שתף קטע נבחר

מים נושקים למים

סיפור אהבתו של יוסף, עולה חדש מעיראק העובד ברשות המים, לסמדר התוססת ולאינה הפגועה. קטע מתוך ספרו החדש של סמי מיכאל, "מים נושקים למים"



1. מים טריטוריאליים

על חוף ימה של שבי-ציון מזדקר עץ בודד, שבלילות הוא מגיר דמעות שחורות. בשעות היום הוא קולט את רוח הים, הלחות מתנדפת ממנו בחמה, ועל עליו המחטיים צומחים גבשושי מלח צחורים. בחלוף הזמן הם משחירים באוויר המזוהם, כמו שלג ישן. טל הלילה ממיס את גבשושי המלח, והם זולגים עמו לאורך העלים ונוטפים כאיפור שהושחת. העץ עומד ערירי, כמו ניתק מן החורשה הדלילה, ושולח את שורשיו סמוך ככל האפשר לים, כבוחן את כושר העמידה שלו בקרבת המים המלוחים.
שרוע על גבו, זרועותיו שלובות מתחת לראשו, התבונן יוסף במחטים המדובללות של תערובת העץ האמיץ שסוכך עליהם מקרני השמש. המצע ששכבו עליו, הוא וטיבי נמט, רישרש מתחתם. גלי הים השתעשעו ללא הרף בתערובת קלילה של זיפזיף ושברי צדפים זו שהפיקה מצהלות רעשניות. יוסף אהב מים, את צבעם, את ריחם ואת קולם. בכל מאודו השתוקק עכשיו שטיבי נמט יוסיף להחריש ויניח לו לספוג את האוויר המלוח ואת הרוח הערה. אולם טיבי נמט עישן סיגריה, וכדרך הברנשים שנזקקים לסיגריה רק ברגעי התרגשות עזה, הוא שאף את העשן כאומר לחרוך את ריאותיו. אונייתו אמורה היתה להגיע ממרסי לחיפה בעוד שבוע, אך כיוון שבאונייה המפליגה מישראל לסינגפור נזקקו לחשמלאי ראשי, הועלה נמט ללא התראה מוקדמת על מטוס לישראל. שעות הטיסה חלפו מתוך ריגשה, שכן ציפה להפתיע את אשתו. למגינת ליבו הוא הפתיע אותה לא כפי שציפה, והיום התפרץ ללשכתו של העורך-דין אברהם שינא, שם עבד יוסף, וגרר את ידידו עד חופה של שבי-ציון. הוא חיפש "מקום שאין בו אף פרצוף", לפרוק שם את סערת רוחו. החוף הקסים את יוסף, והוא אמר לעצמו שהתפאורה המרהיבה סופה להתבזבז על הנושא הנדוש.
למן הרגע הראשון ראה יוסף שהזיווג לא יעלה יפה. טיבי נמט הגרום, הגמלוני והתמים, שנחלץ מחורבות השואה בהונגריה, חיפש לו שגרה של נעלי בית והמיית תינוקות. כלתו דמתה לאלופה אולימפית המתייצבת על קו הזינוק. יופיה המחוצף התפרץ מכל שסע ומחשוף בשמלותיה הצמודות. היא ליקקה את העולם בעיניים שאינן יודעות שובעה. כשנתיים שירתו יוסף וטיבי נמט באותו מחנה צבאי, ופסיעה אחת הפרידה בין מיטותיהם. המחנה היה ביתם והם שהו בו גם בשבתות ובחגים. ידידות של עקורים, שאין להם שארי בשר, נרקמה ביניהם. יוסף סבר שימשיך לנדוד, ונעים היה לחשוב שאצל חברו ימצא מפעם לפעם בית יציב, שיקבל את פניו בחמימות.
אך לא עם אישה שיש לה עיניים כאלו, הירהר בעודו מתבונן בציפור צחורה משחרת לטרף מעל המים המרצדים.
החוף צרוב השמש היה שומם כפי שייחל טיבי נמט. צווחות שחפים ודכי גלים עלו ממרחק כמה פסיעות מכפות רגליו היחפות של יוסף. חשק ניעור בו להיחלץ גם מבגדיו ולזנק אל הנחשולים הקוצפים. פעמים רבות התקלחו הוא וטיבי יחדיו במחנה, אבל נוכח פניו העגומים של ידידו הרגיש שאין זה הזמן לטבילה בעירום.
"כמעט בחצות הגעתי הביתה," אמר טיבי נמט.
צל המחטים העמוסות גבישי מלח היה קלוש, והחום שהצטבר בחלציו של יוסף העיק עליו. הוא התבייש להתיר את כפתורי מכנסיו ולהתאוורר אל מול יגונו של טיבי נמט. בחירת המקום לא היתה מוצלחת כפי שסבר תחילה. "אתה רוצה עוד סיגריה?"
