בשעות הבוקר המוקדמות נחת בישראל השחקן והבמאי מוחמד בכרי אחרי חודש של מסעות שהתחיל בפסטיבל איסמעיליה במצרים, המשיך במרוקו והסתיים אמש בטוניס עם נעילת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בקרטז', שם גרף סרטו "ג'נין, ג'נין" את הפרס הראשון בקטגורית סרטי התעודה. סרטו האמיץ ויוצא הדופן של בכרי מציג את ג'נין מנקודת מבט פלסטינית בלבד, מביא בזו אחר זו עדויות של אנשים החיים, אם כך אפשר לקרוא לזה, במחנה הפליטים, ומאלץ את הצופה הישראלי להקשיב, או לפחות לא לומר לא ידעתי. הסרט מוקדש לזכרו של אייד סמודי, המפיק בפועל של "ג'נין, ג'נין", שנהרג מאש צה"ל בכפר אל יאמון לאחר תום הצילומים.
כוחו המשמעותי של הסרט הוא בבחירת הדוברים, שלכאורה יכולים היו להיות מכרים של כל אחד מאיתנו, והנושאים עליהם הם מדברים - שנשמעים לעיתים כלקוחים
מתוך הביוגרפיה היהודית הרחבה, עובדה המעוררת תחושת אי-נוחות בקרב צופה ישראלי סביר. גבר זקן בעל פנים קמוטות הלבוש בפיג'מה כחולה וישוב על מיטת בית חולים מספר איך נורה על-ידי חייל צה"ל. "כל מה שעשינו, בנינו בתים, הולדנו ילדים, הכל הלך בשעה", הוא אומר ועיניו זולגות מעלבון, "אז שבוש יהיה מרוצה, הוא והחבר שלו, הרוצח אבו סברא ושתילא - זהו המצפון הבינלאומי, כך העולם אטם את אוזניו. כשיהודי נפצע, בוש בוכה באמריקה: שחטתם יהודים. אבל שיישחטו מאה מיליון ערבים, זה לא חשוב, אנחנו לא נחשבים… מישהו זורק אבן ומפעילים נגדו מטוסי F-16, ארטילריה וטנקים. איפה עוד זה קרה?"
בת 12: "הרסו לי חלומות ותקוות"
בכרי משלב בסרט תמונות ארכיוניות של גברים צעירים חשופי חזה מול רובים שלופים של חיילי צה"ל וקנה של טנק דרוך. האסוציאציות מיידיות. כשהוא שואל ילדות בנות 11 מה היו עושות אם היה נותן להם מיליון דינר, אומרת אחת מהן: "הייתי נותנת אותם לטיפול בפצועים, שיקנו דם ויבנו את המחנה". חברתה עונה: "הייתי נותנת אותם לסעד, שיתנו לאנשים וישכרו להם בתים עד שיבנו את המחנה מחדש שיהיה כמו קודם, רק יותר יפה, שלא ייגמר המחנה. אם הייתי גדולה והיה לי דם חזק, הייתי נותנת אותו לפצועים". תשאלו ילדים ישראלים באותה שכבת גיל מה הם היו עושים במיליון שקלים, את התשובות האלה לא תקבלו.
באחד הרגעים החזקים בסרט אומר אחד המרואיינים, גבר צעיר ומרשים ואב לשלושה: "ישראל הפסידה לעם הפלסטיני. הריסות אפשר לשקם, ילדים אפשר להוליד במקום אלה שנהרגו, מי שאיבד את אשתו יתחתן שוב, הכל אפשר לשקם חוץ מאשר את ההרגשה הזו. בעבר הייתי מוכן לחיות עם כל יהודי, איחלתי לו ולילדיו מה שאיחלתי לילדיי. עכשיו יש לי בלב רק איבה, איך יוציאו אותה מהלב שלי?". אחד ההשגים הגדולים שלו, לדבריו, היא העובדה שבנו בן השמונה וחצי - שיודע להבדיל בין כדורי רובה שונים, פגזים ופצצות של F-16 - כבר לא מפחד. "חשבנו שיהיו לילדים טראומות נפשיות ואין להם", הוא אומר.
