שתף קטע נבחר

לא סופי

סופי צדקה, מלכת הילדים, היוצאת בהצגה מוסיקלית חדשה "סופי ומופי", חושפת את סיפורה האישי המרגש: "היום אני לא שומרונית, לא בגלל שלא אהבתי את הדת. היה לי קשה בעדה". במבט לאחור "עשיתי טעויות בחיים, ואין לי בעיה לטעות שוב ושוב". סופי שלא הכרתם

פסח בפתח. "את לא מתגעגעת לזבח השומרוני, שהעדה חוגגת כל שנה בהר גריזים?" אני שואלת את סופי צדקה, שעונה בעיניים דומעות: "אני לא יודעת אם תוכלי להעביר את זה בכתב, כי לי אפילו קשה לבטא את זה במילים".

- בכל זאת, תנסי.

"תראי, אלה הירהורים שמתחדשים לי בכל פסח. הטקס החגיגי הזה, שמשחזר את יציאת מצרים, מאוד משמעותי לי. יש בזה משהו תנ"כי, נורא קסום, כל העדה בלבן, התפילה, הכל. קשה נורא להסביר את זה למישהו שלא ראה, שלא מבין, שלא יודע. לי אין את זה יותר, זה נגמר...".
כשאני מספרת לה שאחת מעבודות הסמינריון שלי היה על טקס הזבח השומרוני, המחיצות בינינו נופלות. "את רוצה להגיד לי שהגעת ממש לראש ההר? זה לדעתי המקום הכי יפה בעולם, וטיילתי כבר בהרבה ארצות וראיתי מקומות יפים. מראש ההר הזה את רואה את כל הארץ".

- מה את יכולה לספר על הטקס?

"בלילה שלפני הזבח היינו עושים את המצות, מצות עגולות יפות, ולמחרת היה כמו ערב חג. מהבוקר היו מכינים את העצים לתנורים. אני זוכרת את עצמי עוזרת תמיד לאבא שלי, וכילדה היפר-אקטיבית, הייתי רצה בין התנורים. כל משפחה היתה קונה כבש וכולם היו מתלבשים בלבן, כשהכוהן הגדול לבש סגול או ירוק. הוא היה מתפלל וכולם ענו לו בתפילה. היה כל כך יפה".
לפגישה הגיעה צדקה מרכיבה על הסוס "בלונדי" בחווה ברשפון. "אני רוכבת מגיל שמונה. על הר גריזים רכבתי לראשונה על סוס".

- איזו מין ילדה היית?

"מאוד סגורה. הבית שלנו היה דתי מאוד, ועד גיל עשרים גדלתי בלי מסיבות, בלי לצאת עם בחורים, עם שמירת שבת. אורח חיים מאוד משפחתי, מאוד שמרני".

- היו לך כנערה הירהורי כפירה?

"לא, באמת שלא. אהבתי את הדת. הבעיה שלי היתה חברתית, לא דתית. זה שאני היום לא שומרונית זה לא בגלל שהיה לי קשה בדת. היה לי קשה בעדה".

- תסבירי מה זה העדה?

"זה 500 איש, 125 דורות בארץ. המון זמן. הם מתחתנים בינם לבין עצמם, וברגע שהגעתי לגיל בשלות שאלתי את עצמי, היי, מה קורה פה? כשבחרתי להתחתן עם בחור יהודי (רוני עזרן, בעלה לשעבר), הייתי צריכה לעשות את הבחירה: או להישאר שומרונית ולוותר על האהבה, או לבחור באהבה ולוותר על השומרוניות".

- את בקשר עם מישהו משם היום?

"עם ההורים שלי, ברוך וטובה צדקה, אבל לא עם מישהו מהמשפחה המורחבת. היום אני לא שומרונית".

- את חושבת שחן בתך היתה יכולה להשתתף בטקס הזבח?

"לדעתי זה היה מלחיץ אותה, עם השחיטה והכל. אני נולדתי לתוך זה. אבל אני מאמינה שאספר לה ואולי פעם יזדמן לי גם לקחת אותה לראות. אם יהיה שלום. היום מאוד מסוכן להגיע לשם. עזבתי את העדה באקורדים צורמים. זה לא קל, זה סוג של בגידה.

- את מתגעגעת?

"לזבח כן, לעדה לא! הדת מאוד מיוחדת ויפה".

- את מרגישה עדיין איזשהו סוג של פיצול?

"אני מאמינה באלוהים, וכשעברתי את הגיור החלפתי עקרונות, אבל לא החלפתי אלוהים. מה שמכעיס אותי בכל הדתות, לאו דווקא בדת השומרונית, זה שאלוהים נתן לנו דת שצריכה להיות משהו יפה וטוב, והיא הפכה להיות מקור כל ההרס, הדם, המלחמות וההרג בעולם. וזה חבל".

- העובדה שהפכת כוכבת עזרה לך לעבור ביתר קלות את הדרך?

"לאו דווקא, למרות שאני מאוד אוהבת את העבודה שלי. אבל מה שנותן לי כוח זה שיהיו מסביבי אנשים שאני אוהבת ושאני יודעת שהם אוהבים אותי. אין לי הרבה חברים, אני נורא משפחתית. אם יש לי בשבתות זמן פנוי, אני אוהבת להעביר אותו עם ההורים, עם אנשים שאני מרגישה שחם לי בחיקם. שהם מקבלים אותי איך שאני ואני מקבלת אותם איך שהם, ואין תנאים ואין כלום. יש רק אהבה נטו. לכן מעגל החברים שלי מאוד מצומצם, כי בשואו ביז אני לא תמיד יודעת אם זה אמיתי. אם כי עכשיו נכנסתי קצת לערוץ הילדים והמנחים מקסימים באמת".

- הורייך כעסו עלייך כשעזבת?

"היה כעס גדול בעיקר מצד אבא, שהייתי הבייבי שלו. עדיין אני הבייבי שלו".

- וכשגילית שהאהבה שבגללה עזבת את העדה היא לא נצחית?

"מה לעשות, הייתי בטוחה שזה לנצח, וגיליתי שלא. אבל אי אפשר בלי אהבה, אני חושבת שזה אחד הדברים הכי חשובים בחיים".

- את נשמעת מאוהבת.

"ממש לא. אני לבד, אין לי אף אחד כרגע".

- והפרידה שלך מרוני בעלך?

"זה היה סוג של סוף, סוג של מוות. זה זיעזע אותי, אבל כמה שזה נשמע בנלי, זה היה הכי נכון. מיצינו לגמרי את הקשר בינינו. אם היית שואלת אותי לפני עשר שנים אם אעזוב את העדה השומרונית, אתחתן, אתגרש ואהיה מפורסמת, הייתי שואלת אותך אם בלעת כדור כימי או משהו, וצוחקת לך בפרצוף. מה שיפה בחיים זה שאתה לא יודע לאן הם יובילו אותך. יש בזה משהו מרתק. זה נחמד לקום כל בוקר ולהגיד או.קיי, מה הולך לקרות היום?"

- איזו אמא את?

"אמא עובדת. רוני ואני במשמורת משותפת, כי שנינו נורא אוהבים אותה ורוצים להיות איתה. הוא אבא נהדר, אוהב את חן אהבה גדולה ונורא כיף לי עם זה. אנחנו גם שכנים".

- את מתחרטת על משהו שעשית?