לא ניכר בטיבי נמט ששמע את דבריו. "סתם גיטריסט בטלן," סינן בבוז שהוא מבצרם המר של הנבגדים. "פרזיט! לא עבד אף פעם בחייו." זה היה פשע לא יכופר בישראל של שנות החמישים. "כל הכסף ששלחתי לה בשביל לקנות בית עבר אליו."
יוסף התקומם. הוא זכר את הימים הרבים ללא קורת גג בטוחה, עם ארוחה אחת ליום. והנה גיטריסט בטלן זוכה גם בחיק מזמין וגם במזון חינם. "גועל נפש!"
"ואיי, ואיי..." נשמעו צרחות השחפים.
"מה?" שאל טיבי נמט בקול.
"זה לא הוגן," צעק יוסף.
כמו ברומנים גרועים, המציאות מציגה לפרקים צער שאינו מעורר הזדהות. חרף החיבה שרחש לידידו, נשאר יוסף שווה נפש לסבלו, אלמלא כן לא היה נותן את דעתו על הים והיה מתעלם מן החום המעיק בחלציו. לבושתו, לא חש אלא קנאה בגיטריסט המפוטם. הוא התהפך על בטנו ואז נגלו לעיניו חפצים שהוצנעו מתחת לענפים הנמוכים, שטיאטאו עם הרוח את הזיפזיף ושברי הצדפים המוכתמים בדמעותיו השחורות של העץ. "אנחנו לא לבד פה."
קלות הדעת שנהג יוסף באבלו קוממה את טיבי נמט. "אין פה אף אחד." במחווה שנלקחה מאיזה סרט, הסיר את טבעת הנישואין מעל אצבעו. "שתלך לכל הרוחות." הטבעת התוותה מסלול פז באוויר. הקשת הסתיימה בקצפו של גל מתמוטט. יוסף פרט בראשו את ערכה של הטבעת - כמה ארוחות צהריים, אולי נעליים לחורף, אפשר שכר דירה לחודשיים-שלושה.
"מה אתה ממשיך לבחוש שוב בין הענפים?"
"אני אומר לך שישבנו במקום תפוס." יוסף משך את ידו במבוכה משנגלו לו פריטי לבוש נשיים אינטימיים מבצבצים מתוך תיקי ים לא רכוסים. מיום שבא לישראל השתדל להימנע מלשבת על כיסא פנוי בטרם יוודא שאין עליו חזקה. לעומתו, טיבי נמט עלה בהחלטה נחושה אל מולדת שהאנושות וההיסטוריה חבות לו. תערובת הזיפזיף ושברי הצדפים חרקה תחת גבו של טיבי נמט כשהעמיק להתחפר בה. "אנחנו לא זזים מפה!"
שלוותו של יוסף נגוזה. הוא סקר את מרחבי המים המתנשמים ונדמה לו שהבחין בשני ראשים צצים ונעלמים בין רכסי הגלים. כעבור זמן-מה גילה שזה ארגז עץ שהשחיר מריקבון ונסחף לחוף.
טיבי נמט משך עוד סיגריה מן החפיסה המוטלת ביניהם. הרוח תיעתעה באצבעותיו הלא-מיומנות ולהבות הגפרורים כבו בטרם עת. יוסף הפיק למענו אש. "בוא נזוז מפה." קרבת נשים זרות תמיד גרמה לו אי נוחות. פלורנס העניקה לו מידה של ביטחון אף שלא העזו לנגוע זה בזה נגיעה של ממש. ביטחון זעום זה התערער בהתנסויותיו הכושלות בישראל.
"נמצא מקום אחר," הפציר.
בריאותיו של טיבי נמט נלכד גוש עשן לוהט שהעלה דמעות בעיניו. "שהן ילכו," נחנק בשיעולו, "שיחפשו להן עץ אחר."
הן לא עלו מן המים כפי שציפה יוסף, כי אם הופיעו בהליכה לאורך החוף. היו יבשות ועורן הקרין יקוד חמה של קיץ. מתיחותו של יוסף רפתה במקצת, אולי הודות לחיוך ההפתעה שריפרף על שפתיה של האדמונית. היא היתה תמירה וחיוכה טבעי ממש כמו האור הלבן השפוך על פני הים מאחוריה. רעותה היתה זערורית והופתעה גם היא, אבל הגיבה בפנים חתומים על נוכחות שני הגברים. היא צלעה קשות והאדמונית התמירה הציעה יד תומכת, אך הקטנה דחתה אותה. אחרי-כן נמלכה בדעתה ונתלתה מעט בזרועה של האדמונית, כשהחלו שתיהן לטפס לעבר העץ. מעל בגד הים לבשה שמלה שהיתה כבדה מחול ומלחות הים. היא היתה יחפה, וסנדל אחד היטלטל בידה כציפור קטולה. הצדפים המשוננים התעמרו בכפות רגליה. כנראה סיננה דבר-מה מבין שיניה והאדמונית הגיבה בצחוק קצר שנקטע מיד, אך די היה בצליל הזה לחרוש את עור גבו של יוסף. מזמן לא פילח אותו קול כזה של