אני מעריץ את אמא, אבל אין לה מושג איך עושים מוזיקה

כבר כמה שבועות היא יושבת בראש, רנה, שוטפת את המוח ומסרבת להתאדות. נראה שאי אפשר לעבור יום בלעדיה ובלי החיזור הטראנס-אטלנטי של אריאל הורוביץ, שמבטיח לה שחייה איתו ישתנו מהקצה אל הקצה. סיפור אהבה הוליוודי שהיה לשלאגר מקומי. כשכותבו ומבצעו מגיע לפגישתנו, שום דבר מאבק הכוכב ומנחישות המאוהב לא מרחפים בסביבתו. הליכתו מהוססת, פניו בלתי מגולחים, חולצת הטריקו-פסים הדהויה שעליו נראית כאילו שלף אותה ואת עצמו כשהוא חצי ישן. סביב עיניו הכחולות יש אדמומיות של מי שלא ישן כבר כמה לילות ברציפות. אבל הכי יוצאת ממנו ביישנות של ילד, שמשחק משחק שהוא נורא לא אוהב אבל יודע שאי אפשר בלעדיו. "הייתי רוצה לתת לשירים ללכת ושאף אחד לא יידע איך אני נראה ומה אני חושב", הוא פותח בהצהרה חסרת משמעות, כי הרי הוא גם מתראיין וגם מצטלם, אבל בכל זאת, הורוביץ מרגיש צורך להצהיר.
לאורך כל השיחה, עניין של כמה שעות, הוא יושב כשידיו שלובות על חזהו, כמו מגן על עצמו מפני פלישה, כאילו הידיים מזכירות לו לא להתפרע, לא לאבד שליטה, להיות מאופק. הורוביץ, 32, מכיר את המשחק עוד מהבית. אמו, נעמי שמר, מיתוס לאומי, התראיינה בלי סוף, והחשיפה היתה חלק מדייסת ילדותו, ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, הורוביץ נשמר. בסך הכל כתבתי שירים, הוא אומר. אני לא איש רוח, לא הוגה דעות. אבל בדיסק החדש, "רנה", דווקא יש לו מה להגיד, והוא עושה את זה ברגישות ובחוכמה.
"המון מוזיקה מתעופפת באוויר/ וצריך איזה רגע של שקט/ כדי לדעת מה חשוב", הוא כותב בשירו "יש רגע", והשקט הזה הוא לב העניין מבחינתו. "כל הדיסק נכתב עם הרבה סבלנות. נכון שכתיבה מתחילה בדבר היצרי, הספונטני הזה, שקורה תוך דקה, ופתאום באה מוזיקה או שורה נפלאה, אבל אחר כך עוזבים את זה ושוב חוזרים. זה משהו חדש שלמדתי עכשיו. באופי שלי אני מהיר וחסר סבלנות, ובכתיבה רציתי לעשות עצירות, אפילו מלאכותיות, ואז לחזור אליה, כדי שהיא לא תסבול מהאופי שלי. אולי זה סוג של ביקורת עצמית".

- זה שונה ממה שקרה ב"יאללה ביי", הדיסק הקודם שלך?

"ב'יאללה ביי', לפני שלוש שנים, היה לי מזל של מתחילים. אני יושב ומנגן ארבעה אקורדים, ותוך 20 דקות יש שיר ולא נוגעים בו. אז גם יוצא שיר עם שורה כמו 'אוכל סיני וגם פאי', שהוא שיר מעצבן נורא, ואני שואל את עצמי מה זו השטות הזו ובהופעות אני לא מסוגל לשיר אותו. השיר 'רנה', מבחינת הזמן שהוא נכתב, יכול היה להיכלל ב'יאללה ביי', אבל אני לא רציתי. הרגשתי שזה סוג אחר של כתיבה, וצריך לייצר לשיר הזה אחים שדומים לו. אני חושב שצדקתי".

- מי זאת הרנה הזאת שאתה נוסע אחריה לאמריקה וחולם להביא אותה לקריית מוצקין?

"'רנה' הוא שיר ערגה, שיר על מוגבלות, על זה שאתה רוצה מה שאין לך. הלכתי לסרט 'ג'רי מגוואייר' בלי שום ציפיות, ופתאום זה היה סרט נורא חכם ומרגש, והיה שם טום קרוז ושחקנית מדהימה שלא ידעתי מיהי. חיכיתי קפוא לכותרות בסוף, ואז גיליתי שזו רנה זלווגר, והיא עוד יותר מצאה חן בעיני בגלל השם שלה, רנה. יצאתי מהקולנוע בהרגשה רעה. לאמא שלי יש שיר שנקרא 'הכל פתוח'; אני הרגשתי אז שהכל סגור. יש את הבחורה הזו, רנה, ואין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. זאת מין הרגשה שמעצבן להרגיש בגיל 29, שאתה רוצה משהו ומבין שכבר לא כל העולם פתוח בפניך, שיש דברים שיישארו חלומות. ההבנה הזאת היא מעבר נורא חד בחיים, כי קודם הכל באמת היה פתוח. באותו לילה כתבתי את השיר".

הייתי יושב שם וצורח

הפתוח והסגור הם שני צירים שבהם מתנהלים חייו של הורוביץ. כבנם של שמר ועו"ד מרדכי הורוביץ, משורר וסופר, הוא רצה לקבוע מקום משלו בעולם. במשך שנים ברח מהעיסוק המוזיקלי, מתווית הבן של, מהשורה המפורסמת של אמא שלו שכתבה בשיר 'שיר נולד', "אולי הבן שלי יכתוב שירים". למרות שאמו ניסתה בכל דרך שילמד פסנתר, הוא התמרד.
"סבתא שלי הכריחה את אמא ללמוד לנגן בפסנתר, ואמא שלי, פסנתרנית קלאסית מדהימה, הלכה איתה. כששומעים אותה מנגנת באך אפשר להבין למה באך התכוון. אמא ניסתה להכריח גם אותי. לקחה אותי לאאידה, אמו של דניאל בארנבוים, ואני הייתי יושב שם וצורח. בסוף ויתרו לי", הוא מספר, וגופו מתכווץ.
הוא למד באליאנס, התיכון שליד הבית ברמת אביב, ולא בבית הספר לאמנויות, התגייס לקורס טיס ואחר כך שירת במודיעין. לא חשב לרגע על אופציית הלהקה הצבאית. רק אחרי הטיול של אחרי הצבא, לארה"ב, אחרי שהד צעקותיו מביתה של אאידה בארנבוים נחלש, התחבר מחדש למוזיקה ונרשם לבי"ס רימון, שם גם פגש את אשתו, הזמרת תמר גלעדי.
"תמיד ניגנתי, אבל היה לי יחס עוין למקצוע. במהות שלי אני ביישן, ואמא שלי היתה ועדיין מאוד ידועה, ותמיד היתה עלי מין תשומת לב כזו שלא רציתי בה. אמא אף פעם לא התנהגה בבית כמו סטארית. זה לא בא ממנה אלא מהסביבה, ואני לא אהבתי את זה ולא הסתדרתי עם זה. רציתי לעשות משהו לגמרי רגיל בחיים שלי. אבל יחד עם זה מאוד אהבתי מוזיקה, וכיוון שאהבתי ג'ז החלטתי לנגן שנה ברימון. יחד עם העובדה המצערת שגיליתי שאני לא מיוחד כפסנתרן ג'ז, גיליתי שמאוד כיף לי כשאני כותב שיר ומשמיע אותו. זה היה דבר חדש בשבילי. אמנם כתבתי מאז שאני ילד, אבל זה לא היה באמת. פעם ראשונה שכתבתי ברצינות היה בגיל 20 ומשהו".

- וההצתה המאוחרת הזו קשורה לבית של כלת פרס ישראל, אמא שלך?

"כל השנים היתה בי רתיעה מהייחוס שלי. לפני כמה זמן הלכתי עם ניר, הבן שלי בן החמש וחצי, לשחק כדורגל ליד הבית. במגרש היתה חבורת ילדים בני 14, והם שרו לי את 'יאללה ביי'. נהיה לי פלאשבק ענק: זה בדיוק מה שעשו לי בילדות, כששרו לי שירים של אמא שלי, ותמיד הרגשתי עם זה רע. זה כאילו לקחו את ארון הבגדים של אמא שלי ופתחו אותו באמצע השכונה. הילדים לא התעללו בי, אבל התייחסו אלי רק בהקשר של השירים של אמא שלי. בתור ילד זו חשיפה וזה מביך. לניר לא היה איכפת, אבל אני הלכתי משם, למרות שאני כבר איש מבוגר כאילו. בסך הכל גדלתי בבית נפלא, אבל זה היה בית מאוד רוחני, ערכי, והסביבה שבה התנהלו חיי, רמת אביב, היתה הכי חומרנית במדינה, והפער הזה היה מאוד גדול. הדברים שמהבית הבנתי שהם החשובים והדברים שהסביבה העריכה היו שונים לגמרי. יש לי הורים מבוגרים, וכשהייתי בן חמש, אחותי ללי התגייסה, אז גדלתי לבד, בסביבה של אמנים, כשבחוץ רמת אביב, וזה היה לגמרי הפוך ולא היה לי כל כך עם מי לדבר על זה".

- זה גרם לך להתחשבן עם ההורים?

"יש לי יופי של הורים, אין לי סיבה לשום טענה, אבל אני נורא מבסוט מזה שהתחתנתי בגיל 23 ושאני אבא צעיר לניר ולאיה בת הארבעה חודשים".

לפעמים בא לי למרוד

לפני כשש שנים, כשאשתו היתה בהריון, נבהל האב שבדרך ממה שמחכה לו, נטש את הכיוון המוזיקלי והחליט שצריך להיות יותר מעשי בחיים ולדאוג למקצוע שיכניס משכורת קבועה לבית ההולך ומתהווה. הוא נרשם לקורס תכנות מחשבים ועבד כשלוש שנים בתחום, עד שחתך. "היתה לי הרגשה של בורג במערכת שאין לה שום תפקיד חוץ מלייצר כסף, והיום אני מאושר שאני לא בזה. אני רק רוצה להגיע למצב שאוכל לתת לילד שלי חוג ג'ודו, ולא נורא אם לא אוכל לנסוע לחו"ל בגלל שאין לי מספיק כסף. לא הייתי רגוע כשעזבתי את המחשבים, כי מוזיקה זה מקצוע לא יציב וקשה לבנות עליו כשאתה מתחיל, אבל לא יכולתי להמשיך בדבר שלא ממלא אותי. אין כמו הסערה הרגשית שבלהוציא דיסק חדש ולהופיע עם להקה על הבמה כשאתה שר חומרים שלך. זאת טווסיות יצירתית שאני נורא אוהב. היום אני כבר מרגיש שזה לא מקרי שהצליח לי, ושאני בתחום הנכון. נכון שיש מחויבות כשיש שני ילדים, צריך לקנות טיטולים וכל מה שילדים צריכים, ונכון שזה מין שיעבוד, ואני אומר לעצמי שאני חתיכת פועל שחור בבית, ולפעמים אני מתגעגע למה שהייתי בכל מיני זמנים ובא לי למרוד, אז אני מתיישב וכותב על זה שיר".
ובבית יש לו עוד מישהי שעוסקת במוזיקה, תמר גלעדי, שלפי עדות הורוביץ היא עוד יותר קיצונית ממנו בעניין של לעסוק אך ורק במוזיקה, בלי חלטורות מהצד. מופע משותף נוסח רמי וריטה אין סיכוי שהם יעלו, הוא מתחייב. "מוזיקה היא דבר שבא ממקום בודד, מהמקום שלפני שנרדמים, כשאין ילדים, אין אישה, רק אתה, וככה שנינו רוצים שזה יהיה".

- עם אמא שלך אתה מדבר על המוזיקה שלך?

"מזמן לא. מרגע שלקחתי את ההחלטה שזה מה שאני עושה, אני חייב להתרחק. היא אישה עם דעה מאוד חזקה, אבל אין לה מושג איך עושים מוזיקה. בדור שלה, היא כתבה שיר והמעבד עשה את העיבוד והזמר שר. בדור שלנו אין תווים, אין להעיר לזמר על העברית, כמו שאמא שלי העירה לזמרות ששרו את השירים שלה. בדור שלי אתה חייב קודם להיות שנה חבר של הגיטריסט עד שהוא ינגן איתך. זה משהו יותר איטי, שאמא שלי לא מבינה. היא שומעת את המוצר המוגמר, ואני לא שומע את דעתה עליו".

- כי היא לא מדברת בשפה שלך?

"כי קודם כל זה מביך לשמוע את אמא שלך מדברת עליך. למי יש כוח לאמא שלו? זה תמיד המון מחמאות, והיא נורא גאה בי, וזה מביך. היא כותבת בשפה שונה כי היא מדור אחר, אבל היא גם סובלת מזה שמייחסים לה כתיבה גבוהה ולא אישית משום שהרבה מהשירים שלה הפכו להימנונים. לכתוב בזמנו 'כשאמא באה הנה יפה וצעירה', זה היה אישי, שפה יומיומית, סוג של מהפכה. זה בעצם לא שונה ממה שאני עושה. כתבתי 'יאללה ביי' אבל גם: 'על כנף המטוס בוהק דגל המולדת', שפה חגיגית כזו שאני לא מדבר בה. אולי בניגוד לאמא שלי, השפה שלי בשירים גם גבוהה וגם שטחית. בתור מוזיקאי אני מעריץ אותה, כי היא המציאה שפה משלה במוזיקה. אבל ההבנה שלה לגבי תהליכים הרבה פחות מדויקת".

- אי אפשר בלי השאלה, איזה שירים שלה אתה הכי אוהב והכי שונא.

"'נועה' ו'בהיאחזות הנח"ל בסיני' הם שני שירים מעולים בעיני, אבל אני ממש ממש לא אוהב את 'אנשים טובים'. למה?
לא יודע. נורא מרגשת אותי צורת האמנות שלה: הרמה של השירים, ההקפדה על המילים והמנגינות. כשאני רואה אותה במופע שלה, אני נדהם מאנרגיית החיים שיש לאישה בגילה".

שיר לגידי גוב

אריאל הורוביץ שונה מהוריו גם בעמדותיו הפוליטיות. הוא בשמאל, הם עמוק בימין, ובבית התנהלו לא מעט עימותים פוליטיים. לפני כמה חודשים התראיינה שמר למגזין "את" וזיעזעה רבים כשאמרה, בין השאר: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם החופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". נחום ברנע, ב'ידיעות אחרונות', כינה אותה במאמר תגובה: 'גזענית, נמוכה וולגארית', ובסיום מאמרו המליץ שכל אדם שאיננו נגוע בגזענות קשה יעשה מעשה אזרחי טוב, אם כאשר יראה את שמר פוסעת, יעבור למדרכה השניה. הורוביץ קרא ונפגע. "בתור בן זה כאב לקרוא התקפה כזו על אמא שלי, אבל גם כאבה לי, כבן אדם, הקריאה להחרים אמן. אני אומר את זה בתור מי שהתווכח עם הוריו כל חייו. אני רוצה לחיות במקום שיש בו מקום לשתי נשים: אחת כמו אמא שלי והשניה כמו תמר גוז'נסקי. שאלתי את אמא למה היא לא מגיבה, והיא ציטטה לי פסוק ממשלי: 'אל תען כסיל כאיוולתו, פן תישווה לו גם אתה'. ברנע הביע עמדה של כסיל בעניין הזה, למרות שפוליטית אני קרוב אליו".
הורוביץ חי בתל אביב, בשכונת מעוז אביב, ושכר לעצמו חדר בדרום העיר כדי שיוכל לנגן בשקט, בלי הרעש של הילדים. הוא לא מסוגל לראות את עצמו חי בשום מקום אחר, לא בגליל ולא בחו"ל. "אני אוהב את הקצב של העיר וצריך את הגירויים של תל אביב בשביל הכתיבה". ברור לו שחייו כזמר לא יימשכו לנצח. "זה מקצוע הורמונלי, וליצירה הטובה יש סוף. אני רק מקווה שזה לא ייגמר מוקדם. בינתיים אני בהתחדשות כל הזמן".
אם וכאשר זה ייגמר, הוא יישאר בתחום. מפיק מוזיקלי, הוא יודע, לא יוכל להיות בגלל חירשות באוזן אחת שמונעת הבחנה בדקויות של סאונד, אבל הוא מבטיח שיעזור לאנשים שכותבים ושרים. לאחרונה נתן שיר שלו לגידי גוב והתרגש לשמוע את הביצוע. בינתיים הוא ממשיך להתרגש מלאה שבת, אהוד בנאי, קורין אלאל, ארקדי דוכין ואביתר בנאי. הם בעיניו אותנטיים, מושפעים מהמקום שהם חיים בו, וזה מבחינתו הכי חשוב. "אני לא עברי לידר, אני לא קוסמופוליטי כמו האנשים החדשים. אני מחפש את השורשים ונורא אוהב לנגן מוזיקה של פעם. את שמוליק קראוס, למשל, אני יכול לנגן חודשים. בדרך הזו אני מתייחס למוזיקליות של המקום, וזה משפיע על הכתיבה שלי".
וכמו שהורוביץ מקפיד להיכנס ולצאת מהחדר של הילדים שלו אך ורק ברגל ימין, בשביל המזל, עם הדיסק החדש הוא עושה עכשיו כניסה למוזיקה המקומית ברגל ימין, הוא מקווה, ולא בגלל אמא שלו.