שתף קטע נבחר

ה"ביטלס": סודות ושקרים

האנתולוגיה הרשמית של "הביטלס" נמכרת היטב אך מחדשת מעט

מי שחשב שהביטלמניה מתה בסוף שנות השישים, טעה. ספר האנתולוגיה החדש של "הביטלס" הגיע תוך שבוע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". עשרות ספרים נכתבו בנושא בשלושים השנים האחרונות, אבל "האנתולוגיה" הוא נסיונם הראשון של פול מקרתני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר - בשילוב קטעי ראיונות רבים עם ג'ון לנון, ובעזרת המפיק המוזיקלי ג'ורג' מרטין ועוזרם הנאמן ניל אספינל - לספר את סיפור הלהקה בגוף ראשון.
הרעיון נפלא. הספר יכול היה לשים קץ לשמועות כוזבות, לנפץ מיתוסים, לפענח חידות ושאלות רבות שנקשרו בחייהם של חברי הלהקה החשובה ביותר שפעלה במאה העשרים. ממרחק של שלושים השנים שעברו מאז פירוק הלהקה, כשהמשקעים הקשים והקטנוניים מאחוריהם, יכלו מקרתני, הריסון וסטאר להפוך את האוטוביוגרפיה הזאת לאחת התגליות הגדולות על תרבות המערב בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה. הפריחה של הרוק, השימוש בסמים, המיסטיקה הבודהיסטית, מעמד הפועלים, התחרות האמיתית עם "הרולינג סטונס", החברות עם בוב דילן, העסקים הכושלים בסוף דרכם ועשייתה של המוזיקה הכבירה שלהם, כל אלה היו צריכים להיחשף בפני הקורא בגילוי לב. התוצאה: ה"אנתולוגיה" לא מוסיפה הרבה פרטים שלא ידענו על הרביעייה הליברפולית.

מה עוד לא אמרו עליהם?

אולי זה היה בלתי אפשרי לספק מידע נוסף. לא רק שעשרות ספרים על הלהקה נכתבו על הלהקה, אלא רק בעשור האחרון יצאו "The Complete Beatles Recording Sessions" ו"הכרוניקה השלמה של הביטלס", שניהם בעריכתו של מארק לווינסון, שתיארו בפרטי פרטים את היסטוריית ההקלטה של שירי החיפושיות ואת כרונולוגיית ההופעות החיות. גם "מהפכה בראש", ספרו המדהים של איאן מקדונלד על המוזיקה שלהם ועל תרבות הסיקסטיז, וכמובן הביוגרפיה הרשמית - המעניינת והבעייתית כאחד - של פול מקרתני, שעוסקת בגילוי לב בחייו בשנות השישים ובסצינת האוונגרד של לונדון, סיפקו מידע רב על הלהקה. מלבדם, יצאו בשנים האחרונות עשרות ספרים באנגלית ובשפות אחרות העוסקים ב"Fab Four". ועוד לא הזכרתי את סדרת הטלוויזיה "אנתולוגיה" שהוקרנה ב – 96'. הזכרונות של לנון, שעדיין נותרו המסקרנים ביותר, חשופים על פני ספרים רבים, וג'ורג' מרטין כתב בשנות השבעים על תהליך יצירתו של "סרג'נט פפר". אז מה נותר ל"ביטלס" לומר שאחרים לא אמרו עליהם?
הרבה. אולי לא בתיאור עשיית המוזיקה, אבל יש להם דברים רבים לספר על היחסים ביניהם ועל המלחמות הפיננסיות בין חברי הלהקה לקראת סוף דרכם. ברמה המציצנית, מעניין היה לדעת יותר על הקשר עם ה"סטונס" ועם דילן, על תרבות ה-LSD, על כיבוש אמריקה, על האורגיות במסעי ההופעות, ועל יחסיו של לנון עם בריאן אפשטיין, ששמועות עקשניות טוענות כי הגיעו למימוש מיני.

