יפן בשקיעה

הספר מטפל בהרחבה בהתמוטטות שיטת התעסוקה היפנית – ה"תעסוקה לכל החיים" – שהבטיחה לגברים היפנים קליטה בקונצרנים גדולים, עליה בסולם הדרגות ללא קשר להישגים אלא לפז"מ בלבד, וחסינות נצחית מול פיטורים.

"השיטה הזו יצרה נאמנות גדולה של העובד לחברה, ואנשים היו מוכנים לעבוד מבוקר עד לילה – מה שיצר את תופעת ה'קארושי' – מוות מעבודת יתר, שזו מכת-מדינה ביפן", אומרת אלדר. "אבל בשנות התשעים, כשהתברר שנאמנות לא מספיקה – יפן נתקעה. עד שנות ה-90 יפן כמעט לא פיתחה טכנולוגיה משל עצמה, היא פשוט עסקה בלהשיג את המערב. כשהיא השיגה את הטכנולוגיה ועמדה בחזיתה, היא היתה צריכה להתחיל להמציא בעצמה, ואין לה קאדר של אנשים שיעשו את זה. זה לא שהיפנים מטומטמים או לא מסוגלים לחשוב, אבל כל שיטת החינוך לא בנויה על יצירתיות או מקוריות. היפנים אומרים שאת המסמר הבולט – מי שיש לו דעות מקוריות – צריך לדפוק, כי הוא סכנה לחברה".

המיתון והמשבר הכלכלי הביאו לקיצוצי ענק בחברות הגדולות ביפן, ביניהן מיצובישי, ניסאן, טושיבה והיטאצ'י (יצרנית האלקטרוניקה הגדולה ביפן, שקיצצה 6 אחוז מכוח האדם). שיעור האבטלה ביפן מתחיל להתקרב ל-10 אחוז, והיפנים – שפיטורים הם, מבחינתם, בושה עצומה – לא יודעים את נפשם. אלדר: "העובד היפני פשוט לא מבין שהוא צריך לעזוב. הוא חונך על תעסוקה לכל החיים, והוא לא רוצה לקלוט את הרמזים העבים. אז עושים את זה בהדרגה. אומרים לו: 'טוב, אתה כבר לא עובד במשרה מלאה, אלא במשרה חלקית', וזה הופך להיות 'אתה כבר לא עובד במחלקה הזאת, אלא במדור זניח כלשהו', ובסוף הוא מגיע למה שנקרא ביפנית 'ליד החלון' – הוא יושב שם, רואה את הרחוב ויודע שהוא הולך להגיע אליו".

החינוך היפני לקונפורמיזם וחשיבה אחידה יוצר את המצב בו יפן כמעט שאינה מגדלת תוצרים יצירתיים או מקוריים במיוחד. "כמעט מגיל אפס, זה חינוך תובעני בצורה בלתי רגילה. יום הלימודים נמשך מהבוקר עד הערב, והילד פשוט מותש. מי שגומר את מערכת החינוך היפנית ויוצא שפוי, זה הישג".

לא כולם מגיעים להישגים בתחום השפיות. הספר מתעד מקרה מפורסם – אבל לא בודד – מ-97', בו ערף ילד בן 14 את ראשו של ילד צעיר ממנו בעיר קובה, והציב אותו בשער בית הספר בו למד, ולאחר שרצח עוד שתי ילדות הותיר מכתב בו הודיע שבכוונתו לנקום במערכת חינוך שהפכה אותו ל"יישות שקופה".

כחברה שוביניסטית שעד לא מזמן הקפידה לשגר את גבריה לעבודה קשה שנמשכה ימים ארוכים ולהשאיר את הנשים בבית, לגידול ילדים, יפן מתקשה להתמודד עם תופעת הגברים המובטלים, שעצם מצבם נחשב משפיל חברתית עבור נשותיהם. גברים רבים מעדיפים לעזוב את הבית, להפוך הומלסים או לבחור בהתאבדות.

אלדר: "סוציולוגים כבר קבעו שהתרבות היפנית היא תרבות הבושה, ותרבות המערב היא תרבות האשמה. התרבות המערבית שואבת מהדתות המונותיאיסטיות – זו תרבות של איסורים וכוח עליון שמעניש. אצל היפנים אין איסורים, הכל מותר, אבל יש מוסכמות חברתיות. החברה יכולה לנדות מישהו ולגרום לו בושה שלא תיתן לו לחיות, מה שמביא הרבה אנשים להתאבד. במערב יש תפיסת מוסר שנשענת על ערכים דתיים. ביפן יש רק את עניין הבושה. יפני חושש לא מאלוהים ולא מאף אחד – רק מהשכנים".

