שתף קטע נבחר

ערבים רוקדים

פרק מתוך ספרו המצוין של סייד קשוע, שגיבורו הוא ישראלי, פלסטיני, עברי וערבי. וכן, הוא קצת מבולבל



כלניות

ההורים שלי קמו תמיד מוקדם בבוקר לעבודה. אמא שלי קמה ראשונה. בגלל שהתעוררתי לפני האחים שלי, הייתי מופקד על קניית הבוקר במכולת, כיכר לחם ו-100 גרם גבינה צהובה. המכולת לא רחוקה מהבית, ממש ממול, אבל העדפתי לצאת מוקדם ככל האפשר, כי לא רציתי להיתקע עם הע'זאזוה, העזתים, שהגיעו לשם בכל בוקר. כמעט תמיד הייתי נתקע אתם. רק לעיתים רחוקות הצלחתי להקדים אותם, וגם אז הייתי רואה אותם יורדים מהאוטובוסים שלהם כשיצאתי מהמכולת. האוטובוסים שלהם חנו ממש ליד הבית, המנועים עוד הרעישו, ועשרות ע'זאזוה היו פושטים על המכלת הקטנה. היא היתה מתמלאת לגמרי, ובחוץ היה משתרך טור ארוך.
שנאתי את הע'זאזוה, כי כולם שנאו אותם, ופחדתי שהם יחטפו אותי. הם נראו לי אנשים רגילים, העז'זאוה האלה, והם אף פעם לא הציקו לאף אחד, אבל סבתא שלי והסיפורים שלה על כל הילדים הרעים שההורים שלהם מכרו אותם לע'זאזוה הפחידו אותי מאוד. תמיד ראיתי את עצמי עולה על אחד האוטובוסים האדומים שלהם ועומד איתם יחד בתור למכולת. רואים את הע'זאזוה רק מוקדם בבוקר, כשעוד חשוך, כי במשך היום אסור להם להסתובב בחוץ. הם באים לקנות אוכל, ואז בורחים כאילו לא היו, כאילו אין ע'זאזוה בעולם. כשהייתי חוזר מהמכולת, אבא תמיד היה בשירותים. הוא עישן שם את סיגריית הבוקר שלו, וכיבה אותה בכוס הקפה ששתה שם. תמיד נכנסתי אחריו, והוצאתי את הכוס עם הבדל. לשירותים אחרי קפה שחור וסיגריה יש ריח מיוחד. לאבא שלי יש ריח מיוחד. אני מכיר את הריח הזה של הבוקר בשירותים, מכיר אותו היטב. זה לא ריח רע. אהבתי אותו. בקושי הייתי רואה את אבא בבקרים, כי מיד אחרי הסיגריה והקפה בשירותים הוא היה לוקח את קופסת הפלסטיק עם הסנדוויצי'ם שאמא הכינה לו, והולך לעבודה.
ידעתי שאבא שלי עובד במקום שלפעמים הוא קורא לו "בית אריזה" או "קלמניה". לא ידעתי מה זה אומר, אבל הנחתי שאבא שלי עובד בקטיף.
המורה ג'מאל, המורה שלנו לעברית בבית הספר היסודי, לא הפסיק לדבר אתנו על פועלי הקטיף. שמענו ממנו על הקטיף יותר מששמענו ממנו עברית. הוא צעק עלינו כל הזמן שבסוף נהיה עובדי קטיף. "כמו חמורים", הוא היה אומר. "תצאו מהבית בשש בבוקר ותחזרו מאוחר בלילה".
אותי דווקא הוא אהב, המורה ג'מאל. הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, ועשיתי הכל בשביל לא להיות פועל קטיף. אבל הייתי משוכנע ששום דבר לא יעזור. סבתא שלי עבדה בקטיף, אבא שלי עובד בקטיף, וכנראה גם אני אגיע לשם. ריחמתי על אבא, וקיוויתי שהמורה ג'מאל לא יודע שגם הוא עובד בקטיף, יוצא מהבית בשש בבוקר וחוזר מאוחר בלילה. גם אבא היה התלמיד הכי טוב בכיתה. היה לו הכתב הכי יפה.
בניגוד לאבא, סבתא דווקא דיברה המון על העבודה שלה בקטיף. היא סיפרה על אבו זיאד השכן, שהיה אוסף במשאית שלו את האלמנות מהשכונה, ומסיע אותן לפרדסים ב"מהדרין" לקטוף, פעם תפוזים פעם פיסטוקים. היא עבדה יחפה, ואהבה להראות את כפות רגליה הקשות והסדוקות כהוכחה. "מהבוקר עד הערב", היא תמיד אמרה, "בשמש, בגשם, כל יום בשביל שילינג אחד ליום." את כל זה סבתא עשתה בשביל הילדים שלה, בעיקר בשביל אבא, בנה היחיד, כדי שיוכל ללמוד. אבל הוא הרס הכל, שבר לה את הלב. "לא הקטיף הרס לי את הרגלים והגב, אלא הצער שאבא שלך הביא, שיהיה בריא, אין לי אף אחד בעולם חוץ ממנו."