לנון ואפשטיין

פיליפ נורמן, שהוציא ב-80' את אחת הביוגרפיות הפופולריות על הרביעייה הליברפולית, טוען שאפשטיין היהודי, שהיה הומוסקסואל, לא לקח את ארבעת הנערים תחת חסותו רק בגלל קסמם וכשרונם, אלא כי היה מאוהב בג'ון לנון. ולנורמן היו עובדות עליהן יכול היה להסתמך. לנון ואפשטיין יצאו ב-63' לחופשה משותפת בספרד שעוררה תהיות לגבי טיב הקשר ביניהם. עיתונאים בריטיים החלו להתגרות בלנון שהכחיש זאת ואפילו היכה את העיתונאי בוב וולר. שבע שנים מאוחר יותר, בזכרונותיו המצוטטים ב"אנתולוגיה", הוא טען כי התעניין במיניותו של אפשטיין כמו סופר הבוחן סיטואציה מינית. הם היו יושבים בבתי קפה, מביטים בעוברים ושבים, וג'ון היה שואל את אפשטיין מי מהם מוצא חן בעיניו. "זה היה כמעט רומן, אבל לא בדיוק", אומר לנון, "זה לא התממש. אבל היו אלו יחסים הדוקים ומתוחים". "אפשטיין", הוסיף לנון, "היה מאוהב בי". מבולבלים? גם אני. מקרתני לא מאמין שהשניים שכבו, אלא שלנון, בטקטיקה פוליטית, רק ביקש להראות את שליטתו במנהל הלהקה. סטאר והריסון לא מספקים מידע מעניין בנושא.

"הסטונס" חייבים להריסון

להקות רבות וטובות פעלו בשנות השישים, אבל "הביטלס" ו"הסטונס" היו החבר'ה הגדולים. התקשורת הציגה אותם כיריבים על אף שהיו חברים טובים ונהגו לבלות יחד, במיוחד מקרתני וג'אגר, שהיו בקשרים עם מריאן פייתפול (מקרתני היה חבר קרוב של ג'ון דאנבאר, בעלה הראשון). "האנתולוגיה" אמנם אינה עשירה בפרטים שלא ידענו, אולם היא מאששת שמועה שהסתובבה במשך שנים רבות: "הסטונס" חייבים להריסון את החתמתם בחברת "דקה". הסיפור הוא כזה: "הביטלס" פגשו את "הסטונס" ב-63' (טרם הוציאו ג'אגר וחבריו תקליט) במועדון ה"קראודדי" והתרשמו מאוד מהנוכחות ומהסטייל של הבוהמיינים הלונדונים. זמן קצר מאוחר יותר הוזמן הריסון לאירוע רוק'נ'רול בו ניגנו להקות ליברפוליות באולם הפילהרמונית של עירם, שם פגש את דיק רו, מנהל האמנים והרפרטואר של "דקה", האיש שדחה את ה"ביטלס" חודשים ספורים קודם לכן בטענה ש"להקות עם גיטרות הן אאוט". רו, שניסה לכפר על טעותו וחיפש את ה"להקה הליברפולית הבאה", שאל את הריסון האם יש להקות טובות באולם. "אני לא יודע לגבי אלה", ענה לו הריסון, "אבל אתה רוצה להחתים את 'הרולינג סטונס'". זמן קצר אחר כך יצא הסינגל הראשון של "הסטונס" ב"דקה".

תופסים גובה עם דילן

האגדה מספרת שדילן גילה את המריחואנה ל"ביטלס", אבל זו טעות. חברי "הביטלס" טוענים באנתולוגיה (ולנון התייחס לזה עוד בחייו) שמריחואנה היתה בליברפול ובכמויות גדולות, בעיקר נוכח ההגירה הפוסט-קולוניאלית של שחורים מהאיים הקאריביים. כמו כן, הם ניסו סמים מגוונים וכדורים שובבים בהאמבורג. ההיכרות עם דילן הייתה יותר בגדר אירוע חברתי שתרם להתפתחותה המוזיקלית של הלהקה. מתברר שהחבר'ה ערכו מסיבה הגונה כשנפגשו לראשונה. בכל פעם כשהטלפון צלצל, הם ענו מסוממים ושיכורים: "ביטלמניה".

הטריפ

יש בספר התייחסות רחבה לתרבות ה-LSD, גם אם נקודת מבטם של "הביטלס" על הנושא מעט שטחית. גם הטריפ הראשון מתואר. לנון סיפר עליו בעבר, אבל הריסון זוכר אותו טוב יותר ובצורה מהימנה יותר. זה אכן סיפור מטורף: רופא שיניים מרושע שאירח את לנון, הריסון ונשותיהם לארוחת ערב, עירב LSD בקפה שלהם במטרה להשכיב את נשותיהם. למרות זאת הצליחו הארבעה להיחלץ מהבית. הם נכנסו למעלית, הבחינו בנורה אדומה שנדלקה, ובהשפעת הכימיקל החלו לצרוח שהמעלית עולה באש.
לסיכום הנושא, לנון טען שהיה לוקח כדורים לארוחת בוקר, הריסון טען שהוא הגזים, ומקרתני, שהצטרף אחרון לחגיגה, היה הראשון שהתוודה על לקיחת הסם בתקשורת. אבל כל הסיפורים האלה אינם ממש חדשים.

