ביבי, בנימין

בין יוני 96” ליוני 99” היו שני נתניהו, “ביבי” ו”בנימין”. “ביבי” עצבן, הרגיז, הילך לעיתים בצד המפוקפק והמושחת של החוק, דקלם סיסמאות פלגניות עם צליל אנטי ליברלי צורם ושיקר. היו לו כל המגרעות של שחצן ישראלי מצוי; בשמאל ובימין, כולל המתנחלים, בזו לאמינותו. “ביבי”, זכור מפרשת ההובלות, המתנות, החשבוניות, ה”הם מפחדים”.
בעת ש”ביבי” השתולל, ישב בלשכת רה"מ בנימין נתניהו ועשה מעשים ממלכתיים חשובים. חשובים עד כדי כך שההיסטוריה המדינית והכלכלית של ישראל עשויה להציג את נתניהו כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר; הטוב מאז רצח רבין. בנימין נתניהו, לא “ביבי”, חתם על שורת הסכמים מאוזנים עם הרש"פ, כולל “הסכם וואי” שעיגן מחדש את תהליך אוסלו. הלך לרפורמות מבניות ולקיצוצים תקציביים כאובים ביותר, לא חשש להתעמת עם שרים בעלי תיאבון תקציבי רב והניח בסיס יציב לצמיחת המשק שהחלה ערב תבוסתו בבחירות. בנימין, לא “ביבי”, הפעיל מכבש של פיקוחים על החרדים ודחק אותם לפינה, ובשל כך הם הפנו לו עורף פוליטי והפילו אותו. בנימין, לא “ביבי”, הבין את הצורך בממשלת ליכוד-עבודה וניהל לשם כך שיחות יוצאות דופן עם אהוד ברק.
בנימין נתניהו צבר הישגים לאומיים, חלקם מדהימים: ביבי נתניהו בזבז אותם מידי פעם. הישג משמעותי אחד שלו הייתה הנהגת הליברליזציה במטבע החוץ ביום העצמאות של 98”. נתניהו נתן אז גיבוי מלא לשני הפרופסורים, פרנקל הנגיד ונאמן שר האוצר, וזרק מן החדר את רואי השחורות הרבים שחזו מילארדי דולרים בורחים מישראל לאמריקה. מאז ועד היום התנועה הפוכה: לפחות תריסר מיליארד דולרים נכנסו לכאן מאמריקה.
הישג משמעותי אחר היה הסכם חברון: הסכם מורכב, עדין, עתיר פרטים, שחילק את העיר באופן שנראה בלתי ישים אך החזיק מעמד עד לפני חודש-חודשיים. הסכם חברון בא אחרי האירועים של מנהרת הכותל ובעקבות לחץ אמריקני על שני הצדדים, שלמדו לקח. אריאל שרון הציע לבנות בחברון חומה; נתניהו וערפאת העדיפו גבול פתוח.

שני צדדים עוינים

נתניהו וערפאת, זוג לא שגרתי של שני אנשים שונים קוטבית זה מזה, שבפועל הסתדרו ביניהם לא רע. “ביבי” גידף ושיקץ את ערפאת בכל הזדמנות, בנימין עשה אתו עסקים. ערפאת כיבד את נתניהו, ואם לשפוט לפי המאמצים שהשקיע בבלימת הטרור מבית, גם פחד ממנו – כפי שלא פחד משום מדינאי ישראלי. נתניהו סחט מערפאת את הישיבה החגיגית של המועצה הלאומית הפלסטינית שבה בוטלה “האמנה הפלסטינית” ושילם בתמורה במטבע אמריקני: הבאת קלינטון לעזה והכרה דה-פקטו של ארה"ב במדינה הפלסטינית שבדרך.
ממשלת נתניהו ביטלה את מדיניות הסגרים ועודדה קשרים מסחריים עם הרשות. יותר מ-120 אלף פלסטינים עבדו בישראל. אף על פי כן, הפיגועים בימי נתניהו התמעטו והביטחון האישי גבר. תהליך השלום לא נקטע, קשרים עם מדינות ערביות לא הופסקו ואפילו שתי ועידות פסגה כלכליות מזרח-תיכוניות נערכו כסדרן, בהשתתפות ישראל, בקהיר ובקטאר. דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל השתפר ובתי השקעות זרים התחילו לגלותה ולשווקה.
עד שמהקופסא של בנימין קפץ לו שוב “ביבי”. “ביבי” דחק את פרופ' נאמן מהאוצר, הרבה להתנפל על אהוד ברק והגיע להקדמת הבחירות לכנסת ה-15. נתקלתי בשניוּת זו בין “ביבי” לבנימין פעמים רבות במהלך כהונת השניים. לעתים קרובות התרשמתי ששני צדי אישיותו אינם מדברים זה עם זה, אינם מכירים זה בזה ואף עוינים זה את זה. לא מפתיע: “ביבי” הרגיש נוח בשווקים פתוחים, בנימין הרגיש נוח בעמק הסיליקון.
השמאל היוני בישראל, שראה ורצה לראות באישיות נתניהו רק את “ביבי”, את הבריון המילולי השכונתי, פיתח כנגדו שנאה-סלידה עזה. אף היום דבר לא מפחיד את השמאל יותר מהעלאת האפשרות ש”ביבי יחזור”. אותו השמאל שפוך על שרון, חולק לו מחמאות, שומע תורה מפיו במטבח ביתו ולעתים נדירות מרשה לעצמו לצייץ איזו ביקורת טקטית חולפת. ביבי נתניהו, בעיניו, נותר סמל הרוע וההשחתה בפוליטיקה הישראלית. הוא שכח את בנימין נתניהו, אחד מהטובים וההישגיים שבראשי ממשלות ישראל.
היום שוב גובר הפן ה”ביביסטי” של נתניהו ונחלש הפן ה”בנימיני”, מה שגורר אותו להתבטאויות קיצוניות ולא אמינות. אבל חכו, חכו, בנימין עוד יחזור.