שתף קטע נבחר

אלי מק-ביץ'

נמאס לנו להימדד במיטה, נמאס לנו להיצלב בשיחות ועידה, נמאס לנו מנגה, מאדים והעיר הגדולה. בקיצור, נמאס לנו לגמרי מ"האשה החדשה"

שעת ערב מאוחרת וגשומה של חורף. רונית, הסטודנטית הבין-תחומית, וחברתה הטובה, סתוונית התקציבאית, יושבות על הספה ושותות שוקו. לצערה הרב של רונית נשארה לה רק פיג'מה חורפית אחת שלא בכביסה, כך שהבנות נאלצות להתחלק בה - רונית עם החלק העליון, סתוונית עם התחתון.
רעמים נשמעים מבחוץ. בטלוויזיה בדיוק נגמר פרק של אחת מהסדרות על הנשים החדשות, האמיצות והמחוברות לעצמן. "שיואו", אומרת רונית בהשתאות, "איך היא לא מבינה שהוא פשוט לא מסוגל להכיל אותה?". "בדיוק", מהנהנת סתוונית במרץ, מוצאת נוצת טווס המונחת במקרה על השולחן ומתחילה להעביר אותה דרך לצון על ירכיה החשופות של חברתה המשכילה. "היא אשה שעובדת מאוד נכון, מאוד מהבטן. וברור שהוא לא יכול להתמודד עם נשים חזקות".
"תגידי אחותי, נכון שאנחנו נורא דומות?", אומרת רונית ומתכוונת לגיבורה הטלוויזיונית.

והרי החדשות

אח, שיחת בנות. כמה מרענן. נשמע כמעט כמו שיחת בנים ("אחי, אני לא יודע מה לעשות, היא פשוט לא מסוגלת להכיל אותי"), רק פחות מצחיק. יש הטוענים שנשבר הזין לגמרי מטרנד האשה החדשה, ושזה פאסה אפילו להסתייג ממנו. ולמרות זאת נראה שסממניו התרבותיים, כמו המסות בנוסח "אל תעצבנו לנו את השפתיים הפנימיות", ספרי "הכללים" ותוכניות הטלוויזיה - אתם מכירים אותן, הן נורא-נורא מעניינות, משודרות במקביל לליגת האלופות ונצפות בבתים שבהם מתנהלת זוגיות שוויונית והרמונית - רק מתרבים.
בקיצור, האשה החדשה עוד לא מתה, למרות שהיא כבר מתחילה להריח ככה. האמת, טוב שהיא עוד איתנו: במשחק השחמט האינסופי של מלחמת המינים, היא היתה מהנצחונות הבודדים של המין הגברי. בחסות עולם השיווק המודרני ומעצבי דעת הקהל הזכרים ("סקס והעיר הגדולה" ו"אלי מקביל" מופקות על ידי גברים), קיבלנו את האשה החופשית והדינמית - בדיוק מהסוג שאפילו אבות אבותינו, השוביניסטים הנאלחים, פינטזו עליה. יש לה חיים עצמאיים לגמרי, היא מחוברת לנשיות שלה, היא מגלה את המיניות שלה, היא יודעת להשתמש בה, והיא אפילו תטען שהיא זו שתקעה אותך.
אין מה לעשות, קונספט האשה החדשה נכון ומגרה. הצרה היא שהן התחילו להאמין ברצינות שהן נורא מגניבות ושנונות בתור נשים חדשות ועוצמתיות. ומהצד השני, הגבר המבולבל של המאה החדשה - הרי אין באמת דבר כזה "גבר חדש" - מתחיל להתחרפן, ובצדק, מנשים שמאמינות לשטויות שאנחנו ממציאים. לכן, כשירות לציבור הגברי, להלן מדריך הישרדות מקוצר מול פני האשה החדשה המסתערת עלינו ממש כמו הסורים על הגדרות בנפאח, רק בלי החמלה.