הקמת "אפל" ופירוק הלהקה

החלק הכי מאכזב של האנתולוגיה הוא פרק ענק בו מאבקים על כסף, אגו, השפעה וכוח הופכים את כל הסיפור של "הביטלס" למכוער. נשים ואנשי עסקים חמדנים נכנסו לתמונה ויצרו תוהו ובוהו אירגוני שגם עליו האנתולוגיה לא מספקת מספיק מידע חדש.
כידוע, ב–68' "הביטלס" החליטו להקים את "אפל", חברה למוזיקה, סרטים ומוצרי אלקטרוניקה שהייתה אמורה לקרוא תגר על השליטה של חברות התקליטים הגדולות. זה היה חלום שקרס וכמעט שהביא את ה"ביטלס" אל סף פשיטת רגל.
אלן קליין, יהודי אמריקני שניהל בעבר את "הסטונס" וחשק ב"ביטלס", החל לחדור לתמונה על רקע הקריסה הפיננסית. הוא הצליח להקסים את לנון, הריסון וסטאר, אבל לא את מקרתני שהעדיף את אביה ואת אחיה של בת זוגו לינדה איסטמן בעמדות ניהול. קליין רצה לקחת מ"הביטלס" 20 אחוז מרווחיהם כשכר עמלה עבור שירותיו. מקרתני הסכים להתפשר על 15. האחרים התרגזו עליו, אבל שנתיים אחר כך גילו שקליין רימה אותם והם הגישו נגדו תביעה בבית משפט. המחלוקות הפיננסיות לא רק יצרו אווירה קשה שתרמו לפירוק הלהקה, אלא גם היו המקור למאבקים משפטיים שהתנהלו בין חברי הלהקה לאורך שנות ה–70 ונפתרו סופית רק לפני כעשור. יצא אפילו ספר שנכתב על המאבקים המשפטיים שסבבו את "אפל". "האנתולוגיה", שהיתה יכולה לשמש במה להשמעת עמדותיהם של כל הצדדים, מביאה בעיקר את הצד של מקרתני, כמעט ללא כל תגובת נגד (רינגו מקשקש אי אלו משפטים בנושא). נראה שמשקעי העבר הקשורים לנושא לא נעלמו לחלוטין.
דווקא הוויכוח סביב תרומתו של פיל ספקטור ל"Let it Be" מעניין. הספר מגלה שמקרתני וג'ורג' מרטין, שנדחקו הצידה לקראת עריכת התקליט, עדיין סבורים שהגירסה הפרה–ספקטורית טובה יותר. הריסון, סטאר ולנון (עד יום מותו) איתנים בדעתם שספקטור הציל את האלבום. בנושא יוקו, באופן תמוה, אין הרבה חדש. אבל מי שחפץ בתמונת עירום של לנון ושלה, יוכל למצאה באנתולוגיה.

ספר שולחן

האנתולוגיה אינה מספקת ניתוח היסטורי של הצלחת "הביטלס" (לדוגמה: הכיבוש של אמריקה בידי ה"ביטלס" היה תוצר של גורמים היסטוריים, חברתיים ובעיקר עסקיים, שהספר כלל לא מתייחס אליהם), אלא ספר שולחן נחמד, ביוגרפיה חביבה המספרת את סיפור הלהקה מנקודות המבט של החברים בה. הספר חושף חורים גדולים שמעידים יותר על חסרונותיו מאשר על יתרונותיו. עם תום הקריאה יש יותר שאלות מתשובות, ונדמה ש"הביטלס" התאמצו לשמור על המיתוס במקום לנפצו. האם "הביטלס" באמת עישנו חשיש בשירותים של ארמון "באקינגהאם" כשבאו לקבל את תואר האבירות? מי שעדיין מתעניין בקוריוזים נחמדים מסוג זה, יוכל למצוא את התשובה בספר.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ג`ון לנון. הזיכרונות הכי מרתקים
מקרתני והריסון בהודו
מקרתני ואד סאליוואן
אי-פי
הביטלס בתקופת ה"אלבום הלבן"
אי-פי
רינגו בהקלטות של "סרג`נט פפר"
לאתר ההטבות
מומלצים