בני 13-12 הם הפגיעים ביותר
אלפי ילדים ובני נוער פנו לער"ן בעקבות הפיגועים בשנה שחלפה. % 5 מהילדים מתקשים לחזור ולתפקד.
| הילדים מפחדים |  | אמון בהורים ובצבא | | לא רוצה ללכת לחברים | | אסור לשקר לילדים |
"הילד פוחד, מסרב לישון לבד, בוכה בקלות ואנחנו לא מפסיקים לריב איתו", סיפרו הורים על ילדם בן ה- 10, בפנותם למכון לטיפול משפחתי "שינוי" בקיבוץ גליל-ים בהרצליה, "הוא חושש ללכת לבית הספר, מצלצל אלינו לעבודה ללא הרף, שואל אם היה פיגוע, מתי נחזור הביתה. זה משגע אותנו, אנחנו טורקים את הטלפון ואחר כך מגלים שהוא ישב בבית משותק מפחד".
פיגועי הטרור שלחו בשנה האחרונה יותר ויותר הורים לייעוץ פסיכולוגי. הילדים חשופים להתרחשויות ומגיבים בחרדה: מאז אוקטובר 2000 התקבלו בסניפי ער"ן (עמותה לעזרה ראשונה נפשית) בטלפון אלפי פניות הקשורות באופן ישיר לאירועים הביטחוניים. 850 המתנדבים של ער"ן ענו ב- 2001 ל- 98 אלף פניות, מהן כ- 16 אלף פניות של ילדים ובני נוער עד גיל 20.
בער"ן אומרים שהיתה השנה עלייה של 12 אחוזים בפניות הקשורות לאיום הביטחוני. "רוב הפניות בשנה האחרונה היו של ילדים מגיל 7 ומעלה, ילדים שהוריהם מאחרים לחזור הביתה ביום שהיה פיגוע, ילדים שגרים באזור מסוכן וחוששים לצאת מהבית, ללכת לקניון או לנסוע באוטובוס", אומר דוד קורן, מנכ"ל ער"ן "הילדים מדברים על מצוקה, תיסכול ובדידות, בין היתר כי הוריהם, במטרה להגן עליהם, לא אומרים להם אמת", אומר קורן, "הילדים חשופים למידע ממקורות אחרים, ונעשים חרדים בגלל ההסתרה הזאת. לכן המסר שאנחנו מעבירים להורים הוא: "אל תגנו על הילד. התוצאה לא טובה. תהיו קונקרטים, שתפו אותם במה שהם יכולים לעכל".
"המסר שלנו למורים הוא להיות קשובים לתלמידים, לדבר איתם לאורך זמן, לא רק אחרי פיגוע, ובאופן שיתאים לשלב ההתפתחותי ולגיל הילדים", אומרת עדי ניר-שגיא, הפסיכולוגית הראשית במשרד החינוך, הבונה מערכי חינוך בנושא. "מורה שמתרשם שתגובותיו של ילד חורגות מהמצופה, יעניק לו, ולמשפחתו במידת הצורך, התייחסות אישית", אומרת ניר-שגיא, "רוב הילדים מצליחים לחזור לתפקוד רגיל אחרי פיגועים אבל כ- 5 אחוזים לפחות, להערכתנו, מגלים סימני חרדה וחוסר אונים עד כדי קושי לחזור לשגרה, ואז אנחנו מפנים לטיפול.
מה אומרים לילד בן שבע שמפחד לצאת מהבית?
ניר-שגיא: "מנסים לחזק בו את האמון והביטחון בהורים, במשטרה או בצבא; לעורר את האמונה בקיומו של סדר. בשיחות בבתי הספר אנחנו נותנים לילדים לבטא מחשבות ורגשות, כדי להפחית מתח וכעס. התלמידים כועסים כי אורח החיים שלהם נפגע, הם לא יכולים לצאת לטיול, לדיסקוטק. את המורים הדרכנו לא לנקוט עמדה שיפוטית, לא להיכנס לפוליטיקה, להבחין בין פרשנות, שמועות ועובדות, ולמסור לילדים מידע מסודר. לילדים גדולים יותר המלצנו על התמודדות פעילה, כמו עזרה לאנשי המשמר האזרחי, אימוץ יחידות צבאיות או הכנת חבילות לחיילים. הכי חשוב לפתח איזושהי תקוותיות, להעביר לילדים מסר שעוד יהיה טוב, למרות שגם להורים קשה להיות אופטימיים.
מה אומרים מול תמונות זוועה מפיגועים?
"אין סיבה בעולם שילדים בגיל 7 או 9 יצפו בתמונות, אבל אם הם כבר ראו, צריך לדבר איתם על משמעות המראות, לתת להם לאוורר את זה. מראות כאלה יוצרים אימה מוגזמת וגישה דרמטית למוות. גם כך החיים פה לחוצים ומתוחים, וחרדה מתמשכת נוטלת מהילד את ההרגשה שהוא יכול לשלוט בעולמו, סודקת את המבנה התקין של חייו התפקוד נפגע, הריכוז יורד, הוא מפסיק לאכול ולישון כמו שצריך, מפסיק לקיים קשרים חברתיים. הסכנה הגדולה במצב לחץ טראומטי היא תחושת חוסר אונים מול האיום, תחושה שעלולה להציף ולגרום הפרעות חרדה. כחלק מהמניעה יש לחזק את הילד, שינצל את כוחותיו ויתמודד, במקום לחוש קורבן חסר ישע ולהתמוטט".
נמצא שאנשים השרויים בחרדה וחשופים לגירויים מאיימים, נוטים להימשך ולרכז את תשומת הלב שלהם בדימויים הללו, מבלי להתנתק מהם", אומרת ד"ר נגה רובינשטיין-נברו, פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית ומשפחתית, מבעלות מכון שינוי. "רובנו מסוגלים לכבות את הטלוויזיה, להוציא את המראות מהראש ולהמשיך הלאה. ילדים פחות מסוגלים לכך", היא אומרת, "הדמיון החזותי שלהם חזק יותר, המראות נשמרים בזיכרונם ואף מתחדדים ומועצמים. הם נמשכים לתמונות הזוועה, והמשיכה גוברת ככל שהחרדה גבוהה, ילדים בגיל 12-13 הם הסובלים העיקריים מחרדות ופחדים", אומרת רובינשטיין-נברו, "הם חרדים לעצמם, להוריהם ולקרוביהם. אבל גם ילדים קטנים ומתבגרים סובלים.
ילדים קטנים נצמדים להורים, לגננת או למורה, התנהגותם תלותית והם מסרבים לצאת החוצה לשחק. ילדים בגיל 10-13 חשים אי נוחות להודות בפחד ומכריזים ׃ "אני לא יוצא היום החוצה, אני מעדיף לשחק במחשב", לא רוצה ללכת לחברים, שהם יבואו אלי". "קשיי הירדמות ופחד מחלומות רעים מאפיינים כמעט כל גיל". אומרת רובינשטיין-נברו, "כמו גם קשיי ריכוז, חלומות בהקיץ והיזכרות במראות הזוועה שראו.
ילדים שנשאלו על מה חשבו כשלא הקשיבו למורה בכיתה, ענו על כל מיני דברים, למשל "איפה אמא שלי נמצאת עכשיו, איפה אבא שלי, מתי אחי הגדול שבצבא יצלצל והאם יחזור הביתה". "הם עלולים לסבול מכאבי בטן, כאבי ראש, כאבי גרון, וגם שפעת, נזלת וחום גבוה, הנובעים ממצוקה נפשית.
ילדים חרדים גם רגישים יותר לרעש. רעמים מבהילים אותם, חפץ שנופל גורם להם זעזוע. חלקם לא מוכנים שיאמרו לידם את המילים "מחבל", "פיגוע'' או" פצצה'' המפחידות אותם עד כדי בכי והיסטריה". "מתבגרים, בגיל חטיבת ביניים ותיכון, לרוב סובלים מקשיי ריכוז, עצבות ועצבנות, ותוקפנות כלפי ההורים והחברים.
