"גם אלוהים הוא ילד גרוש"

ירון, אבא של מיכל דגן, נשוי בפעם השלישית. אמא שלה, אירית, נשואה בפעם השנייה. הסבא והסבתא שלה מצד אמא עשו מסלול דומה והתגרשו. גם אחותו של אבא. זה לא תמיד היה פשוט, לפעמים אפילו נורא קשה, אבל דגן, צעירה אופטימית למדי, יצאה מהסאגה הזאת עם שישה אחים (ניר, יובל, יואב, עומר, דור ונועה) ועוד אחות בדרך, ועם ספר מקסים שכתבה, "ילדים גרושים" (הוצאת "כתר") דגן, מעצבת גרפית במקצועה, רווקה בת 26 מרמות-השבים, תיחקרה לצורך כתיבת הסיפורים לא רק את האחים והאחיות הפרטיים שלה, אלא גם חברים וחברות, שותפים לגורל כלומר,( גם הם ילדים להורים גרושים) ורקמה מהם 14 סיפורים, שאותם הקדישה, בהרבה אהבה, לאבא ולאמא שלה. ההורים שלה, ירון (פסיכולוג במקצועו) ואירית, התגרשו כשלמיכל עוד לא מלאו שש.

"הייתי הילדה הכמעט יחידה בכיתה שההורים שלה היו גרושים, אבל לא חשבתי שאני מפסידה משהו, כי זה מה שהייתי רגילה אליו. בשנים האחרונות זה מאוד העסיק אותי, אני מניחה שבעקבות הגירושים השניים של אבא שלי. חשבתי שאני כבר גדולה, ושזה יעבור לידי, אבל נראה שלא. היה לי מאוד קשה. זה עשה לי פלשבקים לילדות. ראיתי איך האחים שלי מרגישים, וראיתי את עצמי דרכם. הייתי עצובה גם משום שהאשה השנייה שלו היא כמו אמא שנייה בשבילי".

הספר הוא לא רק ניסיון אישי.

"בערך כל הסביבה שלי היא כזאת. ראיתי שיש איזה קודים של ילדים גרושים. גיליתי שיש לנו המון קטעים משותפים. דווקא חוויות יומיומיות ולא משהו הרה-גורל. בשיחות איתם ניסיתי למצוא כל מיני משפטים וסיטואציות שקשורים לגירושים, כמו 'אל תשכחי להביא מאבא צ'ק'. זה משפט שגדלתי עליו. היה לי תפקיד, מגיל שש, להביא את המזונות מאבא. אמא היתה שולחת איתי פתק צבעוני, כל פעם בצבע אחר, רושמת עליו את השם של אבא שלי ואת הסכום לפי שער הדולר, כולל אגורות. אחר כך, כשהייתי באה לאבא עם הפתק, הוא תמיד היה צוחק שאמא רושמת גם את האגורות, ואומר לי: 'לאן הולך כל הכסף שאני נותן? את קמצנית כמו אמא שלך, את צועקת כמו אמא שלך'.

"אז, כילדה בת שש, זה נראה לי טבעי. היום אני אומרת להם: תגידו,' אתם נורמלים? לא שמעתם על העברה בנקאית? למה אני צריכה את זה?'. היום הם אומרים שאני צודקת, שבעצם הם לא חשבו על זה. עכשיו אני לא חושבת על המשמעויות ועל מה שזה עשה לי. אני חושבת על זה בהומור".

גם בחגים בטח לא היה פשוט.

"נכון. משפט מפתח נוסף הוא 'מזל שיש פסח שני', כי אנחנו, הילדים הגרושים, מלאים ברגשות אשמה בשאלה למי ללכת בפסח. אני, באופן אישי, בגלל שאני רוויה ברגשות אשמה מאז שהייתי קטנה, פיתחתי טכניקה: לא שנה אצל אבא, שנה אצל אמא. אני מתחילה אצל אמא והולכת לקינוח אצל אבא, או להיפך. זה די מבאס לשבת על קוצים כל הארוחה ולא ליהנות משום דבר. רק לדאוג כל הזמן אם זה בסדר שאני הולכת. הם כבר ידעו שיש לי את השריטה הזאת.

"לקראת פסח האחרון ישבתי עם אמא שלי, ושאלתי אותה איפה להיות. היא אמרה לי: 'תגידי, את לא מסוגלת להיות פעם אחת, מההתחלה עד הסוף, במקום אחד?'

אמרתי לה: לא,' כי אתם תעלבו'. ואמא אמרה: 'מי נעלב?' ברגע שהיא אמרה את זה, אמרתי זהו, עכשיו, פעם ראשונה, אני מנסה להיות פסח אחד, מההתחלה עד הסוף, אצל אחד מהם, וככה עשיתי. הלכתי לאבא, אבל אחר כך חשבתי: איזה מזל שיש חג שני, כי ישר היו לי רגשות אשמה. בסיפור אני כותבת: 'מזל שאלוהים סידר לנו פסח שני. כנראה גם הוא ילד גרוש. גם הוא מבין ללבנו'".

