שדה הקטל שלנו

אזרחי מדינת ישראל מאד טרודים בימים אלה, ובצדק. כי באמת יש לנו המון בעיות, ים של סיבות לדאגה. חיסלו את משגרי הטילים, או שמא ייפול כאן טיל בעתיד. ואם ייפול, האם יהיה כימי או שמא קונבנציונלי. שאלות חשובות, בעיות אמיתיות של חיים ומוות.

וזה עוד לפני שספרנו את שאר הצרות שנוחתות לנו על הראש, מפעם לפעם, בקצב של מכונת ירייה משומנת היטב. משבר כלכלי חריף, עם שביתות ברשויות, מפעלים קורסים, אבטלה גואה. בעיות בריאות, בעיות חינוך. אתם יודעים, כרגיל.

ואיך אפשר לשכוח את 64 ההתרעות היומיות (בממוצע, או קצת פחות) על פיגועים שעומדים להתרחש, ממש בבית הקפה בו אנו יושבים, או באוטובוס בו נמצא באותו רגע ידיד נפש? אי אפשר, בעיקר לא עם התזכורת הזו, הכואבת, מפעם לפעם.

105 הרוגים!

ורק שדה הקטל הגדול מכולם, זה שלא רק מאיים אלא באמת פוגע מדי יום, כבר לא מעניין אף אחד. לא את העיתונים היומיים, לא את מהדורות החדשות בטלביזיה, לא את האנשים ברחוב. אולי כי החליט מי שהחליט כי 105 הרוגים מתחילת השנה, הם לא סיפור גדול כל כך. ובכלל, לעומת השנה החולפת, בה נהרגו באותה תקופה - לפי דיווחי המשטרה - 117 בני אדם, מדובר בשיפור של ממש, שניתן אפילו לבטא ב"אחוזי ירידה". ממש תענוג.

אם לומר את האמת, קצת מפתיע שלא הגיעה עדיין שום הודעה לעיתונות, כזו המהללת את האוכפים, המחוקקים, הסוללים ומי לא. הודעה שתזעק בקול רינה וצהלה כי "הצלחנו למגר את הקטל בכבישים תודות לאכיפה/שיפור/מיקוד/הפקת לקחים/הסקת מסקנות – הקיפו בעיגול את מה שבא לכם. כי כבר קרו מקרים, והתייחסות ברוח זו כבר שמעתי בימים האחרונים.

נתונים

ובכל זאת, הרשו לי לצנן מעט את התלהבותם של העושים במלאכה. אולי בעזרת אזכור נוסף של מספר ההרוגים השנה בכבישים, אלה שהלכו לעולמם, חלקם הגדול על לא עוול בכפם. אלה שבאמת רצו לחזור הביתה בשלום. או להגיע לבית הספר, כמו בתאונה מחרידה של שתי תלמידות ומורתן מול משאית דוהרת.

ואולי אצליח לצנן עוד יותר את תחושת שביעות הרצון העצמית, בעזרת אזכור תכונה מסוימת של הסטטיסטיקה. זו האכזרית, שמוכיחה פעם אחר פעם כי אסור להתייחס אליה בפרספקטיבה צרה, מעין חלון הזדמנויות נוח להתהדר בו, עם "נתונים טובים יחסית". כי יש לה מין הרגל כזה, לאותה סטטיסטיקה, להשתנות כהרף עין בעקבות תאונה טרגית אחת, או שתיים. ואז חוזרים המספרים למתכונתם הידועה והמזוויעה. והגרף, כמו שאומרים, מתיישר.

כבוד השר

אז מה עושים בכל זאת? שאלה טובה. זוכרים את דוח ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא תאונות הדרכים? זוכרים כמה רעש עשה כאשר התפרסם, עם ציון ליקויים חמורים כמעט בכל תחום הנוגע לקטל בכבישים? אם כן, הרי שאתם זוכרים ודאי כי דוח זה חידש לנו מעט מאד, אם בכלל. ונראה כי גם שר התחבורה החדש, אביגדור ליברמן, חושב כך. ברוח זו לפחות מדברים בסביבתו.

והמשמעות היא כי הדוח הזה מיותר כמעט, ובאופן זו גם יתייחסו אליו. כך שמעבר להסבר שאנו זכאים לקבל על בזבוז משווע של כוח עבודה חשוב בבית המחוקקים שלנו, כדאי שנדע מספר דברים נוספים. כמו למשל מה מתכוון השר לעשות בכל זאת. האם פשוט יתעלם כקודמיו מאלפי הקברים ועשרות אלפי הנכים בעשור האחרון, או שמא יעשה מעשה.

כדאי להזכיר כי השר ליברמן, בניגוד לקודמיו, זכה לאשראי לא קטן עם היכנסו לתפקיד. "הוא כבר יזיז דברים" הבהירו מקורבים. "אין לו מעצורים, והוא יזעזע את המערכת עד היסוד" נשבעו לנו אחרים, והוסיפו כי "כדאי לאנשי החינוך, האוצר, המשטרה, מ.ע.צ והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, להבין שיש כאן שר שעובד, ומתכוון לשנות סדרי עולם". שר שבאמת אכפת לו". אז אמרו. היו כבר לפניו כאלה שנשבעו להקדיש עצמם למשרד החשוב הזה, וברחו ממנו בהזדמנות הראשונה.

יעשה? לא יעשה?

כדאי אם כך להמתין ולראות האם השר החדש הוא אכן "הבולדוזר" התחבורתי שכל-כך ייחלנו לו, אחד שמתכוון להתעסק באמת, ולא רק באחיזת עיניים. זה שידע לדלג מעל אחיזת העיניים שמייצרים נתונים סטטיסטיים "מטעם", ויטפל במקומות הבעייתיים באמת. והוא לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לוודא היכן מקומות אלה. כל שעליו לעשות הוא להביט בדוח מבקר המדינה, ובדוח ועדה, ועוד ועדה.

עד שלא יעשה זאת, 105 הרוגים במהלך שלושה חודשים הם רק אות וסימן עצוב לבאות. והעתיד, כפי שאנחנו כבר יודעים היטב, מבטיח לנו 500 עד 600 הרוגים בסוף השנה הקלנדרית. ואני מקווה שתקראו את השורה האחרונה שוב, כדי שלא יהיה לכם ספק היכן נמצא שדה הקטל האמיתי שלנו. ולא, הוא לא בעיראק, וכוחות צבא ארה"ב לא יטפלו בו עבורנו. רק שתדעו.