הנזיר והזונה
היה היה פעם נזיר שחי ליד מקדש לשיווה. ובבית ממול גרה זונה. לאחר שהבחין בכמות הגברים הבאים אל ביתה, החליט הנזיר לזמן אותה לשיחה.
"את חוטאת גדולה", הוכיח אותה הנזיר. "את פוגעת בכבודו של האל יום אחר יום, לילה אחר לילה. אולי אינך מצליחה לחדול לרגע, לעצור ולהרהר בחיים שלאחר המוות?"
האשה האומללה נחרדה מאוד מדברי הנזיר. מתוך חרטה כנה, כרעה על ברכיה ונשאה תפילה לאל, מבקשת את מחילתו. בתפילתה, היא גם ביקשה מן האל לעזור לה למצוא דרך חדשה להרוויח את לחמה.
אך לא עלה בידה למצוא עבודה אחרת. לאחר שבוע שבו סבלה חרפת רעב, שבה למכור את גופה לגברים. אך בכל פעם שמסרה את גופה לגבר זר, נשאה הזונה תפילה לאל וביקשה מחילה על מעשיה.
הנזיר, שכעס על כך שעצתו לא השפיעה עליה כלל, אמר לעצמו:
"החל מהיום אספור כמה גברים נכנסים לביתה, עד ליום שבו החוטאת תעבור מן העולם הזה".
החל מאותו יום, הוא הקדיש את עצמו למעקב אחר שגרת יומה של הזונה. כל גבר שנכנס לביתה היה גורם לנזיר להניח אבן על גל האבנים שהלך ונוצר.
לאחר זמן-מה, שוב זימן אליו הנזיר את הזונה. וכך אמר לה:
"את רואה את גל האבנים הזה? כל אבן שבו מייצגת את אחד החטאים האיומים שלך, ועוד לאחר שהזהרתי אותך. אני נאלץ להזהיר אותך פעם נוספת: שובי מדרכך הרעה!"
האשה החלה לרעוד כולה. היא הבינה שחטאיה מצטברים לכמות בל-תתואר. בשובה לביתה, זלגו מעיניה דמעות של חרטת-אמת, והיא נשאה תפילה:
"אלי אלי, מתי תגאל אותי ברוב חסדך מן החיים הללו שלי?"
תפילתה נענתה. עוד באותו יום עבר בביתה מלאך המוות ולקח אותה איתו. לפי רצונו של האל, המלאך חצה את הרחוב ולקח איתו גם את הנזיר.
נשמתה של הזונה עלתה מיד לשמים, בעוד שהנזיר נלקח לשאול. באמצע הדרך, זכו השניים לראות זה את זה. הנזיר ראה מה עומד להתרחש וצעק:
"אלי! האם זה הצדק שלך? אני, שכל חיי התמסרתי לך והסתגפתי, נלקח כעת לשאול, ואילו הזונה הזו, שחיה את כל חייה בחטא, עולה לשמיים!"
כששמע את דבריו, ענה לו אחד המלאכים:
"האל תמיד נוהג בצדק, הוא דיין האמת. אתה חשבת שאהבת האל דורשת ממך לשפוט את התנהגות הזולת. בשעה שאתה מלאת את לבך בטומאת חטאיה של הזונה, היא התפללה בכל לבה יומם וליל. מרוב שבכתה, נעשתה נשמתה קלה וזכה, ואנו יכולים לשאת אותה לגן-עדן ללא קושי. ואילו נשמתך... הרי היא כבדה מרוב אבנים, עד כדי כך שאיננו מסוגלים לשאתה איתנו".