מסתרי הדגדגן הגברי

תקשיבו טוב: בסוף כל משפט סטייל "סקס והעיר" יושבת פולניה עם נרגילה. מתחת לכל "שופוני יא-נאס, אני אשה משוחררת" מסתתרת אפרוחית קטנה ומפוחדת. מאחורי התעלמותה הבוטה והאופנתית מצרכי הזכר מסתתרת העובדה שהיא לא באמת יודעת מה עושים עם הזין (פארדון). מאחורי כל ההו-הא מסתתרת עוד אחת שמחפשת חתן.
הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, והבחורות אותן בחורות. רק שבמקום קוקו, סראפן ופרבלום יש להן בגדי מותגים וקצת יותר מדי ערוץ 2 במוח. זה אולי נשמע מנחם, אבל במבחן התוצאה זה לא משנה הרבה. כבר אמרנו שהן לוקחות את תפקיד האשה החדשה - תפקיד חייהן - ברצינות תהומית.
רוצים דוגמה? בבקשה. עקרון פמיניסטי מוביל היה לקיחת האחריות על גורל האשה בידיה שלה. אבל למה להתאמץ אם אפשר להאשים את הגברים? כך יוצא שגם אצל האשה החדשה - דווקא אצל האשה החדשה - חובת ההוכחה והסיפוק במין, באופן קטגורי, היא על הזכר. בעניין הזה האשה החדשה מאוד אוהבת להרגיש כמו אשה ישנה, ג'יין אוסטנית כמעט ואמרנו. הגברים עושים הכל כדי לא לפשל, מנסים ללמוד כל תרגיל חדש, מתייעצים בשיחות שקטות ומחליפים ביניהם מפות טופוגרפיות של נקודת הג'י (למי שעוד לא יודע: זה איך שאתה נכנס, טיפה ימינה, ממש לפני קבר השייח').
וחסר לך שלא תתפקד: דו"ח מיידי ממשטרת הסקס. קודם התיק הפרטי ואז הציבורי, בשיחת הבנות שתתנהל בטלפון כשאתה עוד במרפסת עם הסיגריה שאחרי. בואו נעצור לרגע ונביט בגודל האבסורד: כשאתה נכנס למיטה, הדבר הכמעט אחרון שעובר לך בראש הוא כמה תהנה.
והנשים? ממחקר שנערך בקרב בחורות היודעות לשתות כוסית, שראו דבר או שניים בחייהן וטוענות שהן באמת חופשיות ועצמאיות כמו הפוזה שלהן - התברר שהן יודעות רק שהזין הוא הרמוט-קונטרול הגברי. הן אפילו לא יודעות, אפעס, איפה החלק הכי רגיש למגע. אפשר לחשוב שזה כל כך מורכב. ראבאק, זה זין, היא לא צריכה להיות מדענית טילים כדי להבין איך זה עובד (למרות שחלוק לבן תמיד יכול לעזור). אבל היא לא יודעת, האשה החדשה, כי היא לא מרגישה שום צורך לדעת. בנות, להוציא עט ולרשום: ממש מתחת לעטרה, הצד בצורת אות ה-V ההפוכה (לא העגול), איפה שהמוהל השאיר לנו צלקת. ערכים אנושיים ויהודיים פשוטים. מה כל כך מסובך?

כזה קטן

אז לענג אותנו לא כל כך מעניין אותה, אבל לדבר עלינו דווקא כן. מאוד. שיחת בנות ממוצעת לא נשמעת כמו סצינה מ"אלי מקביל". האמת היא - כך טוענות בתוקף הנערות עצמן - שבשיחות האלה הן אומרות הכל. אבל ממש-ממש הכל, כולל כל הפרטים. אכן עניין מלחיץ. לא רק שהן חושפות הכל, הן גם עושות את זה בצורה הרבה יותר בוטה מגברים באמצע מילואים. והן תמיד ינסו להקטין אותך. זה יכול להיות בטוב ("הוא כזה חמוד, מאמי, פשוש"), או ברע ("הוא איש מגעיל שנורא קטן עלי מבחינה רגשית. ואני מתכוונת ק-ט-ן").
אין שום סיכוי בעולם ששיחת בנות תהיה מועמדת לפוליצר על אובייקטיביות חדשותית. עוד לפני שהספקת להריץ את הזיון הראשון שלכם בראש היא כבר מדווחת לחברות, מנפקת ביקורת נשכנית ומצליבה עדויות - נניח ממישהי שפעם שמעה מישהי שאמרה לה שמישהו עם שם נורא דומה לשלך יצא מניאק. אין לאן לברוח, אל תצפו לטובות.
הפתרון היחיד למצב הזה, שבו אתה נשפט ונתלה מאחורי דלתיים סגורות, הוא לנסות ולהשפיע על מידת האובייקטיביות של התקשורת הפנים-נקבית. במלים פשוטות: הציבור הגברי הנאור נקרא בזאת לבדוק איפה בדיוק הוא עומד. כמו שסר אייזיק ניוטון נהג לומר בפתח הרצאותיו בקיימברידג': "העובדות, העובדות בלבד". כן, חבר'ה. אתם מתבקשים להתגבר על הבושה, להפנים את העובדה שעדיף לא לסמוך יותר מדי על התפיסה המרחבית הנשית, ולתרגל משפט חיזור חדש: "תביאי סרגל".