אישה. חיפה הרחוקה, הרוטטת מאחורי מלמלת הים המעלה אדים, דכי המשברים, טיבי נמט הקודר והזערורית חמורת הסבר נעלמו, והוא נותר עם הצחוק הקצר שנמהל ברוח המלוחה. לא היה שום דמיון בין האדמונית לבין פלורנס, ובכל זאת עוררה בו האדמונית את אותה התהייה השלווה והמתוקה שניעורה בו כשפגש לראשונה את נערתו. פלורנס לבשה אז שמלה שופעת תחרה שלגית, וזו עטתה בגד ים מיוזע ומוכתם בחול גס. פלורנס היתה ביישנית ואילו זו פסעה לקראתם, שני גברים זרים לה לחלוטין, בבטחה של אישה הרגילה להלך בין גברים. דווקא כשצנחו לרגע עפעפיו והעולם נעלם מאחורי מסך אדמדם, דווקא אז תפס שמבטו קלט משהו רב חשיבות בטרם ימצמץ בעיניו מחמת הרוח הצורבת. מתחת לבגד הים של האישה היפה הסתמנה כרס קטנה, עגלגלה להפליא, שאין לטעות בה. כשפקח את עיניו לא יכול היה שלא למקד את מבטו בכרס הענוגה. גם על הפתעתו הגיבה האדמונית בחיוך חם.
לעומת האישה היפה המחייכת מיצמצה רעותה הזערורית בעיניה. יוסף התבונן בה משתאה. מצא כי היא נרתעת ממנו ומטיבי נמט. לאמיתו של דבר היא נחרדה מנוכחותם, עד כי הבחין מתזוזת כפות רגליה היחפות שהיא כובשת דחף לנוס על נפשה. פחדה מהם היה מוחשי, והוא בוש בפלג גופו העליון המעורטל. הוא הכיר את האימה הזו התוקפת נערות בהיתקלן בגברים מאיימים. אבל זה היה בסמטאות רחוקות, אפלות ושוממות. ואילו הם היו על חוף ים ישראלי, לאור היום. הוא נחפז למשוך את חולצתו וללובשה.
האדמונית השגיחה במצוקת חברתה והפטירה בצהלה מאופקת, כדי לטשטש את חריפות המפגש, "אתם יושבים במקום שלנו."
הקטנה קפאה על עומדה ולא העזה אף להנהן בראשה.
יוסף נהג כמסיג גבול וכבר נעץ את כפות רגליו באדמה על מנת לקום. טיבי נמט השקוע ביגונו לא היה נכון לוויתורים. "לא כתוב על העץ שהוא שלכן."
שפתה התחתונה של הקטנה רטטה. "אדוני, תואיל לבדוק מאחוריך. התיקים שלנו שם."
האדמונית פסעה בין שני הגברים היושבים, שלתה מגבת מבין חפציה, ניערה אותה באוויר ברעש גדול ופרשה אותה על המצע המרשרש. "הם לא יאכלו אותנו," הודיעה לחברתה. "היא מרוגזת," הסבירה ליוסף. "איבדה סנדל על החוף. נעלם ואיננו." כשישבה על המגבת נבלעה כרסה הקטנה. ידידתה הוסיפה לעמוד, חובטת בסנדל היחיד על ירכה הילדותית. יוסף חשב שאם יעז לפצוח בצחוק, היא תפרוץ בבכי. הוא אמר לעצמו: היא מורה. שוב ניסה להתרומם ולשכנע את טיבי נמט להסתלק מהמקום, אולם ידידו תפס בפרק ידו. "אנחנו לא זזים."
"ואני צריכה ללכת יחפה על האספלט הלוהט עד הכביש הראשי," מילמלה הקטנה.
"בעיה," הודתה האדמונית. היא הפתיעה את יוסף בחיוך עצוב, "ואולי התחשק לכם לסדר אותנו?"
"לגנוב סנדל?" תהה יוסף.
"לא, לא," התנצלה בחופזה כאומרת לרעותה שניסתה הכול. היא הושיטה יד ליוסף, "אני סמדר, והפרצופונת היא קטינה. באמת, זה שמה."
"קטינה," מילמל ולפתע הציפו גל חמלה על הנערה שנותרה בודדה בעמידתה חסרת הישע. הוא התבונן בסנדל היחיד הנוגע בירכה. "אולי עורב," אמר, "ואולי כלב."
"לא ראינו שום כלב על החוף," ציינה סמדר. "העורב מתאים יותר לקטינה. יש לה מזל כזה."

"מים נושקים למים" מאת סמי מיכאל, הוצאת עם עובד, 403 עמ'

סמי מיכאל, נולד בבגדאד ב-1926. ב-1974 פירסם את הרומן הראשון שלו, "שווים ושווים יותר". בין ספריו: "סופה בין הדקלים", "פחונים וחלומות", "חצוצורה בואדי", "ויקטוריה" ועוד.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים