לגמור מחדש / נטליה ויזלטיר
סיפור קצר מאת נטליה ויזלטיר, מתוך האוסף "שם יש שושנים" שיוצא בימים אלה, ובו מיטב הסופרות הישראליות כותבות ארוטיקה

היא אוהבת לשכב במיטה כשהוא כבר בחדר השני, להקשיב ולנחש מה הוא עושה, משחזרת בגופה כל מה שהיה כאן לפני שעה קלה.
איך שהוא נשכב עליה בהפתעה, התקפה אווירית כזאת, ברגע הכי פגיע שלה כשהגעגועים כבר על סף עלבון, והקרינה שלו עברה אליה מבעד לפוך העבה ושמיכת הצמר שהפרידו ביניהם, ועיניו היו מרוכזות בה באופן הזה שגורם לה להאמין. היא נדהמת כל פעם מחדש, איך הוא משכנע את גופה.
לפעמים היא אפילו מאתגרת אותו בלבה, נראה איך הוא מתמודד עכשיו עם החומה הזאת שבניתי.
אבל כשאפו בצווארה היא מרגישה איך הכל מתמוטט למין דחִיפות. הוא חש אותה ומדלג על השלבים המוקדמים של "המשחק המוגזם" כמו שהוא אוהב להקניט אותה לפעמים. הוא מעיף את השמיכות, מקלף את תחתוניה וטומן את ראשו בין רגליה.
לזה היא לא ציפתה, כל כך מהר כל כך קרוב, אבל היא לוקחת נשימה עמוקה ומפקירה הכל.
זרמים רכים וחמימים לוחכים באים והולכים וסובבים למערבולות קטנות, הקרקעית יותר ויותר עמוקה, האגן שלה מתחיל לרעוד ולרקוד איתו, וגניחותיו עולות ומבקיעות אליה, הולמות בדיוק לתנודות תחושותיה, השקיקה הטורפנית שלו גורפת אותה, סוחפת ומטביעה, הסבלנות והאיטיות שלו, גל ענק שנסוג עוד ועוד לפני שיתנחשל יערבל ויקציף הכל, והנה הוא מתנשא מעליה, היא לא מנסה להינצל. ידיו מעגנות אותה לקרקע, קשה להאמין שעכשיו יהיה בתוכה, אבל הנה, כן, הוא בתוך מישהי כי היא כבר לא יודעת מה היא, מאיפה יוצאים הקולות המרוסקים האלה, כל ניע קל שלו גונג מהדהד מתוכה.
הם מתגלגלים יחד, עכשיו הגוף הנוסף שמחובר אליה נמצא מתחתיה, שניהם מחליקים על אותו ציר, הוא מסתכל איך היא מתרוממת ומתיישבת עליו ומבקש ממנה לעצור, אני לא יכול כשאני רואה אותך, אל תזוזי! והיא מתחילה לדקלם לו, מס הכנסה, ביטוח לאומי, צו שמונה…
אחרי שהתפוצצו כל בועות האוויר ביניהם, כשנדמה שנצרב והותך המעטה של גופיהם, כשהוא במינוס מרחק ממנה, כמו שאמר לה פעם, אז מגיע השלב ששום דבר כבר לא יכול לכאוב לה.
היא מוכנה להיות בידיו גם נערת גומי בקרקס והוא בודק את אורך הגידים והרצועות שלה לפישוקים וכיפופים בלתי אפשריים, מושך את שערה לאחור – אאוץ' אחד שלה והוא מרפה ומלטף אותה במלמולי ניחומים לילדה שקיבלה מכה.
הם נחים בדיוק היכן שנפלטו בשוך הסערה. איך היא אוהבת לשכוח איפה הכיוונים של החדר, לפקוח עיניים בכלל לא לאן שהיא חשבה.
עכשיו בחדר השני, היא יודעת, הוא כבר מרוקן את המגירה שלו, לתוך תיק הנסיעות הכחול שנרכס סביב מכסה אדום חורץ לשון. ההוא שהיה איתם בנסיעה ההיא ובטיול ההוא.
אבל היום התיק הזה הוא כיסא המפלט שלו מהבית, ממנה, לפני ששוב יאבדו גובה וייחבטו יחד בקרקע.
נשמע קליק זכוכיתי, אולי הבקבוקים של האפטרשייב.
הפעם דחה הרבה את הקימה ממנה, משך את הזמן. שכבו על הצד זה מול זה, הוא החל להעביר יד בשערה, עד הקימור של המותן, ללטף לאט לאט, לגלות את מצחה, להסתכל לתוך עיניה, כאילו עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו, להיעצר עליה ככה. ולראות.
זה טוב, זה טוב מדי, והיא, הלב מתחיל לעלות לה לגרון וללחוץ לה על המקום הזה של הדמעות, הִצניחה עפעפיים, לא יכולה עוד להסתכל לו בעיניים, לא להתפרק לידו, לא.
תנועות כה איטיות וזמן השועט בטיסה אל הרגע שבו יתחיל לזחול, בלעדיו.
בלעדיו כבר עשרה ימים.
שאין הרבה מה לספר עליהם. התנהלות בטייס אוטומטי, בהייה בערוצים נידחים, שוטטות בין מכירות סוף-עונה, הצגות יומיות וארוחות עם חברות שנגזר עליהן לא להזכיר אפילו במילה, לא לשאול, לא להתעניין, היא בסדר תודה, תם ונשלם.
עד שביום שישי בערב.
אחרי ימים של שקט, פתאום היא מרגישה את הגלים האלה שסובבים בבטן התחתונה, חשה את רטיטות הקול שלו, ואת מה שקורה לה כשהוא נוגע. אחרי התנגדות קצרה היא נשכבת על הספה, מניחה לאויר להכנס ולצאת, יש הקלה בכניעה לתחושה.
כשהיא מנסה לעזור לזה, היא נוכחת שאינה יכולה לתרום דבר. הגוף שלה אינו רוצה את מגעה. רק להשליך את הראש אחורה, לנשום ולתת לזה לסחוף אותה.
אבל כעבור חצי שעה של שיכחה עצמית היא מתעוררת ומגלה שמה שבוקע מגרונה הוא בכי. הגודש בפנים גדל וגדל ללא מוצא. וגם כואב לה בירכיים הפנימיות, כאילו…
טלפון. בצלצול החמישי היא מדדה אליו, מפשעתה כואבת.
היא לא מנסה להסוות את ההתייפחות.
הוא מספר לה שהיא לנגד עיניו. מתוודה שלפני שעה קלה הרשה לעצמו לעשות בה שפטים.
אז בגללך כואב לי.
יש לך כאב ביצים? הוא פונה אליה בלשון זכר, בקול המתיילד החומל השמור להזדמנויות מסוימות.
כאב כוס. מה עשית לי?
אני בא להראות לך.
שום מחאות מעברו השני של הקו.
מהדלת ישר לצווארה המוטה הצידה בקבלת הדין ומצטמרר בעוויתות של טרף בפרכוסיו האחרונים. כשליחך בעדינות המטעה הִרגישה כאילו החדיר לתוך אבי העורקים מין סם, כמו יתוש ענק המאלחש אותה לפני העקיצה. והתחושה כאילו הוא באמת מרחף מעליה.
הוא היחיד שמבין את האופן שבו היא רוצה להיות אבודה ומנוצחת מבלי להיות מחוללת ומושפלת. פשוט יש לו את זה מלידה.
ואיך שהוא מכוון לקרקעית נשמתה כשהוא מבטא את המילה "בתוכך" כשהוא שואל אם היא כבר רוצה אותו, איך שקול יכול להיות כל כך רך וגם לעורר רעד של פחד מתוק. ואז להיאנח כאילו הוא זה שנטרף ומוציא את נשמתו בהילוך איטי.
שוב הוא מהדק אותה כל הלילה לחיקו, בבוקר מספר משהו לתוך עורפה והיא מקשיבה רק לקולו מבעד למילים, להיות תיבת התהודה שלו.
דבר אחד ברור, מידור מוחלט, אפילו לאחותה היא לא מספרת.
החברות המשרדיות שלה לא מפספסות את הכתם הכחלחל על צווארה, מפרשות אותו כסימן מעודד להתאוששות מהסיפור הזה להתפתחויות רומנטיות חדשות, הן משגרות אליה חיוכים שנתקלים בפוקר פייס.
אפילו האחת שחולקת עימה אותם שלושה קירות בכוורת הזאת לא מעזה לבקש הסברים. ממילא גם בזמנים שקצת שיתפה אותה, לא באמת הצליחה להבין מה עובר על הבחורה - בימים הראשונים שההוא היה בא לאסוף אותה השניים האלה לא דפקו חשבון, הוא היה מצמיד אותה למחיצת הגבס, מועך לה את התחת ומשמיע אנקות, כאילו אין להם בית אלה.
אחרי פחות מחודש כבר היה מתקשר אליה מלמטה וזאת היתה נותנת לו לחכות, פתאום דחוף לה לסדר את השולחן לפני שהיא הולכת.
אחרי שהם גמרו בפעם הראשונה, הבנות אספו כסף וקנו לה בוב "פרצוף-תחת" שאפשר למעוך אותו בעצבים.
כשהם חזרו היא אמרה שהוא אהבת חייה ושלעולם לא תתייחס אליו יותר כמובן מאליו. אבל אחרי שבועיים באה לעבודה עם עיניים נפוחות. כששאלו אותה, אמרה, זה נגמר.
אז מה היא תגיד להן עכשיו?
כשהם מצונפים יחד מול הטלוויזיה או מובילים כתף אל כתף את עגלת הסופרמרקט, היא מרגישה כמו בתחפושת - כל רגע עלול אחד מהם להסיר אותה מעליו בצווחות "אחד באפריל!", או במלמולי התנצלות.
בלילות נדמה לה שהיא לא נושמת טוב. הנה, זה הוא שישן לצידה, אלה הפנים, כפות הידיים, זהו הבל פיו, זוהי נשמת אפו. מה חסר? למה היא מרגישה כאילו שכחה להגיד או לעשות משהו חשוב?
היא בתפקיד, תפקיד היא-שאיתו. מתי תיגמר המשמרת, מתי תנוח, אולי כשייצא לענייניו, אבל אז היא מחכה לו, מקווה שאינו מרגיש קל וחופשי כמוה כשהוא בלעדיה.
לפעמים היא יושבת מולו בארוחת הערב ולא מצליחה לאכול בגלל המחשבה, שאולי זה מתחיל. אולי עכשיו כשהוא נוגס בפשטידה הזאת הפרצוף שלה כבר לא עושה לו כלום.
ואחר כך, במיטה, כמו שיחה שעולה על קו הטלפון ורק היא שומעת, הוא פשוט גבר, הוא צריך את זה, הוא לא מסתכל עלי, הוא לא רואה אותי, אני כמו הכרית שלו.
והיא כל כך רוצה, והרצון שלה עומד בינה ובין אבדן השליטה שהיא כה מבקשת. לא מסוגלת להרפות ולהתרכז בעונג גופה כי נשמתה יוצאת אליו. גוף-חימום שלא מצליח להגיע לנקודת הרתיחה, תרמוסטט מקולקל שנכבה לפני הזמן. עודף רצון זה פחד, היא קראה פעם באחד הספרים האלה שלה.
מבעד לסדקי עיניה הוא מנחש מבלי להבין את עמידותה המרגיזה בפניו, תסתכלי עלי, הוא תובע ומסתער באבחות חדות מלוא אורכו, שמתחלפות בדיוק בזמן לתנועה שיש בה יותר ריכוז מכוח.
טוב, היא שומעת את עצמה מדברת על ליבה, אז שיגיע אלי שוב ויגע לי בנשמה וימכר אותי, לא אכפת לי, לא אכפת, לא אכפת לי כלום, על החיים ועל המוות, היא משננת לעצמה, אבל מִטלטלת על הסף הלוך ושוב, וכשהריסים הארוכים שלו יורדים ונסתם הגולל, היא עוד קודחת, משלימה עם תחושת ההחמצה של הגוף שנמהלת בשמחת נפש מסוימת.
מתוך שינה הוא דבק בה, מהדק בנהמת מחאה בכל פעם שהיא מנסה לחמוק מאחיזתו, לקום לראות קצת טלוויזיה. היא מחליקה על ירך האצן הארוכה הכרוכה למותניה, מתמכרת לקורי החום שהוא טווה סביבה.
היא שואלת את עצמה, כמה זמן זה ייקח הפעם?
כעבור שבועיים וחצי היא דורשת שיחזיר לה את המפתחות ויבוא לקחת את כל, אבל את כל עזבונו מדירתה.
הוא לא מוצא בו כוח.