איך באמת הסתדרתם עם כל זה כילדים?

"אני לא יודעת אם להכליל, אבל רוב האבות מאחרים בשני וחמישי, כשהם צריכים לבוא לקחת את הילדים. יושבים ומחכים עם הילקוטים, כי הוא עוד רגע מגיע, והוא מגיע באיחור. אבא שלי היה אז איש צבא, ותמיד היה משהו שעיכב אותו. כל הזמן היינו אומרים לו: 'אז בשביל מה אנחנו באים, רק בשביל לישון?' היו המון ויכוחים. הוא היה מתעצבן. גם אמא שלי היתה מתעצבנת לראות אותנו מחכים."

"אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אין לי שום חסך מאבא שלי, להיפך, הוא דמות מאוד משמעותית לכולנו. אחרי שהוא התגרש בפעם השנייה, ואנחנו הרי גרים בכפר קטן ורכלני, רמות-השבים, שמעתי שאומרים: 'ירון נוטש את הילדים שלו'. זה באיזשהו מקום הכאיב לי, כי לרגע בחיים לא הרגשתי שהוא נטש אותי. מהבחינה הזאת יש לי קשר מצויין עם שני ההורים שלי. אף פעם לא הרגשתי נטושה או פחות מושקעת".

את זוכרת משהו מהחיים המשותפים של ההורים?

"אני לא זוכרת אותם בכלל ביחד. זה מחוק אצלי. אני זוכרת רק את היום שאמא הודיעה לנו שהם מתגרשים ואת הפרידה. פעם הייתי אצל אבא שלי, והוא סידר את חדר העבודה שלו. היו שם המון תמונות, ופתאום הבחנתי בתמונת פולרואיד, שבה אבא מחזיק את אח שלי ואמא מחזיקה אותי, מין תמונה אידילית כזאת. לקחתי אותה. זו התמונה היחידה שלנו ביחד שיש לי, וכשאני מסתכלת עליה, זה לא נראה לי בכלל שייך אלי".

"אני זוכרת רק את הפרידה שלהם. כשעיצבתי את הדף עם הסיפור הזה לספר, התחלתי לבכות. אבא יורד במדרגות, ואני יודעת שהוא הולך, ושואלת אותו אם יש לו כבר בית אחר, והוא אומר שלא. 'איפה תגור?' אני שואלת אותו. 'זה בסדר, אני אסתדר', הוא אומר, ואני ממשיכה: 'אתה יכול לישון אצלי בחדר עד שתמצא מקום'. זה סוג של תחושה שליוותה אותי הרבה שנים מול אבא ואמא. מין סוג של אחריות שלקחתי עליהם. אני לא אקרא לזה רחמים, אבל מין דאגה וחמלה, בעיקר כלפי אבא שלי, ותסלח לי אמא שלי, כי אנחנו היינו איתה רוב הזמן".

התעניינת פעם למה הם התגרשו?

"אני זוכרת כשאמא סיפרה שהם מתגרשים, בכלל לא ידעתי מה זה מתגרשים, אבל אחי הגדול התחיל לבכות, אז הבנתי שזה משהו רע. אחר כך הבנתי יותר. אני זוכרת ששאלתי במהלך השנים למה, והתשובה שקיבלתי היתה: 'אבא ואמא לא הסתדרו'. משהו לקוני כזה. השלב החטטני הגיע בגיל ההתבגרות. היתה לי חברה בתיכון עם סיפור של גירושים מזעזעים בין הוריה, והיא אמרה לי: 'אל תשאלי אותם, כי כל אחד יספר לך משהו אחר. לא תדעי אף-פעם את האמת, וסתם תאבדי את האמון בהורים שלך'. בכל זאת, הסקרנות חילחלה והתחלתי לחטט. רוני צדקה במאה אחוז. כל אחד מספר לך גירסה אחרת, וברור שזו הגירסה שלו."

בבית של אבא הרגשת כמו אצל אמא?

"כמעט אצל רוב הילדים הגרושים, החדר בבית של אבא הוא חדר ריק. תולים איזה פוסטר, יש מיטה, וזהו. אבא שלי פעם נעלב כשאמרתי לו שאני לא מרגישה אצלו בבית. ואני, כילדה קטנה, הסברתי לו שאפשר לשכפל הרבה דברים, אבל אי אפשר לשכפל את השטויות האלה שעושות את החדר לחדר שלך. והוא הבין. זה נשאר ככה, שאצלו אני בסלון".

מה עם ההרגשה שאין לך בית אחד, שלם?

