"לא נמשיך לשלוט, להרוס, לגרש, לחסל ולבזות"

שוקי שדה, בן 25, סטודנט מכפר ביל"ו וסמ"ר בצנחנים, חזר לפני חודש משירות מילואים בחאן יונס. רק כשראה איך לוחמים מיישמים נוהל "ירי אזהרה" על ילדים פלסטינים, הוא הבין כמה אדישים בגדוד לחיי אדם. כשילד מתקרב מרחק של מאה מטר מהמוצב, צריך לירות חמישים מטר מימינו או משמאלו, גם אם הוא סתם רוצה לשחק או להניח מלכודת לציפורים. "פעם צלף ממוצב פגע בילד ממרחק של מאה חמישים מטר", מספר שדה. "היתה לי הרגשה שטייחו, מה שהכעיס אותי, שבקרב החיילים שלנו דיברו על עוד ערבי שהלך, ואלה שחושבים כמוני פשוט לא דיברו. יש אווירה של 'וואללה, להיכנס בהם'. רעל שאפילו בלבנון לא ראיתי".
שדה לא לבד. הוא נמנה עם חמישים קצינים ולוחמים קרביים במילואים, שחתמו על עצומה הקוראת לסרב לשרת בשטחים, ונועדה להתפרסם בעיתוני סוף השבוע. מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות מביא היום (ו') את סיפורם.
מאחורי העצומה הזו מבצבצת תנועת מחאה בחיתוליה, שמציבה אולטימטום לממשלת ישראל: אנחנו או ההתנחלויות. כבר לא מדובר במחאה על בסיס אישי. חמישים סרבנים הם קבוצה משמעותית, שעשויה לשנות את המאזן האסטרטגי יותר מחמישים ספינות אמל"ח לפלסטינים.
יוזמי ההתארגנות – סגן דוד זונשיין, מהנדס תוכנה בן 28 מרעננה, וסגן יניב איצקוביץ', מתרגל באוניברסיטה בן 26 מראשון לציון - מבקשים להחתים בשבועות הקרובים חמש מאות לוחמים וקצינים קרביים, ולהפוך לתנועה עממית רחבה. שניהם משרתים באותה פלוגת צנחנים וסיימו לפני חודש פעילות תעסוקתית מבצעית בעזה. שניהם לא מתכוונים לחזור לשם. הלוחמים שהצטרפו ליוזמה שלהם שמעו עליה פה לאוזן, הרימו טלפון או שלחו "אי מיילים".
האם צה"ל יכול להרשות לעצמו מותרות כאלה? דומה שלשר הביטחון בנימין בן-אליעזר ולראש הממשלה אריאל שרון, שאינם מפסיקים לשדר מסרים כפולים וגעגועים לצבא של פעם שעושה ולא מדבר, מצפה איום ממשי מהתארגנות כזאת. אין בקבוצת הקצינים הזאת התלהמות סקטוריאלית של תנועת מחאה שמאלנית, מזוהה ומזדהה פוליטית. באופן אישי לא צפוי להם שום רווח, והחשיפה אינה נוחה להם, הם שירתו בלבנון, תמיד שמחו לעשות מילואים, והחרדה הגדולה ביותר שלהם היא לאבד את זכותם להמשיך לשרת בצה"ל.
הם קוראים למחאה שלהם: "האומץ לסרב". "חונכתי בצנחנים להיות אמיץ, לקחת אחריות", אומר אחד מחותמי העצומה. "מבחינתי, החתימה היא המשך ישיר לערכים הצבאיים עליהם התחנכתי". "אני לא יפה נפש", אומר זונשיין. "זו לא בושה לא לירות בילד. אבל אם היינו מסרבים רק באופן אישי זה היה חסר משמעות".

הרי לא מדובר בתנועה המונית, אתה מאמין שכמה עשרות סרבנים יכולים לשנות את מדיניות הכיבוש?

כשנגיע לחמש מאות איש, הם יצטרכו להחליט – כיבוש או צה"ל. חונכנו להיות קצינים יפי בלורית וטוהר והפכו אותנו לקלגסים שמתעסקים בשפיכות דמים ובפשעי מלחמה, ומי שחושב אחרת שיבוא אתי לסיבוב לעמדת שמירה בכפר דרום ויעמוד שם שלוש שעות. אנחנו נמשיך לעשות מילואים, אבל לא נלך לשטחים ולא נילחם במלחמות הכיבוש. נפסיק להיות הילד שדוחף אצבע בסכר. מדינת ישראל תפסיק לסמוך על עשרת אלפים קלגסים שיחזיקו לה את הכיבוש.
איצקוביץ': "אנשים אומרים, המדינה חיכתה לציונים כאלה. זה לא כמו ארגוני שמאל שמתקשים להגיע לעם. אנחנו מקימים תנועה ציונית, לא מתלהמים שלא עושים מילואים. אנחנו עושים מילואים ביחידות הכי טובות והכי קרביות. גדלנו על ציונות בתנועות נוער, ואנחנו אומרים, הציונות זה לא כיבוש".