ב-99' התאבדו ביפן 33 אלף איש – עליה של 30 אחוז לעומת שנה קודם, ועליה של 50 אחוז לעומת 91'. השיטה הפופולרית כיום היא קפיצה על פסי הרכבת, ובחנויות הספרים נמכרים מדריכים לטכניקות התאבדות. אלדר: "הנושא של התאבדויות ביפן מושרש תרבותית, מאז ימי שלטון הסמוראים במאות ה-13 עד ה-17. גם אחרי שהשלטון הזה חלף, ערך ההתאבדות מתוך כבוד נשמר. החראקירי אמנם עבר מן העולם, אבל העניין של נטילת אחריות אישית בצורת התאבדות – בתלייה, בקפיצה מבניין, וכיום בקפיצה על פסי מסילת רכבת – הוא מוצא סביר ממצב של אי-כבוד. אם נקלעת לפשיטת רגל, או שהמשפחה שלך במצב של הרס מוחלט, ואתה מרגיש אשם, אתה מבין שצריך להתאבד. אדם מערבי לא היה מתאבד על זה".

הספר עוסק בהרחבה באופן בו נועד מוסד הנישואים ביפן למטרות נוחות בלבד. אלדר: "כשהגבר עובד עד מאוחר, הרבה פעמים הוא פשוט ישן במלון ליד העבודה ולא חוזר הביתה. האשה מגדלת את הילדים בבית לבד, ושניהם נכנסים למערכת של אין-ברירה. לגברים יש את העולם שלהם – החברה העסקית – והאשה אמורה להפנות את כל מעייניה לגידול הבן, כדי שיתקדם בחיים ויהפוך, יום אחד, להיות כמו בעלה, שאותו היא לא רואה. יש בזה ריקנות אדירה, והקשר הזוגי די פיקטיבי".

תופעת הגיישות ביפן הצטמצמה מאוד בעשרות השנים האחרונות לטובת סתם זנות מהדגם המקובל – או במקרה היפני, מקובל מאוד. אלדר מסבירה כי במערכת הנישואים היפנית הפונקציונלית, מקומה של המאהבת הוא כמעט חוקי. "הדת היפנית – השינטו – היא דת טבע ולא דת של איסורים ועונשים. אין בה 'לא תחמוד אשת רעך' או 'לא תנאף'. מין, מבחינת היפנים, הוא כמו אוכל; משהו ששמים על השולחן והוא חופשי".

כך הפכה יפן כר נרחב להטרדות מיניות מכל הסוגים. "כשיפני חשק באשה וביטא את זה, אותה מישהי מעולם לא התלוננה שמישהו הטריד או אנס אותה. זה בכלל לא היה בתודעה. רק כשגברים מהמערב התחילו לצאת עם נשים יפניות, והבינו שגם להם מותר, קמה סערה. היפנים הבהירו ש'מה שמותר לנו לא מותר לכם', ובשנים האחרונות היו כמה סערות אדירות סביב הנושא של אונס נשים יפניות".

הסטטיסטיקות האחרונות מדהימות למדי: 85 אחוז מהנשים ביפן מודות שהוכו בידי בעליהן. בסקר ממשלתי מ-98' הודו 94 אחוז מהנשים העובדות במשרדים ממשלתיים כי הוטרדו מינית. אחת מכל שש נדרשה לספק טובות הנאה מיניות למעביד, ויותר משישה אחוזים נאנסו. רק בשנת 99' נחקק ביפן חוק שיוויון הזדמנויות בתעסוקה וחוק המגדיר הטרדה מינית. עוד יותר מדהים: רק ב-99' הפכה הגלולה נגד הריון חוקית ביפן.

הספר עוסק בתופעה הנפוצה החדשה של נערות בתי-ספר יוקרתיים ביפן המעדיפות להשיג בעצמן את דמי הכיס שלהן. אלדר: "זו תופעה מאוד מדאיגה ולא מצומצמת. אלו נערות שרוצות להשיג את החיצוניות המערבית, לקנות ארנקים של לואי ויטון וגוצ'י ופראדה וללבוש את הבגדים של האופנאים הידועים, והן מוכנות לעשות בשביל זה הכל, ובסופו של דבר זה מגיע לזנות. הן לא נערות מופקרות, הן יכולות להגיע לאוניברסיטאות הכי יוקרתיות, ורובן המוחלט עושות את זה בלי ידיעות ההורים. הן עומדות ליד בית הספר, לבושות כתלמידות בית ספר – וזה מה שמוכר אותן הכי טוב. זה הפך להיות פטיש של גברים ביפן".

מהצד המהוגן של הגדר, הפכו חוברות קומיקס פורנוגרפיות בסגנון מנגה לספרות הפופולרית ביפן, ובנות 12 שהצליחו להשתחל למראה נערות המנגה הופכות לכוכבות טלוויזיה המכונות "טלנטו" ומהוות מודל חיקוי נשי. מראה ה"טלנטו" מחייב חזות ילדותית ואינפנטילית, כולל תיקי מיקי מאוס, תסרוקות של ילדות ובגדי לוליטות. זה לא מפריע גם לבנות 30 לנסות.