"האב גראס" הוא הוכחה נוספת שאין אמת בפרסום, לפחות בכל הנוגע לכיתוב המופיע על כריכת הספר ובתמונה המתנוססת עליו. המילים היומרניות והמקוממות במיוחד על גב הכריכה הן: "עם 'האב גראס' ממציא ניקולאס בלינקו מחדש את המותחן הפוליטי ומטפל בהומור ובעומק באנשים ובנושאים שהספרות העברית מתעלמת מהם דרך קבע". ממציא מחדש? אפילו לא משחזר; עומק? רדידות שכזו לא פגשתי כבר מזמן בספר; הומור? טוב, זה כבר עניין לטעם אישי. לא סתם אני נטפל אל עטיפת "האב גראס": היא החלק הטוב ביותר בספר הזה והדבר הראשון שקופץ לעין ממדף חנות הספרים.
הסיפור מתרחש ברחובות בית-לחם, רמאללה, מזרח ירושלים ותל-אביב. הימים ימי שלטון נתניהו. דיוויד הוא יהודי אנגלי, סוחר סמים לשעבר, מרושש ומסטול תמידי, בורח מהאינטרפול. הוא מגיע לבית-לחם כדי לסייע לטוני חורי, פלסטיני נוצרי וידיד ותיק מימי הסמים, לבצע עסקת נדל"ן בעיר העתיקה בירושלים. דיוויד נבחר לפעולה כדי להיות איש קש בעסקה, שכן טוני מעוניין למכור את דירתו ליהודים ואם הדבר ייוודע חייו יהיו בסכנה. העיסקה נתקלת בקשיים לא צפויים, ודיוויד מוצא את עצמו מסתובב בבית-לחם כשאין באמתחתו חומר לעישון. הוא לא מבין את כללי ההתנהגות ואת המצב הפוליטי, השב"כ עוקב אחריו מרגע נחיתתו בנמל התעופה ובנוסף כולם טועים לחשוב שהוא כומר. הוא מתאהב בסופיה - שדרנית הרדיו המקומי, אישה משכילה ובת דודתו של טוני, ונאלץ להתמודד עם חיזוריה של נזירה שוויצרית.
האמת, סיפור המסגרת הוא דווקא נחמד ומקורי, ויש לו פוטנציאל ליצור ספר מותח, מצחיק ומהנה לקריאה או לפחות להראות את החיים כאן מזווית ראייה של חייזר. אבל הדמויות והאופן בו יוצק אותן בלינקו לסיפור פשוט מחוללים תוצאה רעה.
בעיניי, הכל מתחיל בדמויות. יהיה הסיפור מורכב ככל שיהיה, גאוני, חתרני ומה שתרצו, אם הדמויות משעממות ורדודות, כאלה שאין שום סיבה להתחבר אליהן, הסיפור פשוט לא יסחוב במעלה העלילה. ובלינקו פשוט מתייחס לדמויות שלו בצורה שטוחה וסטריאוטיפית עד להכעיס.
את דיוויד בן ה-45, היפי ומסטול נצחי, מעניינת רק השאכטה הבאה. כמה אפשר לכתוב על העובדה שהוא חייב לעשן משהו בדחיפות כדי להירגע? הרי מדובר בדרך חיים, אז למה אין כאן דיון, רציני או מצחיק, על המחשבות של דיוויד, על עולמו הפנימי ועל הבריחה המתמדת הזו שלו? ומה עם העולם הפנימי של סופיה? הרי המורכבות של דמות כזו יכולה למלא ספר שלם. בלינקו, עיתונאי ועורך בריטי שבמציאות נשוי לפלסטינית מבית-לחם, דווקא מנסה להתמודד עם המורכבות בחייה של סופיה או עם פנימיותו של דיוויד, אבל ההתייחסות שלו היא כל כך רדודה, שממש קשה למצוא בה משהו מרענן. הכי מרגיז: בשלב מסויים דיוויד וסופיה מגיעים לתל-אביב, שם הם פוגשים קבוצה של עולים מרוסיה. נחשו במה הם עוסקים? הנשים זונות והגברים פושעים, איך לא. אפילו העיתונות הישראלית כבר מתחילה לזנוח אפיונים כאלה.
לכתוב שבלינקו המציא מחדש את המותחן הפוליטי עם "האב גראס" זה כמעט כמו להגיד שיהודה ברקן המציא מחדש את הדרמה הקולנועית בסדרת סרטי "אבא גנוב".
האב גראס. ניקולאס בלינקו. תרגום: נועה שביט. הוצאת בבל
● חדש ב-ynet: אפליקציית תרבות ל
אייפון ול
אנדרואיד