"קורס מחסומים"

הפגישה עם הקבוצה מתקיימת בערב הפיגוע בחדרה, בדירה סטודנטיאלית בתל אביב. משהו כאן לא מסתדר, זה נראה כמו טעות בליהוק, ככה לא מדברים סרבנים. איפה הלהט האידאולוגי? איפה הטונים הגבוהים? קציני צנחנים במילואים כמו זונשיין, שתמיד גאים לעשות מילואים, הסתובבו עד היום בשטחים בדגמ"ח מרושל ועיניים אדומות, ניסו לשמור על שפיות ואחריות, לגשר בין המציאות הסוררת לפקודות התפלות.
פטריוטיות לא חסרה כאן. סרבני השטחים של 2002 הם מי שעד לפני כמה שנים פיזמו על חשיבות הישיבה בלבנון ליישובי הצפון, ושיחררו משפטים כמו: "אם אנחנו לא נהיה פה, אז החיזבאללה",וכו'. הם בני מחזור של הילדים מחורף שנת 73'. אבל לא תובעים לקיים הבטחות. הם פשוט לא רוצים לוותר על המצפון המוסרי שלהם.
הם ראו מקרוב איך צה"ל לא מצליח להתמודד מול הטרור באמצעים כמו מחסומים וכתרים. הם שמעו מפקדי חטיבות ומג"דים מתלוננים על מחסור חמור בימי אימונים ובמיומנויות מקצועיות של לוחמים. הם נאלצו להיגרר כמו אחרים למגרש המשחקים הפלסטיני, מול יריב נחות וגרוע, ולהפנים את אותם ביצועים כושלים. הם היו עדים למלחמה הביורוקרטית האלימה שמתנהלת מול אוכלוסייה אזרחית, שבלי שום קשר להרגלים המגונים של מנהיגיה, יש לה צרכים יומיומיים: אוכל, בריאות, חינוך. בטירונות בבה"ד 1 ואפילו בפו"ם לא העבירו להם "קורס מחסומים".
זונשיין, בוגר הקו בכפר דרום, שופע סיפורים מזעזעים, שלעתים מסתכמים בטוהר הלשון הצהלי במונחים כמו 'חישוף'. "אם למ"פ מפריע משהו בגזרה, הוא קורא ליחידת ההנדסה האוגדתית, לבצע חישוף וליישר שטח ענק עם ארבעה דחפורים. בשטח הזה יש חממות, מטעים, בתים. הסיפור על הרס הבתים ברפיח הוא יומיומי אצלנו, זה קרה כל הזמן. פה בית, שם בית, אתה עומד במוצב עם חיילים שיורים עליהם כל הזמן, כי לא רוצים שנהיה שם. ואתה כמפקד יורה ומורה להוריד בתים.

ומה עם הקצינים הבכירים? הם לא יודעים איך לנהוג במצבים כאלה?

כן, קיבלנו תדריך ממח"ט מגבעתי, שאמר שכלקח מאירועי ספטמבר ומנהרת הכותל, אם יש הפגנת ענק, חשוב להביא את הצלפים ולירות בשלושת המארגנים. כי אם לא נעשה את זה נצטרך לבצע טבח. ואז הוא אמר: "תקפידו לירות באנשים האלה, אל תתנו לדברים האלה להתפתח, כי אז תירו בנשים וילדים וזה לא מצטלם טוב בתקשורת". אז נהיה שקט, ואמרתי לו שזה גם לא מוסרי, אז הקהל חייך. זו הרמה שמדברים עליה היום בצה"ל – איך הדברים מצטלמים".
"אז איפה הסיפורים על צה"ל היהודי המוסרי?", שואל זונשיין, "היו לי פיצוצים וצעקות, שכל המוצב שלנו רעד, עם מ"פ שסיפר איך הוא ועוד צלף תצפתו על כח שישב שניים וחצי ק"מ מהעמדה וזיהו 'מטרה חוקית'. כך קוראים לבני אדם בשטחים, 'מטרה חוקית'. כבר שמעתי את זה בלבנון, איך אומרים 'נחסל את המטרה, ואחר כך נכשיר אותה להיות מחבל". "אז כשהוא אמר 'מטרה חוקית', שאלתי אותו 'מה זה? ראית בן אדם?' אז הוא אמר 'כן, וזו מטרה חוקית'. אמרתי לו 'זה לא מטרות, זה אנשים. ראית שהאיש סיכן אותך? ראית שהוא הולך לעשות משהו? איך אתה יכול להגיד לצלף, בחור כמוני וכמוך, ללחוץ על ההדק. הרי אתה יודע שאתה לא יודע מי באמת היה שם'. והמ"פ הזה הוא בחור מצוין, שדעותיו בשמאל. לא תגיד חמום מוח".
"כשהשתחררתי ראיתי שאני עלול לאבד את השפיות. לכולנו יש גבולות, אתה יכול להיות הקצין הכי טוב, תמיד תהיה ראשון ותתנדב למבצע הכי מסובך בלבנון, ופתאום דורשים ממך לעשות דברים שאי אפשר לבקש ממך – לירות על אנשים, לעצור אמבולנסים, להרוס בתים שאף אחד לא יודע מי גר בהם. אתה נכנס לבית של משפחה בדואית, שנשאר כמו אי בלב שטח מחושף, ואתה מאיים על ראש המשפחה, ולא קוראים לזה איום, זו 'הצעה שאי אפשר לסרב לה': 'קח עשרת אלפים שקל, תעזוב את הבית ואנחנו נוריד אותו'. זה נורא נחמד, כי היינו יכולים להרוס את הבית בלי לשלם. וזה בית שאתה רואה במשקפות, בית שחיים בו. אתה כל הזמן עומד בעמדות ורואה את האנשים האלה".

