מסע אתגרי מנחל סכר לניצנה

השער הדרומי לארץ ישראל

יחידת הפאר של החטיבה היתה גדוד הפשיטה הרכוב 89, עליו פיקד משה דיין בכיבוש רמלה ולוד. מפקד החטיבה היה יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקד ההגנה. שדה, שזקנקנו הזכיר במעט את פניהם של המהפכנים הרוסים, הישרה בזכות גילו (58), מבנהו הפיזי וניסיונו הקרבי תחושת ביטחון על עד אחרון החיילים, שכינוהו בחיבה "הזקן".

הקרבות הלכו ודעכו, ולמרות שהצבא המצרי היה כלוא בכיס פלוג'ה עדיין שלטו כוחותיו על הכביש ממשאבי שדה לניצנה, כיתרו את קיבוץ רביבים ואיימו לחבור לירדנים בחברון ולבתק את הנגב מהמדינה.

העורף והמפקדה המצרים התבססו בניצנה, שיושבת על הגדה המערבית של נחל ניצנה. מישורי לס אפור נותנים אווירת צחיחות מדברית, אבל האזור נהנה משפע מים מבארות וממאגרים תת-קרקעיים. "ניסתנה" כינו אותה הנבטים, שהקימו בה מרכז מסחרי וחקלאי חשוב על הקו בין ארץ ישראל למצרים. היוונים הקימו במקום עיר ובמרכזה מקדש, אקרופוליס. הביזנטים הוסיפו כנסיות ומצודה אימתנית כדי לספק שירותי דרך לצליינים בדרכם להר סיני. עוג'ה אל חפיר קראו לה המוסלמים והרסוה. העות'ומנים חידשו ימיה כקדם, הניחו מסילה, בנו בה מרכז לוגיסטי צבאי, תחנת רכבת ואכסניה. במלחמת העולם הראשונה הוסיפו גם בית חולים גרמני, ששרידיו בולטים עד היום. הבריטים עשוה למרכז אזרחי בדואי, חפרו בארות וסללו דרכה את הכביש מבאר שבע לאלכסנדריה.

אין פלא, אפוא, שהצבא המצרי ביסס בה את העורף החשוב של כוחות הפלישה. גם בימינו מהווה ניצנה את השער הדרומי לארץ ישראל, חותמת גבול לעוברים, מי בשלום ומי במלחמה.

ב-22 בדצמבר 1948 יצא צה"ל למבצע חורב לשחרור הנגב ולגירוש שאריות הצבא המצרי מהארץ. היה זה הגדול והמורכב במבצעי מלחמת העצמאות. חטיבת גולני תקפה בעזה, חטיבת הנגב נשלחה לכבוש את המשלטים לאורך הכביש וחטיבה 8 הצטוותה לבצע איגוף צפוני בחולות ולהפתיע את המצרים בניצנה. היום מהווה המשבצת אזור אימונים פופולרי והיא מרושתת בדרכים, אבל בחורף 1948 היה המדבר ריק ולא ידוע וגם מפות מדויקות לא היו בנמצא.

לתיכנון הוזעק הרמטכ"ל-ארכיאולוג יגאל ידין, שהציע לנצל את דרך הצליינים העתיקה בת 2,000 השנים ולהשתחל בנחל לבן (ואדי אל אביאד) ולהתנפל מצפון על המצרים שישבו במשלטים שעל הכביש.

בגשם שוטף בשחר ה-25 בדצמבר יצאו 114 כלי רכב לדרך, מתוך כוונה להגיע לניצנה למחרת. אנו בעקבותיהם. אל דאגה, למרות המסלול החווייתי יבצעו אותו הג'יפים המודרנים בלא יותר משש עד שמונה שעות, כולל עצירות באתרים וכוס קפה מתחת לצל שמספקים עצי השיטה הסוככית המאפיינים את הסביבה.

אתר תירגולי נהיגת שטח פופולרי

יורדים דרומה על כביש 40 מבאר שבע לרמת חובב, חולפים על פני תחנת הדלק ועוד שני ק"מ עד לדרך עפר (נ.צ. 1 - ריכוז נקודות הציון במסגרת נפרדת), החוצה מערבה חורשת אשלים ויורדת לנחל סכר.

הנחל מעוטר בדפנות חוליות מוזהבות וחורשות עצי אשל עבותים, והוא מהווה אתר תירגולי נהיגת שטח פופולרי. לאחר שעשועי דיונות בין הקוליסים ממשיכים לאורך הנחל בצמוד לגדה הצפונית. נסו למצוא ממגורה (נ.צ. 2) חצובה בדופן הנחל ולה פתח מרובע. המערה החצובה היא חלק מהמוני שרידים של יישובים חקלאיים שהתקיימו בנגב בעת העתיקה.

ממשיכים עם הערוץ עוד 1.2 ק"מ, חוצים את 'ציר הנפט' ותוואי מסילת הברזל הטורקית (שרידי גשר וחפיר), פונים מערבה ויוצאים מהנחל שלושה ק"מ עד לצומת (נ.צ. 3). מכאן נכנסים ל-13 ק"מ של נהיגה חווייתית וניווט לחציית חולות רביבים לפי אזימוט 250 עד לחורבות חלוצה (נ.צ. 4).

בארות מים, שיריד תיאטרון, כנסיה וטחנת קמח

חלוצה הנבטית יוצאת דופן מבין הערים המבוצרות בנגב. היא שוכנת במקום נמוך במרכז מזלג נחלים של הבשור ונחל רביבים ואופיה היה חקלאי ומסחרי. אין לה חומה ולמרות זאת היא נחשבת לאחת הערים החשובות ביותר בתקופה הרומית. העיר לא נחפרה ביסודיות ורובה קבורה מתחת לאדמת החול. תוכלו לאתר בקלות את חמש בארות המים הפעילות, שרידי תיאטרון, כנסיה וטחנת קמח. רוב אבני הגוויל המסותתות נשדדו מכאן לצורך בניית עזה. סיירי החטיבה מצאו במקום כפר בדואי קטן ובו מרכז מסחרי של שבט אל עזזמה.

דרך הצליינים ממשיבה על הנתיב הכחול, חוצה את נחל הבשור עד לרחובות שבנגב (נ.צ. 6,5), מרחק 13 ק"מ. כבר מרחוק אפשר להבחין על הגבעה בהריסות העיר הביזנטית מפוזרות על שטח גדול. התושבים כאן התפרנסו מחקלאות ומתן שירותי דרך לצליינים. בחלק הצפוני (נ.צ. 6) נמצאים שרידי כנסיה, בתוכה קריפטה משוחזרת. העמודים המגונדרים מתריסים אל עבר השממה מסר של תרבות ממקומות אחרים, ההולכת ונמחקת. חיזרו לצד הדרומי של העיר ותמצאו את מבנה המשטרה הטורקית (נ.צ. 5) ולידו באר עמוקה מלאה במים. טפסו ברגל אל החומה הדרומית, ומעל המערות תגלו מאגר מים מרשים, מטויח בחלקו.

רוחייבה היא שער כניסה אל תוך מכלול נחל שונרה, העשיר בשרידי יישובים קדומים, חוות חקלאיות, מאגרי מים, בורות ומצדיות. הנחל הוא תופעה גיאוגרפית המאפיינת את האזור: מתחיל משום מקום, זורם ומתפתח ונמוג בחולות כעבור קיום קצר ואינטנסיבי. הוא מאופיין בעצי שיטה יתומים, שרידי טרסות קדומים וצמחיית מדבר ענפה כמו רתמים ואשלים. הסביבה מבולגנת - גבב של דיונות, גבעות טרשיות, אגנים וערוצים מקריים ללא כל הגיון פנימי.

שיטה בודדה שטוחת צמרת

עוזבים את המשטרה מזרחה 1.2 ק"מ עד לערוץ המרכזי של נחל שונרה. מפגש הנחלים מסומן בשיטה בודדה שטוחת צמרת - תמונת נוף נפלאה. ממערב תבחינו בשני עצי דקל נטועים מעל באר ששימשה כמקור מים לפרדות המשא של הצבא הבריטי. מסובבים חרטום לכיוון דרום-מערב על הדרך הכחולה, 4.5 ק"מ עד עץ שיטה בודד (נ.צ. 8), לא לפני שמחפשים את 'בור הפקק' (נ.צ. 7) שלידו מונח מכסה אבן ענקי מסותת בצורת פקק של בקבוק.

מהשיטה ממשיכים בדיוק 2.5 ק"מ מערבה בתוך ערוץ הנחל על גבי דרך מהוהה, מלאת חריצים וקשיי עבירות, שמסתיימת במחסום דיונות מרשים (נ.צ. 9). בנקודה זו נתקעו רכבי החטיבה שעות ארוכות בלילה עד שאנשי הנדסה פרשו רשתות ברזל (שפאלות), שהקלו על העבירות. את השפאלות אפשר לראות עד היום.

שימרו על קשר עין עם הר קרן מצפון שעה שאתם דוהרים עוד עשרה ק"מ על הדרך השחורה עד לכניסה לנחל לבן, שמסומנת על ידי עץ שיטה ענקי (נ.צ. 10).

הגעתם לנחל לבן, מהגדולים והפעילים בנחלי הנגב, שמנקז את מי הגשמים מרמת מטרד וחותך את הדיונות הזהובות בקירות תלולים. קטע חביב בן עשרה ק"מ בערוץ צפוף ומרשים, משופע בצמחיה סבוכה ומספק אתגרי עבירות בבוץ בימי החורף. כאן שקעו טנקי ההוצ'קס המיושנים של החטיבה ונדרשו שעות ארוכות לחלצם בעזרת דחפורים. אל תנסו לנוע על גדות הנחל המדורגות, אלא היכנסו לערוץ על גבי הדרך המסומנת באדום. אסור להחמיץ עצירה למרגלות הדיונה הזהובה הגדולה ביותר בארץ (נ.צ. 11), מקום אידיאלי למשחקי ילדים וצילומי נוף מדהים.

זוכרים את דב הבלונדיני

סיום המסלול בבאר מלכה (נ.צ. 12) פינת חמד שבנו הבריטים כדי לספק מים לבדואים. הבאר בנויה בטון ומחורצת בסימני החבלים בהם שאבו הרועות את המים. בסמוך לבאר חורשת אשלים אדירת ממדים לצורכי חנייה, ארוחות, בירות ושאר פינוקים. ממול מתנוסס בגאון מאגר מים אימתני של קרן קיימת המנקז אליו עופות מים וברווזים.

לכאן הגיעו לוחמי החטיבה המותשים בשעות הצהריים של 26 בדצמבר 1948, ולא בשעות החשיכה של לפנות בוקר כפי שתיכננו. גורם ההפתעה אבד, הם התגלו והותקפו מצפון על ידי כוח מצרי שבא מרפיח, ולמרות זאת התארגנו לכיבוש ניצנה. גדוד 89 נסע על הכביש הישן עד לתל ניצנה (נ.צ. 13) ושם התנהל קרב גבורה אכזר בין בתי הכפר. בקרב נהרג דב גרנק, מפקד הפלוגה ולוחם אצל מפורסם, שכונה "דב הבלונדיני". עבר עוד יום לחימה עד שהושלם כיבוש משלטי ניצנה וצהל המשיך לדלוק אחרי הצבא המצרי אל תוך סיני. על שרידי הכפר שנמחק הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים ובה סיפור הקרב.