פה גדול

נתחיל מהקנקן. זוהי, ללא ספק, אחת העטיפות המשובחות ביותר בהן נתקלתי השנה. תסתכלו, תגחכו, תתפעלו ותודו שהתמונה הזו שווה לפחות את 21 המלים שבזבזתי עליה. ועכשיו למה שיש בו, שהוא לא פחות משעשע ושערורייתי. סטיבן פריי, שחקן וקומיקאי ("ווילד", "פריי ולורי"), מחזאי וסופר ("עושים היסטוריה" המצוין), מציג בפנינו את טד ויליאמס, משורר מוערך בעבר, מבקר תיאטרון שיכור ומובטל בהווה ובהחלט האיש עם הפה הכי מלוכלך שנראה בספרות מזה זמן רב.
טד הוא אשמאי זקן שמת על נשים קטנות קומה, משום שהן "גורמות לזרג שלי להיראות כל כך יותר גדול"; יש לו קשר רופף מאוד עם שני ילדיו, חובות בבנק ורשימת שונאים ארוכה. פגישה מקרית עם בת סנדקותו החולנית מביאה אותו לצאת למשימת בילוש באחוזה כפרית שבה, על פי השמועה, מתרחשים נסי ריפוי מסתוריים באדיבותו של דיוויד, בנו בן ה-17 של בעל האחוזה. טד הציניקן מגיע לאחוזה למה שהוא מאמין שתהיה חופשה נינוחה משובצת בשפע של אלכוהול, אך מוצא את עצמו בגירסה חולנית ומצחיקה עד דמעות של פרשיה בלשית, בה נערכים מחול שדים קדחתני של מעשי סדום, משכבי בהמה, מציצות מסוכנות וציד פסיונים כדרך ושלא כדרך הטבע.
למי שיצליח לשרוד את 20 העמודים הראשונים, שמלאים בכל סוג של גידוף וניבול פה אפשריים, צפויה חוויה מענגת ומשעשעת להפליא שחותרת תחת עקרונות הניו אייג' הרוחניים, האמונה בטוב ובטוהר האנושיים, והמושגים המסולפים שבני האדם מגדירים לעצמם בדבר כוחו של הטבע. לא אגלה את פרטי העלילה, מאחר שאני עלולה להרוס את ההפתעה ולסכן את ההיגיינה הנפשית שלכם, אך מספיק אם נאמר שבסופו של הסיפור, כולם, וזה כולל ממש את כולם, באים על סיפוקם הרצוי והמלא. אפילו הקוראים. מלבד פריי ועטו השנון ומעצבת העטיפה המוכשרת, חלק ניכר מקסמו של הספר השתמר בעזרת התרגום הקולח של דפנה לוי, שהצליחה להריק לעברית את מררתו השופעת של טד ויליאמס, בלי לאבד מקסמה הכה-בריטי של שפתו המשתלחת של הגיבור. אחד הספרים המומלצים ביותר לפתוח עימם שנה חדשה מלאת חטאים עסיסיים, שעליהם נתוודה ביום כיפור הבא.

"היפופוטם" סטיבן פריי. הוצאת בבל, מאנגלית: דפנה לוי, 318 עמ'