"פעם שאלו אותי מה היה לי הכי קשה כשההורים שלי התגרשו. אני חושבת שזה התחושה שאין לך בית. יש לך המון בתים. בית אצל אמא, בית אצל אבא, בית אצל אשתו השנייה של אבא, אבל בעצם אין לך בית אחד".

הספר "ילדים גרושים" החל כפרוייקט גמר של דגן בבית-הספר לעיצוב "אסכולה", והפך לספר לילדים ולמבוגרים, גרושים ונשואים, בעיצובה היפה.

"כשהתחלתי לעבוד על הפרוייקט,׃ היא נזכרת, "הייתי מאוד עסוקה ברחמים עצמיים, אבל תוך כדי עבודה השתתפתי בסדנה של ה''פורום" והדברים קצת השתנו. הבנתי שאין שום טעם לנבור בזה ולשקוע בזה. זה שיחרר ממני איזה גוש. הגירושים מכאיבים בהמון דברים, בסיטואציות הכי קטנות: אם זה עצם הפרידה, אם זה להתבייש, אם זה להתרגל לחבר של אמא או לחברה של אבא, אם זה לשמוע את הקיטורים של אמא על אבא או של אבא על אמא".

ואז מגיעים הגירושים השניים של אבא שלך והנישואים החדשים.

"החיים השתנו פתאום לגמרי. פתאום זה עוד פעם התפרק ואבא מתחתן ויש לו ילדים קטנים. זה היה קטע מאוד מוזר וקשה בשבילי. זה נשמע נורא ילדותי, אבל אני חושבת שקינאתי. קודם כל, אני בת יחידה, כולם בנים, ופתאום יש לי עוד אחות. נו, רבאק, אנחנו הילדים שלך, אנחנו לא מספיקים לך? ככה חשבתי. שאלות נורא ילדותיות כאלה.

"כשנועה, אחותי הקטנה, נולדה, הייתי ב'פורום'. בדיוק כשהתקשרתי לאבא שלי לומר שזה אינפנטילי מה שאני חושבת, ושאני שמחה שהיא תיוולד, הם יצאו מחדר הלידה. מין צירוף מקרים נדיר. כמובן הרבה יותר קל לחיות ככה מאשר להתבאס ולחשוב: 'הנה לאבא שלי יש תינוקת והוא לא אוהב אותי מספיק'.

עד כמה השתנית מאז?

"אפילו בביקורת שקיבלתי מהמורים שלי בסוף הפרוייקט, המרצה אמר לפני כולם שהוא מרגיש שאני לא אותו בן-אדם שהתחיל את הספר, שעברתי איזה תהליך אשכרה נפשי עם הדבר הזה, וזה נורא שימח אותי, כי בדיוק ככה אני מרגישה. אם אני יכולה לחלוק את זה עם אנשים אחרים, אז זה הכי משמח אותי בעולם".

ועכשיו אתם משפחה מרובת ילדים.

"הילדים של אמא והילדים של אבא באותו גיל. הקטנים הם החברים הכי טובים, הבן של אבא ישן אצל אמא, זה מצחיק וכיף. הם יודעים שאני האחות של שניהם. כשאנחנו נפגשים לארוחה, אנחנו קוראים לזה 'המתנ"ס'".

"זה פשוט מיליון ילדים, כל אחד מאמא אחרת. אתה יודע מה זה אצלנו לעשות אילן יוחסין?"

איך ההורים הגיבו לספר?

"יש משהו מפוייס בספר הזה, לא רק ביקורת על ההורים שלי. אולי בגלל זה הם אוהבים את הספר ולא מרגישים מאויימים על ידו. הספר הזה מוקדש להורים שלי באהבה. אם הם לא היו מתגרשים, לא היה לי הספר הזה".

תחשבי פעמיים לפני שתתחתני?

"אני לא פוחדת. פשוט עוד לא פגשתי אותו, את גבר החלומות. לא פגשתי אותו כמו עוד הרבה בנות בגילי. להיפך, יש לי כמיהה נורא גדולה למשפחה. אני רוצה חמישה ילדים ובית במושב, וכמהה שזה יצליח. כמו שכתבתי בספר, נכון שאנחנו הרבה חלקי משפחה, אבל כולם אוהבים אותי".

עכשיו הסיפור הפרטי שלך כבר לא יהיה רק שלך. זה לא מפחיד קצת?

"אני מתחילה לחשוב על זה בימים האחרונים, כי זה פתאום אמיתי. האמת, אין לי במה להתבייש ולהרגיש נבוכה. אני שלמה עם מה שכתוב שם וגם שמחה. קיבלתי גם את ההסכמה של כל הילדים הגרושים שנתנו לי את הסיפורים שלהם. אני חושבת שיש איזה מסר בספר הזה, שיכולים להיות ילדים גרושים מאושרים, שיש אחוות ילדים גרושים".

פורסם ב"זמנים מודרניים", 02.01.02.