הוא לא פצוע, זה רק הלם

על ה"פצועים קל", שמענו במהלך השנה האחרונה רק אחרי שכוחות ההצלה גמרו את מלאכת המיון של המתים ושל החיים במצב קשה.
בסוף, כאילו מדובר היה במין מטרד הכרחי, נזכרו לספר לנו על "פגועי הלם" ומיד אפשר היה לעבור לפרסומות, כי הלם, בסוף התור הארוך של הנפגעים והנזקקים, נתפס בחשיבה הקולקטיבית כ"לא נורא, יעבור להם". והנה מה שלא מספרים לנו: במנין הנפגעים הכולל, על כל פצוע שעבר פגיעה פיזית, יהיו בין חמישה לעשרה נפגעי הלם. בבית ליד, בפיצריה ירושלמית, בניו יורק ובוושינגטון.
אבל מהו הלם, ואיך מסבירים למי שלא חווה מימיו? באורח לא מפליא, זכינו שהמחקר המתמקד ב"תסמונת דחק חריפה", כך בפי המומחים, ייצא מכאן. ד"ר אילן קוץ, יחד עם ד"ר חמוטל שבתאי וד"ר דניאל דוד, הם ראשוני החוקרים שעסקו בתופעות פוסט טראומטיות אחרי התקפי לב בעת מלחמת המפרץ – עקב התקפות טילים על ישראל.
ד"ר קוץ, מנהל היחידה הפסיכיאטרית לייעוץ של בתי החולים מאיר ושלוותה, פוגש כבר שנים ארוכות את נפגעי ההלם. הוא משוכנע שמדובר בתופעה קשה שאינה זוכה להתייחסות מספקת - ומאיימת באופן ממשי על חלקים רחבים באוכלוסיה. בשיחה ל-ynet הוא משרטט קווים לדמותו של ההלם - ומה באמת זה עלול לעשות לכולנו.

"הגוף במצב של אזעקת אמת"

"בני אדם מסתובבים בתחושה ודאית שמה שצפוי הוא שיקרה", מסביר ד"ר קוץ. "כשהבלתי צפוי קורה, מאיים ומערער את תמונת העולם, מאיים על עצם קיומו של אדם - כל מערכות ההתראה של הגוף מתחילות להשתולל. מבחינה קלינית, מתרחשת מייד עלייה דרמטית בפעילות של ההורמונים המופקדים על תגובות הדחק, או מה שקרוי "סטרס". המובילים העצביים במוח ובגוף כולו מגיבים בהפעלה של כל מנגנוני האיתות של הגוף, והגוף נכנס למצב של אזעקת אמת".
וזה מה שעושה לנו הגוף כשהוא זועק, אפילו אם אי אפשר להוציא קול מן הפה: "קצב הדופק עולה במהירות ובחריפות. אנחנו מחווירים. האישונים מתרחבים. לחץ הדם נוסק לגבהים לא מוכרים לגוף. רעד שאי אפשר לשלוט בו. לפעמים הזעה מוגברת, לפעמים תחושה חריפה של קור, לפעמים בהייה לא מרוכזת בחלל, בלבול מוחלט: והכל קורה בבת אחת. מתוך תחושת ביטחון שלמה הגוף עובר מייד למצב של חרדה קיצונית, בלי התראה מוקדמת".
אבל זו רק ההתחלה, שכן המוח, הזכרון וכל מה שעוזר לנו לעבד את המראות לא פועל היטב. "כתוצאה מן השינויים הביוכימיים, התמונות של מראה האסון או הזוועה נצרבות במוח – ונפגעי ההלם לא מצליחים לאחסן אותן בזכרון , הן חוזרות ומופיעות כחוויה עכשווית, לא כזכרון מתרחק והולך. כאילו מדובר היה בשידור חוזר בטלוויזיה, בלי הכיתוב המרגיע-משהו, 'תמונת ארכיון'. לכן אנשים מותקפים שוב ושוב על ידי תגובת האירוע, והגוב חוזר ומגיב כאילו היה עדיין שם, בדיוק ברגע של הפיצוץ".
עד כאן, צריך לומר, הכל מתנהל על פי הצפוי. כלומר, כך נועד הגוף שלנו להגיב למצבים קיצוניים מאד. עם הזמן, כשנדמה שהסדר הטוב והבטחון חוזרים ומקיפים אותנו, אצל רוב האנשים הסימפטומים הדרמטיים עתידים להיעלם בהדרגה תוך שעות עד ימים ספורים.
אבל ככל שהארוע מזוויע יותר, ככל שהיינו חשופים יותר, התגובה יותר קיצונית. "אם ראינו מישהו נפגע, אם גופו עוות ללא הכר, ואם זה מישהו שאנחנו מכירים – אפשר לבנות על זה שתהייה תגובת דחק קיצונית, והתמונה תיצרב במוח באופן שאי אפשר יהיה למחוק. ד"ר קוץ בונה את סולם הזוועה: "אפשר לקבוע בוודאות שאיש לא יצא ממחנות הריכוז בלי תסמונת פוסט-טראומטית. בקרב אנשים שהיו חשופים למלחמות קשות וממושכות – מספר הנפגעים יהיה גדול, כי נגד עיניהם נהרס שוב ושוב כל מה שבטוח בעולמם".
אבל לא כולנו מגיעים אל המלחמה או אל הפיגוע שווים מבחינה גופנית. "מי שמלכתחילה המערכות הביולוגיות שלו יותר רגישות, מי שעבר טראומות קודמות מסוג דומה או אפילו טראומות ילדות קשות, אלה יהיו האנשים הפגיעים יותר".
ואחרי שהעשן יתפזר והסירנות ישתתקו, וכל מי שאינו יכול ללכת הביתה ייאסף ברחמים לבית החולים, המחקרים צופים בין 5 ל–10 אחוזים של נפגעי הלם שהפגיעות יישארו חבויות בתוכם.
אם יחלפו שישה חודשים מתום הארוע ועדיין יופיעו אצל הנפגע סימנים של הלם, אז מדובר לרוב ב"תופעה פוסט טראומתית כרונית. בדרך כלל, מי שנפגע כך אינו מגיב היטב לטיפולים ויש גם תוצאות מאוחרות שלא רואים בתגובת הדחק החריפה – דכאוניות, צמצום המעורבות החברתית, התכנסות עד כדי שינויים קיצוניים באישיות שלפעמים לא נבדלים ממחלת נפש כרונית".