סבתא שלי התחילה לעבוד בקטיף אחרי שבעלה נהרג במלחמה. היא נשארה לבד עם ארבע בנות ובן אחד, שהיה בן חודשיים כשאיבד את אביו. סבתא תמיד מספרת איך בעלה חיכה לבן זכר, וכשהיא מספרת את זה היא אוחזת תמיד את קצה המטפחת שעל ראשה ביד ימין ומנגבת דמעה מעין שמאל. באותם ימים היא היתה גיבורה: כשהיהודים הפציצו את טירה, היא הניחה את התינוק שלה על החיטה וגהרה עליו. "אמרתי לעצמי שיותר טוב שהפגז יפגע בי ולא בבני. כאילו שזה באמת היה עוזר, הפגז בטח היה הורג את שנינו".
ניסיתי לדמיין את סבתא שלי יותר צעירה, אבל לא הצלחתי. תמיד ראיתי אותה זקנה, בדיוק כמו שהכרתי אותה, עם רגליים כושלות ושמלה לבנה, שוכבת מעל תינוק בוכה שיודע שאין לו אבא, וראיתי את הפגזים נופלים לצדה בשדות החיטה של טירה, ואיך רק בנס היא לא נפגעת. היא קמה, מרימה את התינוק, רצה עוד קצת עד שהמטוס חוזר להפציץ, ושוב נשכבת על האדמה. סבתא שלי תמיד אומרת, שאם תפרוץ מלחמה אסור לנו להישאר בבית, כי הוא יקרוס עלינו; שאסור להדליק אור; ושכדאי להתחבא בין העצים.
אהבתי לדמיין את שדות החיטה שסבתא היתה מספרת עליהם. אהבתי לדמיין גם את "הביידר", האסם, ואת התושבים מתאספים שם כמו בחג גדול, זורקים את התבואה באוויר עם קלשונים, כדי שהגרגרים ייפלו בערימה אחת והמוץ יעוף ברוח וייערם בערימה אחרת.
פעם הם היו עשירים. שלושה גמלים עמוסים כל טוב היו מובילים את התבואה והירקות מהשדות שלהם באל בסה הביתה. על כל גמל שילמו שילינג אחד. לסבא וסבתא היו פרות, סוסים וכלב מאולף שתמיד ישב על המרפסת, הגן על העופות מפני החתולים, ואף פעם לא ניסה להיכנס הביתה.
סבא שלי היה איש חכם מאוד, ידע לקרוא ולכתוב, והיה לו כתב נאה. אבל אז לא היו בתי ספר כמו היום, אחרת סבא היה הולך ללמוד רפואה ונעשה רופא. סבתא אומרת שגם היא היתה יכולה להיות מהנדסת אילו שלחו אותה ללמוד, אבל אז נשים לא למדו. תמיד האמנו לה כשהיא אמרה את זה. חשבנו שמתאים לה להיות מהנדסת. עובדה שהיא אף פעם לא למדה כלום, ובכל זאת יודעת לשחק קלפים, יודעת לחשב, לחסר ולחבר, ויודעת איפה כל חלקה נגמרת וחלקה חדשה מתחילה.
סבא שלי, עם שפם קטן כמו בתמונה היחידה שלו בחדר של סבתא, היה גיבור, איש חזק שנלחם נגד היהודים, אבל מת בפתח הבית בדיוק כשהתכופף לקטוף ענבים. הוא אמר רק "אללה", ונפל. חטף כדור. סבתא לא הבינה למה הוא נפל. "אמרתי לו, 'קום יא זלמה, תתעורר גבר, מה יש לך'. "היא חשבה שהוא מעמיד פנים.
סבתא אומרת שסבא שאהיד, שבמקום שהדם שלו ניגר, צמחו כלניות. היא אומרת שאת אבו זיאד אכלו התולעים כשהוא מת, אבל לסבא שלי הן אפילו לא התקרבו. ככה זה: גופה של שאהיד לא נרקבת, נשארת אותו דבר.

ערבים רוקדים, סייד קשוע, סדרת דברים, הוצאת מודן, 166 עמ'.

סייד קשוע נולד ב-1975. מתגורר בבית צפאפא וכותב במקומון "העיר". "ערבים רוקדים" הוא ספרו הראשון.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים