כדורסל אמריקני: העולם מתכווץ

חוקי הפיזיקה קובעים כי העולם עתיד להתכווץ כשהגרעין שבמרכזו יתחיל לאבד אנרגיה ולכלות את עצמו. במקרה שכזה יקטן שטח הפנים של הגלובוס, ובלי לשים לב תתאחד יבשת אירופה עם אמריקה, אסיה עם אפריקה עד לסוף הנורא והבלתי נמנע. כדור הארץ עוד רחוק מאות מיליוני שנים מהתהליכים האלה, אולם בכל מה שנוגע לעולם הכדורסל זה כבר קורה.

סופרנובה

את שלושת ההפסדים המרעישים של נבחרת ארצות הברית באליפות העולם, גם אלברט איינשטיין, אייזק ניוטון, סטיבן הוקינג או אפילו דייויד שטרן לא יכלו לחזות. מדובר באמת באירוע יוצא דופן ובלתי מתקבל על הדעת, שמעולם לא היה נראה אפשרי, ועתה משהפך למציאות, נראה ששינה את העולם לנצח (או לפחות עד לקריסת כדור הארץ תחת עצמו).

גן עדן עלי אדמות

האמת, קצת חבל לצפות במקצוענים האמריקנים מושפלים כך בפני הקהל הביתי באינדיאנפוליס. נכון ששאקיל או'ניל, כריס וובר, גארי פייטון ואחרים שמו פס נוסף על הדגל, אבל פול פירס, אלטון ברנד וג'רמיין או'ניל הם עדיין חברי כבוד באולימפוס של הכדורסל, אלים צעירים שהפכו לפתע לבני אנוש. ואנחנו בני התמותה, פנטזיונרים ללא תקנה, כל כך אהבנו לשמור אותם בתודעה כגיבורי על, מכשפים, גורמים שמיימיים שידליקו לנו את הדימיון, בנוף הארצי והמשעמם שלנו. כבר כשהיינו קטנים אמרו לנו שיש כדורסל אחר, שבארץ האפשרויות נמצא גן העדן האבוד – היחיד שנשאר עלי אדמות. אבל עכשיו העולם מתכווץ ואיתו גם גן העדן, שהפך בנפילתו לעוד פיסת מציאות. והמציאות, אותה כולנו חווים בתקופה האחרונה, מה להגיד, לא משהו.

אנרגיות מבוזבזות

יש הרבה מן הדמיון בין התהליכים הפיזיקליים שמביאים לקריסת כוכב לכת לבין אלו שמביאים לקריסת כוכב ה-NBA, לפחות בזירת הגלקסיה הבינלאומית. נבחרת ארצות הברית לאליפות העולם, כשיקוף לא מדויק במיוחד לכדורסל האמריקני, מבטאת את הבעיה העיקרית: הגרעין מכלה את עצמו, עתודות האנרגיה המלכדות מתבזבזות ומשאירות את אטומי העולם (במקרה זה 12) להתלכד מכוח המשיכה, בזכות המאסה הפרטית של כל אחד מהם.

אטומים אטומים

אסור לטעות, מדובר באטומים טעוני אלקטרונים ושוצפי נייטרונים, שבהכוונה נכונה יכולים להפוך לפצצת אטום, שתשאיר אחריה אדמה חרוכה במרחק 20 או 30 נקודות הפרש. הבעיה היא שללא גרעין, ללא הכוונה מושכלת, האטומים ממשיכים להתרוצץ במרחב, לעשות שמיניות באוויר או דאנקים מ'אלי-אופ', אבל הם עדיין נשארים אטומים, בודדים.

איפה הפער?

בכל הנוגע לשחקן האינדיוודואלי, הפער בין השחקן האמריקני הטיפוסי למקבילו באירופה או בדרום האמריקה נשאר יציב פחות או יותר. הבעיה היא הזילות של הכדורסל הקבוצתי, לפחות ברמת הנבחרת הבינלאומית. הבטחון העצמי המופרז של הכוכבנים הצעירים, מטאורים זוהרים, גורם להם להרגיש כמו בקייטנה של ההארלם גלובטרוטרס. הם שוגרו הישר מחופשת הקיץ אחרי עונת NBA מפרכת להרפתקה קיצית של שבועיים שלושה. ובקייטנה הרי עושים כיף, עם להטוטי כדור, מסירות מאחורי הגב, דאנקים והכי חשוב בלי הגנה, בלי לבזבז אנרגיות מיותרות. הבעיה היא שליריבים של הגלובטרוטרס משלמים בדרך כלל כדי להפסיד. ארגנטינה ויוגוסלביה באו לאינדיאנפוליס כדי לנצח.

שיפוץ באולימפוס

האם אפשר לשפץ את משכן אלי הכדורסל האמריקנים ולהשיב אותו למקומו בפסגת האולימפוס (לא רחוק מאתר משחקי האולימפיאדה הבאה באתונה)? ובכן, יהיה קשה אולי לעצור את תהליך ההתכווצות של הגלובוס, אולם הכדורסל האמריקני עדיין פה, הפוטנציאל הטמון בו הוא עדיין הטוב ביקום ואם יפסיקו להאכיל את האלילים הגרגרנים בפחות נקטר ואמברוזיה, ויותר בעבודה קשה וממושכת (יותר מהשבועיים שהוקצו להם לאימונים) הם יגלו מחדש את אמריקה, כמעצמת הכדורסל האולטימטיבית.

הננס הלבן מחכה בפינה

קבוצת כדורסל אינה יכולה לחיות על האינדווידואלים שבה, מוכשרים ככל שיהיו, במיוחד כשהם אינם מכירים אחד את השני ומעולם לא שיחקו אחד לצד השני. קבוצת כדורסל חייבת את האנרגיות המלכדות שיגבשו את כלל האטומים לכדי עולם נושם, משגשג ויציב. עד שראשי הכדורסל האמריקני ומדעניו (ג'ורג' קארל ודומיו) לא יפנימו זאת ויערכו בדק בית של ממש, הרי שהעולם ימשיך להתכווץ ובסוף ימצאו עצמם האמריקנים עם ננסים לבנים, או עם חורים שחורים, עמוק בתוך הנשמה האמריקנית.