מצב בלתי-נסבל

טרור וגרילה שואפים להגיע להכרעה לא בשדה המערכה, אלא בעולם התדמיות. לא צריך הרבה כדי לשמור על התדמית לפיה כל מאמצי הסיכול אינם מסוגלים לעצור אותם. צה"ל והשב"כ יכולים להתגאות באחוזי הסיכול הגבוהים, או במספר המעצרים – לאחרונה נפתח אגף חדש במחנה המעצר בקציעות, וכמות העצורים בחודשים האחרונים כבר יצרה את הבדיחה שמדובר במימוש של זכות השיבה; אבל בסופו של דבר, לא צריך יותר מכמה חוליות נחושות כדי ליצור את הרושם שכל זה הוא לאל.

באזור חברון היכולת לעשות זאת גדולה במיוחד. הנגיעה של תושבים יהודים באוכלוסיה הערבית שם קרובה במיוחד. כדי להגן עליהם ועל הצירים בהם הם עוברים, יש צורך בהרבה מאוד כוחות, שבדרך הטבע אינם יכולים כולם להיות ניידים, לא-צפויים ואי-לכך גם לא ניתנים לפגיעה על-ידי מי שמתכנן היטב. במצב כזה, קל יותר לבצע שם פיגועי גרילה מהסוג שראינו אתמול, פעולות שהשפעתן כפולה: מצד אחד, בישראל פגיעה בחיילים נלקחת קשה במיוחד, כי היא מערערת את התחושה שהאויב מסוגל לפגוע רק באזרחים תמימים וסודקת את מעטה הביטחון הקיומי; ומצד שני, בעולם מקבלים את הפעולות האלה כפעולות לגיטימיות נגד כוח מזוין וכובש.

הרבה מאוד ממשלות היו ערות לבעייתיות הגדולה הזו של חברון, אבל אף אחת לא עשתה דבר. אין לצפות, כמובן, שממשלת שרון (או כל ממשלה ישראלית אחרת - במובן הזה אין הבדל בין שמאל לימין) תגיע להחלטות מעשיות בעניין. הפיגוע של אתמול לא ישנה דבר; למרות כל הקריאות "להגיב בכוח", אין דבר שזרועות הביטחון יכולות לעשות ואינו מותר להן היום. ומצד שני, איש גם איננו חושב על שינוי המצב בחברון מעיקרו ונטרול חלק ממקדמי החיכוך, כמו למשל הורדת מאחזים, דוגמת "חלקה 26" ודומותיה - שלא לדבר על פינוי ההתיישבות היהודית בתוך חברון עצמה, כמו בתל רומיידה. בתווך נמצאים, כרגיל, חיילי צה"ל, והם אלה שמשלמים מדי פעם את מחירו של המצב הבלתי-נסבל הזה.