אילו היה חי

הכל מתווכחים בימים האחרונים על "מורשתו" של רבין. ובכן, מורשתו האמיתית היא סגנון מנהיגותו: האומץ לקרוא את המציאות נכוחה, ואם צריך - לשנות את התפיסות הישנות ביחס אליה.
לאחרונה אני שומע רבות את השאלה ההיפותטית: "איך היו נראים פני הדברים אילו רבין היה חי?" ובאמת, השנים שחלפו מאז מותו לא עמעמו את זכרו אלא דווקא הדגישו את חסרונו. אני למשל, מאז הרצח ולמרות הרצח, ממשיך ושואל בעצתו, משוחח ומתייעץ עמו, כמו בימי עבר כשהייתי אלוף פיקוד והוא שר ביטחון, כמו בימים שהוא כבר ראש ממשלה ואני ראש עיר. אני מניח שרבין חסר לא רק לי. מותו הוא כל–כך בלתי נתפס עד כי, באופן פרדוקסלי, הוא ממשיך וחי עמנו.
טבעי הוא שבתקופה כל–כך קשה אנו נוטים להעביר את האירועים במבחן ה-"אילו רבין..."או "האם רבין…". הדבר מעיד על הצורך שלנו, על ההשתוקקות שלנו כעם וכחברה, למנהיג כמותו. מה עשה את האיש המופנם, השקט הזה, למנהיג?
קודם כל סיפור חייו, שעבור רבים סימל את ארץ–ישראל הטובה, מין ארץ מובטחת, אוטופית כמעט, "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה". אחר-כך אישיותו – איש שקט נוסך ביטחון ויציבות, מקרין תחושה שיש מוביל. הכריזמה שלו (שגם מתנגדיו לא ערערו עליה) נתמכה בצניעות, ביכולת פשוטה וטבעית לטעת בשומעיו את האמונה בצדקת הדרך, בישירות חסרת-פניות ופשרות (שהייתה גם בוטה לעיתים). אך מעבר לכל אלה – שהם מרכיבי התשתית של "מורשת" רבין – הוא ידע להסתכל בדרך ישירה על המציאות. להביט בה, לנתחה ולהגיב אליה בכלים ובאמצעים שאינם נגזרים מנטיותיו או משמרנותו, אלא מצורך השעה.
כך יכול היה רבין הביטחוניסט להחליט, ביושר אינטלקטואלי יוצא דופן, כי נדרשת דרך אחרת. הוא השכיל לראות אופק אחד קדימה, להפריד את מצוקות היום מצורכי המחר, לנתק את החשיבה שבראש מהאמוציות שבבטן, ולקבוע לאחר שנים של התמודדות קשה, כי הפיתרון חייב להיות מדיני ולא צבאי, וכי שדה הקרב העתידי של מדינת ישראל הוא שולחן הדיונים. זאת הייתה גדולתו. היכולת שלו לעשות "סוויץ", לאמץ גישה מחשבתית חדשה, היא שהביאה עליו את מותו.

ברק ממשיך את הדרך

במציאות הקשה שנכפתה עלינו בחודש האחרון, יש המפקפקים בדרכו של רבין. לי אין ספק. אני מרגיש מחויב לדרך זו ובכך אני חש כי אני הולך בנתיב שרבין פילס, ושכמוהו אני "חייל בצבא השלום". משום כך רבה הערכתי לאהוד ברק, שגם הוא חש מחויב לדרך הזו. אהוד ניצב על גשר הפיקוד וצופה אל אותו אופק שאליו הביט יצחק רבין. הוא עומד כמעט לבדו ונדרש לנווט במים הסוערים. וזהו כרגע אחד התפקידים הקשים וכפויי הטובה ביותר בעולם. הוא עומד על הגשר כשבסיסו הפוליטי והפרלמנטרי רעוע, כשהרחוב קורא "להראות להם", כשצריך לשכנע שרים, קציני מטכ"ל ורבים בציבור הרחב שצריך להפגין ריסון ואיפוק. וזה קשה מנשוא.
הפרדוקס הגדול הוא שקל יותר לתת פקודה לצה"ל לנוע קדימה מאשר לבלום אותו ולכפות עליו ועל כולנו איפוק. אך אהוד ברק, כמו רבין לפניו, צריך לחשוב על המחר. וכמוהו הוא יודע שבסופו של דבר, אחרי כל ההתכתשויות והמלחמות, עדיין יישארו סביב שולחן הדיונים רק שניים: אנחנו והפלסטינים. אלה שפוקדים על הצלפים לירות על שכונת גילה, הם שיישבו עמנו מחר למשא ומתן. ההבנה הזו והאיפוק, דווקא מתוך נקודת מוצא "ביטחוניסטית" - זוהי מורשתו של רבין. לכן אין לי ספק כי אילו רבין היה יכול הוא היה אומר :"תמשיך אהוד, זאת הדרך הנכונה ואין אחרת".

עמרם מצנע, ראש העיר חיפה, לשעבר אלוף פיקוד המרכז