סרבנות פוליטית

סרבני השטחים קיבלו עכשיו חיזוק משמעותי בדמות מכתב הקצינים, שעליו 50 חתימות של חיילים קרביים במילואים. הם מפרטים מסכת של אירועים ופעילויות צבאיות, שגורמים להם לחוש שהם שותפים לפשעי מלחמה ולעוול כלפי אזרחים. הסירוב שלהם נועד להשפיע על מקבלי ההחלטות לבחור בין צבא שיגן על מדינת ישראל, לבין צבא מפורר שמגן על המתנחלים. "לא נלך לשטחים ולא נילחם במלחמת הכיבוש. מדינת ישראל תפסיק לסמוך על עשרת אלפים קלגסים שיחזיקו לה את הכיבוש", אומר סגן דוד זונשיין, "אם היינו מסרבים רק באופן אישי זה היה חסר משמעות".
ובכן מה משמעות הסירוב הזה? האם באמת מתנוסס דגל שחור מעל השירות בשטחים, בדומה לקביעת בג"ץ בפרשת הטבח בכפר קאסם? האם כל חיילי צה"ל בשטחים הם "קלגסים"? (ביטוי שלקוח מגרמניה הנאצית).
כדור שני לניצולי שואה המשרת בצה"ל, קשה לשמוע את הדור הצעיר, ה"ציוני" כפי שמעידים על עצמם קציני הצנחנים הסרבנים, משווים אותי לקלגס, אבל זה לא פוטר אותנו מהחובה להתמודד עם דברי הבנים הסרבנים. טענותיהם קורעות את הלב ומרתיחות את הדם: ירי צלפים על ילדים, הריסת בתי אזרחים חפים מפשע וירי חסר אבחנה בלילות לכיוון בתי הפלסטינים.
מעל הטענה הבסיסית של הסרבנים מתנופף סימן שאלה גדול. איש מהם לא טוען כי נדרש לבצע פשע מלחמה ולכן הוא מסרב. איש מהם לא תיאר סיטואציה שבה הוא עצמו נדרש לירות בילד - וסירב. אם זה היה המצב, אין ספק שהאיש היה מגיע למשפט צבאי וזוכה לסיקור תקשורתי ענק, ואני מניח שגם לתמיכה ציבורית רחבה.
אבל זה לא קרה מכיוון שמקרים כאלה קרו לאחרים. הסרבנים לא היו אולי מספיק חזקים, אמיצים או נחושים כדי למנוע את המעשה או להתריע עליו, ולדרוש חקירה ומשפט למי שלדעתם ביצע "פשע מלחמה". עוד לא ראיתי את הסרבנים תובעים להעמיד לדין "קלגס" אחד בעוון פשע מלחמה. הם העדיפו להתרחק בעצמם מאזור הלחימה ולהכריז על סרבנות גורפת, וזו סרבנות פוליטית, לא מוסרית. הם העדיפו להניף דגל שחור מעל המערכת הפוליטית הדמוקרטית באמצעות סרבנות.
אסור להתבלבל בין סרבנות מוסרית, שמתנגדת לביצוע פשעי מלחמה, לבין סרבנות פוליטית, שמתנגדת לשהותו של צה"ל בשטחי יהודה, שומרון ועזה. סרבני השירות צריכים להתמודד עם הטיעון הפוליטי – האם הם רוצים לכפות את עמדתם הפוליטית על הציבור בישראל באמצעות כישוריהם הצבאיים? ומה יקרה כאשר תתקבל ההכרעה על פי דרכם? האם אז נהיה צפויים לסרבנות מימין, שתהיה לה הצדקה ציבורית רחבה בשל הסרבנות הנוכחית? הרי כבר שמענו את קריאות הרבנים לבני ישיבות ההסדר לסרב לפנות התנחלויות.
יתכן שבעוד עשר או עשרים שנה נסתכל אחורה, כמו שאנחנו מסתכלים כיום על 18 השנים ששהינו בלבנון. אבל ההחלטה לסגת מלבנון התקבלה באורח דמוקרטי ולא אנרכיסטי. והדמוקרטיה הישראלית, קשה ככל שזה יישמע, עלולה לעתים לתבוע מאתנו גם לשלם בחיים במלחמה שאיננו מסכימים לה, ובלבד שההחלטה התקבלה על פי החוק ובאורח דמוקרטי. וזה אולי המקום להזכיר את המשפט "בדמוקרטיה – הרוב יכול לטעות בדיוק כמו המיעוט" (ג'ון דריידן).
בינתיים – פשעי מלחמה צריך למנוע בזמן אמת, בשטח, בעת התרחשותם. על עמדות פוליטיות יש להיאבק ולהתריע ולשכנע באמצעים פוליטיים. וכאן אפשר להוסיף הערת ביניים: היעדרם של בעלי המצפון מהשטח עלולה לגרום להתרחשותם של יותר אירועים חריגים.