להיות בוב דילן (זה כיף)

"לשירים עצמם אין היסטוריה גנטית", אומר בוב דילן על אלבומו החדש. "האם הוא נשמע כמו 'טיים אאוט אוף מיינד', 'הו, מרסי', או 'בלאד און דה טרקס', או איזשהו אלבום אחר? כנראה שלא. אני רואה אותו יותר כאוסף להיטים, בלי הלהיטים. לפחות בינתיים", מסכם דילן את הגיגיו הבלתי נהירים (כמו תמיד?) על אלבומו החדש. ובכן, ב"Love And Theft" אמנם אין להיטים, אבל דווקא יש בו היסטוריה גנטית. הוא לא מזכיר אלבום אחר שלו, אבל הוא כן ניחן בכל המאפיינים הדילניים. וכמו באלבומיו היותר מוצלחים - הוא מורכב, מעורפל ומאתגר.
היצירה החדשה מעלה באוב מספר אבני דרך דילניות חשובות: מזכירה את המבנה של "הו, מרסי", את ההומור של "Highway 61 Revisited" (מאידך, חסרה לו את האימה הרוברט ג'ונסונית של אותו אלבום), יש בה קצת מהאובססיה של "בלונד און בלונד" והרבה מהעיסוק של ה"בייסמנט טייפס" במורשת האמריקנית. אבל יותר מהכל, בחלקים הכי טובים היא מזכירה את "ג'ון ווסלי הארדינג". גם כאן, ברצועות רבות, מנסה דילן להבין כיצד היה נשמע הרוקנרול בלי אלוויס.

שיעור בהיסטוריה

ואכן, "Love And Theft" הוא מעין שיעור היסטוריה מצחיק בתולדות המוזיקה הפופולרית האמריקנית; מתברר שמיסטר ג'ונס דווקא יודע מה קורה (וגם מה קרה). דילן כתב את האלבום כאדם מבוגר ובוגר הספוג במנת נוסטלגיה חיננית. הוא נובר בעבר הרחוק, בעיקר (אבל לא רק) בחצי הראשון של המאה שעברה, תקופת זמן שמאפשרת לו לבקר באי אלו תחנות: החל מהרוקבילי של הפיפטיז, אחורה לוודוויל של תחילת המאה, דרך הדלטה-בלוז של המיסיסיפי וכלה בפלירטים יפהפיים וחסרי תקדים עם המוזיקה של ה"טין פאן אלי". נדמה שארווין ברלין יכול היה להיות גאה בו.
בניגוד לתובנות הזקנה של "טיים אאוט אוף מיינד" שהושרו בקול חנוק, האלבום החדש מגלה לנו את היכולות הווקאליות שהיו לדילן ב"Desire": שירתו רבת עוצמה, מגוונת וצרודה להפליא. חוץ מזה יש לו להקת ליווי מצוינת, שהולכת בעקבות מרקם הצלילים הקסום שניפק המפיק דניאל לנואה ב"הו מרסי" ו"טיים אאוט אוף מיינד". האלבום שופע צלילי בנג'ו, גיטרות זערוריות ועושר צלילים שמצליח להחמיא לקולו של דילן לאורך כל הדרך (האזינו ל"Sugar Baby" הנפלא, למשל).

פרנקי, הנה אנו באים

כיאה לרוב אלבומיו, רוב הלחנים הנוכחיים יונקים מהמסורת של הבלוז והרוקנרול בצורתו הכי שורשית. אולם המעניין הוא שהמלודיות היותר טובות – כמו אלה של "Bye And Bye" ו"Floater" - נשענות על מבנים ומסורות של מוזיקת הפופ בעידן הפרה-רוק, כאלה שיונקות משירי עם אמריקניים מסורתיים עם קצת שיק של ג'אז, שירים שיכולים היו להתאים להפליא לקולו של בינג קרוסבי (האזינו ל"Moonlight") ואפילו לפרנק סינטרה, שיכול היה לשיר את "Po’ Boy" ולצאת גדול.
התמלילים, שנשענים על סיפורים כל-אמריקניים, מוצלחים למדי גם אם אינם פסגת היצירה של דילן. אלבומיו הטובים ביותר ("Bringing It All Back Home" ו"Highway 61 Revisited" למשל) התיכו הומור ואימה למקשה אחת - דילן היה צוחק בהם ויודע, כביכול, שזוהי שעתו האחרונה. האלבום הנוכחי, לעומת זאת, סובל ממנת-יתר של פארודיה. חסרה בו אותה אובססיה מפורסמת, אותו כאב, הרגשת בוז וציניות, אותה מחויבות להשגה של מצב תודעה אחר.
נדמה לי כי נותרנו עם אותו נווד נצחי, רק שהפעם במקום הבוקר-היפי עם הסוס והאוכף, חוזר דילן לדרכים עם שפם גנדרני ומרכבה מפוארת עם נהג. נותרנו עם האגדה במצב רוח מרומם, שרומז לנו כי טובים עליו הימים. הוא אוהב, כך נדמה, כל רגע של גראמי, כבוד ומחוות. הוא ניפק רצף שירים די מוצלח, אך למרות כל זאת, ספק אם הוא הצליח לתרום סלוגן אחד שימשיך איתנו אל הנצח.