אבל מדבריה הרהוטים של ילדה בת 12, שמדברת בשקט על השנאה שלה לשרון ועל גופות מתים שראתה, ברור שהטראומה קיימת. "אני לא פוחדת מאנשים כאלה", היא אומרת. "הם מוגי לב, כמו עכברים. יש להם טנקים ונשק והם מסתתרים בין הטנקים בפחד מאיתנו, מאזרחים. הפחד שלהם לא טבעי, הוא שגעון. אנחנו לא מפחדים מהם, שהורידו עלינו תחמושת כמו מים, אבל הרגליים שלהם כושלות, הידיים שלהם רפות. אחרי שהרסו את כל חלומותיי ותקוותי, אין לי חיים".
אי נוחות עולה גם מהדיסוננס שבין הצבעים החיים שמנפקת המצלמה של בכרי לבין העליבות והעזובה של ג'נין. אין אפילו זווית אחת ממנה נחשף יופי כלשהו. הכל הרוס, להוציא מגדל המואזין.
סרטו של בכרי עשוי להיחשב, ללא קושי, כחובת-צפייה מוסרית לישראלים המבקשים לדעת איך כל זה נראה ומרגיש מהצד השני, אבל קולות רבים בישראל כבר מכנים את הסרט "הסתה" ותובעים לבטל את הקרנתו המתוכננת בסינמטקים מחר (רביעי) ובסוף השבוע הקרוב. בין הקוראים לביטול - משפחת החיילים הישראלים שנפלו בג'נין וסגל השר יורי שטרן. ארז פוסידן, בן דודו של עמית פוסידן ז"ל, שנפל בג'נין, אמר הבוקר ל-ynet: "זה סרט תעמולה שמטרתו להכפיש את ישראל, ראשיה והצבא. אנחנו צריכים לדאוג לעם שלנו ולא לשרת את האויב. בהקרנת הסרט נותן הסינמטק במה אנטישמית מבית ומבחוץ. מה שקוראים לו חופש הביטוי הוא לדעתנו חופש האנרכיה. חברה דמוקרטית צריכה להגן על עצמה. הסרט של מוחמד בכרי עוסק במה שנקרא הסבל הפלסטיני, במרכאות או שלא במרכאות, ומי שצופה בסרט בלי להכיר את השחקנים הראשיים יכול להניח שמדובר בצבא מושחת ששם לו מטרה להרוג אוכלוסיה חפה מפשע. אנחנו צריכים לעשות סרטים שיראו את הסבל של העם שלנו".
בכרי: "ניסיתי למתן, אבל זה לא פשוט"
בכרי, עדיין נרגש מהזכייה בקרטז' ומפרס הבמאים והמבקרים שקיבל במצרים, מדגיש שההקרנה בישראל חשובה לו במיוחד. "הסרט הזה מכוון בראש ובראשונה לישראלים כי אני חי כאן ורוצה שאנשים שחיים איתי יידעו מה קורה. אנחנו חיים בגיהנום ואני רוצה שהגיהנום הזה ייגמר. אני מקווה לעשות את זה דרך הצגת הכאב כמו שצריך. עד עכשיו הוצג הכאב היהודי מהטרור, הוצג צד אחד ולא הפלסטיני; לא היה ישראלי אחד שהציג את האמת במלואה, היא תמיד הוצגה עם הצדקות והסברים לפעולות צה"ל, ובזה לא חרגה האמנות הקולנועית מהפוליטיקה הישראלית. אני רוצה להאמין שתיאטרון וקולנוע יכולים לשנות; עד עכשיו זה לא קרה אבל אני מחויב להמשיך ולנסות".
לדבריו, במהלך הקרנות הסרט בארצות ערב נשאל אם גיבורי הסרט הודרכו על-ידו או צוידו בטקסטים כתובים מראש. "איך אפשר לתת לאדם פצוע בנפשו טקסט?", מגיב בכרי. "אני לא יכול לומר לפצוע איך להרגיש, הפצע כל-כך עמוק שהוא אינו זקוק למורה דרך. לא פעם מצאתי את עצמי מנסה למתן, אבל זה היה לא פשוט".
"ג'נין, ג'נין" עוסק, בסופו של דבר, באובדן תקווה, ומנסה לגרום לצופיו להיפתח לעובדות ולרגשות. מבחן האמת של גבול הסיבולת המקומית יחל מחר, כשהסרט יוקרן בסינמטק ירושלים, וביום חמישי - אז מתוכננות ההקרנות בסינמטק ת"א.
הסרט "ג'נין, ג'נין" יוקרן בסינמטק תל-אביב ביום חמישי בשעות 20:00 ובשעה 21:30 ובסינמטק ירושלים מחר (30.11) בשעה 21:30.