"ירי מקלעים לעבר בית חנון"

רב סמל, אריאל שתיל, איש מחשבים בן 32 מירושלים, מפקד צוות בתותחנים: "הייתי בשטחים כמה פעמים, גם בזמן מהומות מנהרת הכותל, אבל לראשונה סירבתי לשרת כשנשלחתי לעזה, בספטמבר האחרון. לא באתי בידיעה שאני הולך לסרב. הייתי אמור להגן על מוצב ניסנית. בתגובה לירי מרגמות על המוצב, אנחנו צריכים לירות עם מקלע 0.5 ומאגים לכיוון בית חנון. הירי חודר לקירות דקים וחלונות וזה הורג אנשים, ואתה לא יודע את מי אתה הורג. הלכתי למג"ד ואמרתי לו שיעביר אותי למוצב מול מצרים או לקיבוץ נחל עוז, כי אני לא רוצה להיות נער פוסטר של 'יש גבול'. אמרתי שמבחינה מוסרית, אם אני אהיה שם, אני לא אצטרך לתת לזה שלידי לעשות משהו שאני לא עושה. המג"ד שפט אותי, ובגלל שאני מגיע למילואים עשר שנים כמו שעון ואין במדינת ישראל הרבה אנשים כאלה, קיבלתי ריתוק לכל התקופה, ובפועל שמרתי ש"ג. בגדוד אוהבים אותי, וכששמעו מה העונש שלי, באו לדבר אתי. שמעתי פרטים מדוייקים על הירי בלילה. אומרים 'הפלסטינים יורים ואנחנו מגיבים'. זה לא נכון. היה שם קצין שאמר לחיילים ששמרו בתצפיות: 'שקט לכם מדי? אתם לא בטוחים? תשחררו כמה צרורות'. כל לילה היו יורים. אנחנו מתחילים, והם יורים חזרה".
"הייתי נוכח בתדריך בערב סוכות. מסתבר שיום קודם התקרב מישהו לגדר בשש בבוקר, וירו בו בניגוד להוראות. אז התדריך היה בסגנון 'חבר'ה, תנסו לא לירות ככה סתם'. גילו שם כתמי דם של מישהו שנפגע מהירי. בן אדם שבא לשים מלכודות לציפורים. זה מוזר, אני לא מרגיש שבצבא יש אנשים רעים, אבל הם הולכים עם העדר והעדר עושה את הדברים המרושעים האלה".

"אנחנו מצילים את הצבא"

ישי שגי, בן 25 סגן בתותחנים ממזכרת בתיה: "לפני שנה נקלעתי למילואים בשכם. לא הבנתי את השמאל הקיצוני שאמר שדברים נוראיים קורים שם. למשל בעניין הוראות פתיחה באש, כל הגדוד נכנס לאודיטוריום גדול, והמח"ט והסמח"ט נתנו לנו את כל הפקודות בעל פה. 'כל מי שמרים אבן, תירו בו'. היינו אמורים להעביר את זה באופן ענייני לחיילים. אחרי שבועיים ראשונים, הפקודה השתנתה ל'רק אם זה מסכן חיים'.

נניח שאתם צודקים, אתם לא חוששים שמהלך כזה עלול לרסק את הצבא?

שגי: "להפך, אנחנו מצילים את הצבא. ברגע שיצאתי מהכלא על הסרבנות שלי, ביקשתי שיעבירו אותי ליחידה יותר קרבית בחי"ר. את המילואים האחרונים ביצעתי בהתנדבות למרות שלא הייתי חייב, בגלל שאני מאמין שצה"ל צריך לשמור על המדינה. לעומת זאת אני מאמין שבתוך השטחים הפעולות גורמות נזק לביטחון המדינה".
עמית בר צדק, בן 30 סמ"ר משריון: "אתה אומר שאנחנו הורסים את התשתית של הצבא? הצבא הורס את התשתית שלי. אני לא מוכן בשם בריאות הנפש של הדמוקרטיה שלא ישמעו שאנחנו עושים פשעי מלחמה. אנחנו הילד שצועק המלך עירום, שהאנשים לא הבינו אותו. פשעי מלחמה זה לא רק תאי גזים".