היא מניחה את החפצים בשקיות אשפה כחולות ליד הדלת. כשהיא פותחת מפעם לפעם איזו שקית כדי לצרף עוד משהו משלו, פורץ ותוקף אותה ריחו, מין תערובת משתקת של ניחוח תינוקי וגברי מדוללת במרכך כביסה ואבק. היא מתחילה לחכות שיחזיר כבר את המפתחות, שייקח כבר את הדברים, שיבוא להחזיר, שיבוא לקחת, שיבוא, שיחזיר, שייקח, שיבוא
שיבוא…
הוא בא באמצע הלילה, מתגנב ישר לתוך מיטתה.
הוא שוכב עליה והומה לתוך אזנה, מעמקי חזהו, אהההההה נמוך, עבה ומתמשך, דקות ארוכות. הבס שלו מכה בחדרי בטנה, עושה דרכו לתוך רחמה ומתחיל להרעיד. הגוף שלה מהדהד איתו בתדר הזה שמבקיע גומחות נסתרות.
כף רגלו באה מעל כף רגלה ובוהנו משתלבת ברווח שבין בוהנה ואצבעה, בתנועות שאין לטעות בהן, ונהמתו בועלת את כולה, וניע קל, כאילו בהסח הדעת, של מפשעתו המתחככת בשלה במקצב המהפנט.
נפער בה חור שואב-כל שהוא יודע בדיוק מתי למלא, שניה לפני שהיא מתנפצת לתוך עצמה.
אצבעות ידיהם משולבות, מהַדקות למזרן.
היא מכותרת מכל הכיוונים, עד העצם. הריתוק הזה משחרר אותה מכבליה, מזכר קיומה. קולה שלה מתחיל לפלח את חזה, הרעידות הבלתי נשלטות, ומין סימן-שאלה שמתעקל בתחתית בטנה, איך הוא יודע, איך.
בבוקר היא מספרת לו את החלום ההוא שחלמה.
היא שכובה על דשא ירוק לצידה של בחורה אדמונית, וכשהיא שולחת אליה יד מתחת לסדין היא נתקלת בזין שלו, מסתבר שהוא מסתתר שם עם האדמונית מתחת לסדין. היא מרתיעה את ידה בבהלה, אך בכפה נותר הקצה של הזין.
הוא, עובר בינתיים על כוננית הספרים, מחייך ומשפיל מבט בהול לקידמת מכנסיו, כאילו אומד את הנזק, שולף כמה כרכים של מדע בדיוני ששכחה לשים בשקיות האשפה הכחולות, מוציא מאחת מהן את המאקינטה שלו שאף פעם לא הכינו בה קפה, גם לא כשבאו אורחים, ומניח על השיש, היא יכולה לשמור אותה לעצמה.
היא מסירה מדלת המקרר פתק שהשאיר לה באחת הפעמים, "'מרחק הוא הזדמנות להתגעגע.' תתני לנו עוד הזדמנות?" ומניחה אותו בידו יחד עם המגנט, מברשת-שיניים זעירה בתוך ארונית זכוכית מיניאטורית עם פטיש לניפוץ.
הוא מניח את המפתחות שלה על השולחן.
אז איפה נשאר הקצה של הזין?
אצלי.
מה שמגיע מגיע, הוא אומר, חופן את פניה, ידיו משננות כדי לזכור.
***

נטליה ויזלטיר, בתם של המשורר מאיר ויזלטיר והפסיכולוגית ורדה רזיאל ז'קונט, היא זמרת סופראן המבצעת בעיקר מוזיקה קלאסית. מיוזמי "הלו שלום", קו לשיחות טלפון ישירות בין ישראלים לפלסטינים. פירסמה סיפורים קצרים ומאמרים בעיתונות , ותירגמה ספרים ומחזות. עובדת כמטפלת הוליסטית.

***
בשבת (8 בפברואר) יתקיים בתיאטרון תמונע (שונצינו 8, תל אביב, 21:00) לרגל יום האשה הבינלאומי ערב שיוקדש כולו לארוטיקה נשית לכבוד הוצאת הקובץ "שם יש שושנים" בהוצאת אלפה, בהשתתפות בילי מוסקונה לרמן, אסתי ג' חיים, דורית זילברמן, שבא סלהוב, רוני הלפרון, אמנון ז'קונט, רוני סומק, ריקי גל (שירה), אסתי זקהיים ועוד.


    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה לגמור מחדש / נטליה ויזלטיר
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    ynet ספיישל