הם מבטאים את החרדה במשפטים מפורשים כמו "יש לי התקפי חרדה", "אני מפחד", "יש לי דפיקות לב והזעות", "אני יושב ופתאום נתקף פאניקה".
"בבית נטול חרדות, המתבגרים מסוגלים לומר לעצמם שהחיים צריכים להמשיך, שהטרור לא ינצח, ולסגור עניין. בני נוער אחרים", אומרת רובינשטיין-נברו, "יתמודדו עם החרדה באמצעות תוקפנות, כעס ושנאה כלפי קבוצות מסוימות, למשל כלפי ערבים, או כלפי בני נוער אחרים".
עוד סימני מצוקה הם יאוש, שינויים בהרגלי אכילה, חוסר עניין וחוסר הנאה, נטייה לבכיינות ובכי לא מובן, והימנעות מפעילות רגילה כמו הליכה לחברים, משחק, קריאה, צפייה בטלוויזיה ויציאה לרחוב או לקניות.
סמוך לפיגוע, או כמה ימים אחריו, עשויה להשתנות התנהגותו של הילד. תיתכן ירידה בתפקוד ונסיגה למציצת אצבע או להרטבה אחרי גמילה מחיתולים. אם הילד לא מתאושש אחרי כמה ימים כדאי לפנות לייעוץ. ילדים, אומרים אנשי מקצוע, מושפעים מהאוירה סביבם. ככל שההורים רגועים ומקרינים סמכות ובטחון, כך ינסכו תחושה טובה בילדיהם. מידת החרדה תלויה בהתנהגות ההורים לאורך השנים, ולא רק בתקופות פיגועים.
"הורים חרדים ודאגניים נוטים לגדל ילדים חרדים", אומרת רובינשטיין-נברו, "הורה חרד ודאגן יעביר את החרדה לילדיו דרך התבטאויות כמו "שלא תעיז ללכת ברחוב לבד", "מי יודע מה יכול לקרות", "מחבלים, אנסים, היום אי אפשר לסמוך על אף אחד", "כוחות הבטחון לא עושים דבר". זהו סוג תקשורת שהדגש בו על פחד, חוסר אונים בלתי צפוי, הבטחה לאסון: במקום הבטחה למוגנות ולמידה נכונה של כללי זהירות".
"מספיק שהילד שומע את הוריו מדברים כך, או צופה בטלוויזיה במראיין התוקף אנשי משטרה וצבא בטענה ׃"לא עשיתם כלום כדי לעצור את הטרור"׃ אומרת רובינשטיין-נברו, "כדי להסיק שכוחות הביטחון חסרי אונים או אדישים, ולפתח במשך הלילה כאב בטן כדי להימנע מיציאה מהבית למחרת".
זה יכול להיות חפץ חשוד וכדאי לעבור לצד השני של הכביש. אנחנו נודיע למשטרה והם יטפלו בעניין", "או, אם אתה רואה מישהו שנראה חשוד, שלבוש בצורה מוזרה, תתרחק ממנו ותרים אלי טלפון כך שאוכל לדווח עליו למשטרה. מעבר לזה, אתה יכול בהחלט לצאת מהבית". על נסיעה באוטובוס היא מציעה לומר: "אני לא חושבת שזה רעיון טוב שתיסע היום באוטובוס, יש התרעות. בוא תיקח מונית, או שאני אבוא לקחת אותך" בימים בטוחים אפשר לומר לילד: "התקופה עכשיו יותר שקטה, אפשר לנסוע באוטובוס".
עדיף לא לומר ׃"תיסע באוטובוס, אבל תיזהר! אל תשב מאחור, תסתכל כל הזמן מסביב, אל תתקרב למישהו עם מעיל או עם תיק גדול, תהיה בהיכון כל הזמן", רובינשטיין-נברו: "אלה אמירות שמכניסות את הילד לחרדה עוד לפני שיצא מהבית". "חשוב לתת לילדים תחושת ביטחון והגנה", היא אומרת, "לומר לו, 'אנחנו איתך, אנחנו נשמור עליך, הצבא שומר עלינו, בבית הספר שומרים עליכם ואם אנחנו נותנים לך ללכת, אז זה בסדר". על ההורה להיות ענייני ולא לעשות הכללות.