ליבוביץ' עם קוקיות

אחרי שהיא סיימה לקטר על הביצועים המיניים שלך, נשאר לה קצת זמן לחלוק עם חברותיה את הכשלונות הרגשיים שלך. נשים טוענות כנגד גברים שהם אינם מתעניינים כלל בדקויות של עולמן הפנימי. ובמידה רבה של צדק, יש להודות: כן, אנחנו בהמות. מצד שני, בחסות העידן החדש והמחובר לרגשותיו ובלה-בלה-בלה, יש לא מעט גברים שלפחות מנסים - וזאת בניגוד מוחלט ליחסן המחפיר של הנשים לכדורגל.
אז נכון, יש טרנד של בנות שאוהבות כדורגל, ויש בו משהו בהחלט חמוד (כל עוד זוכרים שמעלתו העיקרית של המשחק היא בייצור סביבה גברית מלאת תום ופראות, מה שעלי מוהר הגדיר פעם כתקופת "לפני היות הבנות"), אבל זה המיעוט. רוב הנשים, חדשות וישנות, מצטטות להנאתן את המנטרה מאת ישעיהו ליבוביץ': "כדורגל? זה 22 אידיוטים שרודפים אחרי כדור".
כשחושבים על זה לעומק, זה פשוט מזעזע ברמה האנושית. גברים אומללים נאלצים לנסות לפתח רגישויות, להתחבר לצד הנשי שלהם - והנשים אפילו לא מנסות להבין את בני המין שסוחבים להן את הספה מאיקיאה. 22 אידיוטים? כמה עוד אפשר לזלזל בהוויית הביחד הגברית רק כי זה נורא אופנתי? זה 20 אידיוטים שרצים אחרי הכדור, טמבלית. 20. שני אידיוטים, אחד מכל קבוצה, עומדים ליד השערים ולא זזים (אלא, כמובן, אם קוראים לאחד מהם פביאן ברטז). רוצות הבנה? רוצות תבונה? רוצות רגישות? לפחות תלמדו חשבון, פרימדונות.

עולם חדש נחריבה

למרות שכבר סיכמנו שאין גברים חדשים, רק גברים מבולבלים, האשה המודעת, המחוברת והזורמת מתפייטת תמיד ש"נמאס לי נורא מהגברים החדשים. חסרים לי גברים אמיתיים, כמו של פעם".
ובכן, ראוי להזכיר שלא רק שהעולם אינו עוד אותו עולם ישן, אלא גם שלאותם גברים אבודים של פעם היו נשים של פעם. הן לא מימשו את עצמן, וחיו כדי לרצות את כל העולם. לא משהו שהיית מתחלפת איתו, אפשר להניח, ולו רק בגלל שלא היה מקובל שהן ידברו כל כך הרבה. אבל את יודעת מה? גם לנו נמאס. גם אנחנו מתגעגעים לפעמים לנשים של פעם. נכון, אז הן היו פחות קשוחות ושנונות. אבל מה, לפחות היה להן איכפת.

המאמר מתפרסם במקביל במגזין "בלייזר"

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מתוך הסידרה
האשה החדשה
צילום: מתוך הסידרה
האשה הישנה
צילום:מתוך הסדרה
הנשים החדשות
צילום:מתוך הסדרה
לאתר ההטבות
מומלצים