בתיה שהכרתי

לפני זמן מה, אולי שנה אולי יותר, אחזה בתיה ארד בשתי ידיה בדשי צווארון חולצתי, ובקול רם שמודד כל מילה ביקשה: "תסתכל לי ישר בעיניים ותגיד לי"...
כבר שנים שאני מביט בעיניה של בתיה ארד, היישר לעיניה, ורואה אותן צוחקות וכבויות, מביעות תקווה גדולה, אומרות ייאוש, מאמינות, מנוכרות, חמות, קרות. עיניה של אמא.

אילו היה זה בנך או נכדך

אמא בתיה ארד, בפעם המאה, אולי בפעם האלף, ביקשה לשחזר את אירועי השנה הראשונה: את הנפילה בשבי, את הימים והלילות הראשונים בלבנון, את המשא ומתן שלא עלה יפה, את המאמצים שעשו אז, את המחדלים, מה אפשר היה עוד לעשות ולא עשו, מי אמר למי ומה אמרו, ואיך הוחמצה שעתו היפה של רון ארד לחזור הביתה.
קולה היה מעובה וצרוד מטבק הסיגריות, וזה היה אותו קול תקיף ששמעו גדולי עולם במסע הארוך בעקבות הבן האובד. "תגיד לי", אמרה לכולם, "אילו היה זה בנך או נכדך"... ככל שלשונה הייתה תקיפה, כך הביעו עיניה תחינה: מה בסך הכל ביקשתי, שיחזירו לי את הבן.
אמרו לה כבר הכל: רון חי וקיים, רון מת, רון נעלם, שיש סימני חיים, שנתקבל אישור לידיעה על מותו, שהאישור מופרך, שראו אותו בסוריה, ששמעו אותו בכלא באיראן, שהורגיו נהרגו, ששוביו שותקים. ימיה נעו כמטוטלת בין תקווה לבין ייאוש, ולילותיה היו עטופי חלומות: הוא חי? מת? האם קר לו במרתף הטחוב? האם הוא אוכל כהלכה? רזה? שמן? מרביצים לו? האם הוא רואה את אור השמש? הוא לבוש כהלכה? עדיין זוכר את המשפחה - ואולי שכח? האם הוא מתגעגע? האם ואיך יכיר בבוא היום את בתו, יובל? ואולי, חלילה, יחזור מן השבי ויהיה אדם אחר מכפי שהכרנו אותו? והנה רון מופיע בדלת המסוק שמחזיר אותו מן השבי, הוא ממצמץ בעיניו מחמת האור אחרי שנים במרתף חשוך, והוא רץ אליה, והיא רצה אליו, והחיבוק, החיבוק החם, הגדול, האוהב. וכן, גם רעש המצלמות המתקתקות מאחורי הגב, המצלמות שהלכו אחריה לכל העולם, מלווה בחן, בדודו, בתמי, ביובל הקטנה, במשה.

16 שנים

נשיאים התחלפו בישראל, גם ראשי ממשלות, בוודאי שרי ביטחון ורמטכ"לים. בתיה ארד, כמו מהיום הראשון, לא הרפתה מהם: מה עשיתם עד עכשיו? מה חדש? מדוע לא עשיתם כך או אחרת? מדוע לא דיברתם עם ההוא? מה אומרות הידיעות? כבר שנה חלפה, ורון עדיין לא חזר. כבר שנתיים, והיכן הוא, כבר שלוש שנים ואתם לא זזים, כבר ארבע, ומה אתם מספרים לי, כבר חמש ומה יהיה, כבר שש שנים, ושבע שנים, ושמונה.
16 שנים חלפו מאותו יום באוקטובר 1986 כאשר תקלה בירי טיל גרמה לאנשי צוות הפאנטום לנטוש את מטוסם בשמי לבנון. 16 שנים מאז ששמענו קול צוהל במכשירי הקשר של איתורו וחילוצו של הטייס, ומאז שהשתררה מועקה במוצב השליטה בניסיון לאתר את הנווט, רון ארד. 16 שנים - והפגישה הראשונה עם המשפחה, עם בתיה ודודו ותמי, והידיעות האופטימיות שזרמו מלבנון, והרגע הגדול של המכתבים שהגיעו מרון, והתמונה. הוא חי. הוא בריא. הוא שלם.
ובתיה, שכל כך האמינה ביכולתה של מדינת ישראל, ביכולתו של צה"ל, בכשרונותיהם של אנשי המוסד: אתם שיכולים לחלץ מאה חטופים מאנטבה, לא יכולים להחזיר לי את רון?
במשך השנים, 16 שנים, הלכו אנשים מארץ החיים ואחרים הלכו לדרכם. התחלפו הצוותים שעסקו ברון ארד ובנעדרים אחרים - ורק בתיה נשארה, היא ובני המשפחה, מחזיקה את הלפיד ביום ובלילה, מרטיבה את הכר בחלומות על רון.
מוסטאפה דיראני, בחקירתו בישראל, סיפר איך פרץ רון ארד בבכי לנגד עיניו כאשר דיבר על בתו. מאז, 16 שנים, יבשו הדמעות - ורק דמעותיהם של בתיה ארד ובני המשפחה נותרו לזיכרון.
ומשלשום נותרו רק הדמעות על בתיה ארד, האשה שתהילתה אופפת את מקצועה היחיד: אמא.