אז מה עושים בגוף המבוהל ובנפש המעונה, ואיך מצמצמים את הסיכון?

"ככל שמטפלים יותר מוקדם הסיכוי למנוע תופעות כרוניות טוב יותר" מסביר ד"ר קוץ, "במיוחד בשעות הראשונות, ביום הראשון, שעלולים להיות קריטיים למי שרגיש יותר. לכן חשוב מאד שמי שנחשף לאירוע טראומטי ומגיב בתגובה נפשית חריפה, יגיע ויקבל עזרה מהר ככל האפשר".

איך מטפלים במי שאין לו פצע נראה לעין?

"בשלב הראשון אנחנו מדבבים את האנשים שנמצאים במצב מבולבל ומאפשרים להם לספר את הסיפור שלהם, לארגן את החוויה. זה נעשה בקבוצות, כשהם מתחילים לספר זה לזה החוויה הכאוטית, את התופת הפרטית ואת התוהו ובוהו, מתחיל להתהוות מתוך זה סיפור ברור יותר. למרבה הפלא, רוב הנפגעים שעוברים חויה קבוצתית שמאפשרת ארגון של החוויה, מנסיוננו ונסיון של חוקרים אחרים בעולם, מתארגנים מהר מאד ולא זקוקים לטיפול נוסף, בתנאי שהם מדברים בשעות הראשונות, ביממה הראשונה". כלומר, נאספים בידי כוחות ההצלה או עושים את דרכם לבית החולים בעצמם, אבל מייד.
"מי שמגיעים אחרי יממה, מתוך מחשבה שהכל עבר ועכשיו יהיה בסדר, כבר יבואו אלינו עם סיוטי לילה, נדודי שינה קשים – וכבר יהיה קשה יותר לטפל בהם. ולא מדובר רק בעוברי אורח שנקלעו פתאום לסכנה איומה, אלא במעגל מתרחב והולך: מי שהיה ונפגע, מי שהיה ורק ראה אחרים נפגעים, מי שהגיע לחלץ. שוטרים, מכבי אש, אנשי מד"א , חסד של אמת - נמצאים גם הם בסיכון".
על כל פצוע גופני, בפיגוע ממוצע, יהיו בין 5 לעשרים פצועי דחק. בבית ליד כמו בניו יורק. "עשרות אלפי אמריקנים יגיבו כעת בתגובת דחק חריפה, כי אחד המאפיינים של מצב טראומטי הוא קריסת ההנחה בדבר הבטחון הבסיסי בעצם הקיום שלי" אומר ד"ר קוץ. " מן הנסיון שלנו, למדנו שעדיף לא לתת תרופות הרגעה כי דווקא תרופת ההרגעה לא מאפשרת לאנשים לארגן את החויה: לבכות, לצעוק, לספר את הסיפור".

האם נתחשל מפיגוע לפיגוע?

"הניסיון מן החוייה הצבאית הוא, שחשיפה חוזרת לטראומה כמו מצבי קרב קשים דווקא מגבירה את הרגישות. אנחנו רואים את זה לפעמים כשחיילי מילואים מקבלים צו, והם סחבו איתם את התסמונת בצורה חריפה, ואז די במראה הצו כדי לעורר מחדש את כל הזוועה".