אפשר לומר: 'השבוע לא בטוח להסתובב בקניונים, יש התרעות", אבל בשום אופן לא לומר בהכללה: "בימים האלה לא בטוח בכלל ללכת ברחוב ולצאת החוצה, מסוכן מאוד בחוץ". "הילד צריך לקבל מההורים מסר שלעולם לא יאונה לו רע, גם אם הם לא מאמינים בכך לגמרי", היא אומרת. "לילד שחושש לישון אסור להגיד "אתה סתם מפחד", אלא "כל הילדים מפחדים, אתה יודע שאנחנו פה".
להגברת תחושת הביטחון שלו אפשר להתקין סורגים, מנעול נוסף, אינטרקום או כפתור מצוקה בחדרו, ולומר, "אם תרצה, תוכל לצלצל, אנחנו מיד נבוא אליך". "עלינו להקשיב להם ולנסות לראות את העולם דרך עיניהם, לא לבטל ולא ללעוג. דרך ציורים, משחקי בובות, חיילים ומכוניות, אפשר להבחין אם הילד רואה עצמו חלש וקורבן, אם הוא מבטא פחד, כעס ועוינות כלפי אחרים ואם המשחק מסתיים בפתרון מרגיע או מפחיד אף יותר", אומרת רובינשטיין-נברו.
"אסור לשקר לילדים, שקר רק יערער את אמינות ההורים,׃ אומר ד"ר דניאל גוטליב, "ילדים שואלים הרבה על אירועים מורכבים וטראומתיים כחלק מהעיבוד הרגשי של האירוע. השאלות מבטאות צורך להגיע לשליטה בדבר המפחיד, לכן כדאי להקדיש זמן, להקשיב בסבלנות, וכך גם להבין מהי הדאגה הספציפית של הילד", "כשאנשי המקצוע ממליצים לדבר על זה, הם לא ממליצים להתמקד בדיבורים על הפחד: ככל שהילד מספר יותר, כך מועצמת החוויה.
יש להקשיב לו, להבין ולעבור לנושא אחר. סיפורים על קוסמים ועושי נפלאות הם טובים במיוחד, בישול משותף, משחקי חברה, יציאה החוצה לטיול קצר, או צפייה בסרט ילדים צבעוני ופסטורלי עם הומור וסוף טוב, אלה דוגמאות ל"פתרונות הסטה". "חשוב גם שהילדים ישמעו מבוגרים משוחחים על פעילויות שונות, כמו סרט, טיול או מסעדה. אם הוא רוצה לישון במיטת ההורים, אומרים הפסיכולוגים, עדיף להסכים ולתת לו לחוש מוגנות בקרבתם, מאשר להשאיר אותו רועד מפחד במיטתו.
אחרי לילה או שניים אפשר להחזיר אותו בהדרגה לחדרו. לא לכעוס על הילד הפוחד, לא להפגין חוסר סבלנות". "אסור לראות בפחד של הילדים מניפולציה להשגת תשומת לב", אומרת רובינשטיין-נברו, "ילדים שמגבילים את ההורים, שמסרבים לתת להם לצאת, עלולים לעורר כעס ההורים סבורים שהילד מנסה לשלוט בהם, וכעסם גורם לילד לחוש עוד פחות מוגן".
"אם החרדה אינה חולפת כעבור כמה ימים והפחדים חוזרים ומתגברים, יש לפנות לייעוץ מקצועי. שתיים-שלוש פגישות מספיקות, לרוב, כדי לפתור את הבעיה. המלצה גורפת להורים היא לנקוט פעולה מונעת". "ברגע שילד מתחיל לגלות סימני חרדה, כדאי לטלפן לאיש מקצוע, לבוא לשיחה אחת, לקבל עצות, ולעקוב אחר תגובות הילד. לא כדאי לחכות לשלב שהבעיה נעשית חמורה ודורשת טיפול ממושך".
לפנייה לכתב/ת 