"אני לא אומרת שלא עשיתי טעויות בחיים, אבל אין לי בעיה לטעות שוב ושוב. כיף לטעות, זה חלק מההתנסות. מישהו חכם אמר פעם, 'אם יש משהו שמבאס אותי בחיים זה שלא טעיתי יותר'".
אין לצדקה, 27, דקה לנשום, אבל למרות התובענות בעבודה היא נהנית. מאז סיימה את בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, היא לא מפסיקה לעבוד. לרונה מ"לחיי האהבה" היא לא ממש מתגעגעת, היום היא רואה את עצמה מדברת לכל המשפחה. היא הכוכבת של קלטת הילדים "פים פם פה", מנחה חדשה בערוץ הילדים, מופיעה לצדו של ארז טל ב"הכספת", רצה כבר תקופה ארוכה עם המופע שלה, "המופע של סופי", ועכשיו יש לה הצגה מוסיקלית חדשה בשם "סופי ומופי".
צדקה: "ההצגה היא על ילדה שמגיעה לשכונה חדשה והילדים שם לא מקבלים אותה וצוחקים עליה, כי היא חדשה והיא ג'ינג'ית. ואז היא פוגשת את מופי, כלב דלמטי, שגם עליו צוחקים, כי הוא לבן עם נקודות שחורות. ובצר להם, יוצאים שניהם לחפש את ארץ הקשת בענן, ששם כולם אוהבים ומקבלים את כולם.
"הייתי רוצה בהזדמנות זו להודות למי שמעורב בהצגה: למיכל חזון שכתבה, לנורית הירש שהלחינה, לישראל גוריון שביים ולשחקנים האחרים, לילך גבע, יניב אליהו, אשר סיוון וליאור דטאוקר".

- חן ראתה את המופע?

"היא היתה בכל ההצגות והחזרות. את הפוסטר להצגה היא בחרה. הבאתי לה את הפילמים ושאלתי אותה מה הכי יפה, היא הצביעה על אחד וזה יצא לטובה. כיף לי נורא שכשאני משדרת בערוץ אני יודעת שבגן היא מסתכלת עלי. כשאנחנו נוסעות על סקייטים או הולכות להעיף עפיפונים, יש לנו שטיקים ושפה משלנו. אז כשאני משדרת ויודעת שהיא רואה, אני מעבירה לה את השטיקים דרך הטלוויזיה וזה כיף. אני לא אובייקטיבית, אבל היא מדהימה. היא שלי, היא עולם ומלואו, היא ממלאה אותי".

- לאיזה ילדים את פונה בערוץ ובהופעות שלך?

"לפעמים נדמה לי שהילדים של היום יותר חכמים ממני. הם יודעים ומבינים הכל ואפשר לדבר איתם על הכל. לפעמים זה אפילו קצת מלחיץ ומפחיד. אין כבר את התמימות הילדית של פעם".

- שזה טוב או לא טוב?

"יש בזה צדדים חיוביים. הם מעורים בכל מה שקורה, יכול להיות שזה עושה אותם יותר זהירים, אבל מצד שני חבל שהם מאבדים את התמימות. יש משהו יפה בלהיות תמים".

- זה משהו שרחוק ממך כילדה?

"לא הייתי כמו הילדים של היום. ממש ממש לא. הייתי ילדה מאוד תמימה, מופנמת, נחבאת אל הכלים. עניינו אותי באמת דברים של ילדים. אז לא היה אינטרנט, לא היה מחשב. שיחקתי קלאס, תופסת, מחבואים וחבל וגומי. דברים שאני כבר לא רואה היום. זה עידן אחר".

- מה את אוהבת לעשות כשאת חוזרת הביתה?

"לדפוק מקלחת טובה, לשבת מול הטלוויזיה עם השלט ועם הרגליים על השולחן ולזפזפ".

- את נראית מאוד נערית. מה עם האשה שבך?

"תראי, יש בי משהו שמאוד רוצה בית וילדים, כמו כל אשה, ומצד שני אני מאוד רוצה להתפתח במקצוע. אני מרגישה שחייתי חיים נורא סגורים בעדה, ובא לי לבדוק, לראות, למצות. אני מאוד אוהבת מיסוד, אני לא בן אדם שקופץ מפרח לפרח. לא מסוגלת להיות בקשר עם מישהו רק בגלל משיכה גופנית. חשוב לי להרגיש".

- מה היית בגילגול הקודם?

"אולי סוס".

- איך נראה גבר חלומותיך?

"לא כל כך אכפת לי איך הוא ייראה. אני יודעת מה אני רוצה שהוא יהיה. קודם כל, שיהיה החבר הכי טוב שלי ושייתן לי את מה שיש לי לתת לו, ויש לי הרבה לתת".

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סופי צדקה. מתגעגעת לזבח, לא לעדה
צילום: שמואל יערי
צילום: שמואל יערי
סופי צדקה עם בתה חן. "אני אמא עובדת"
צילום: שמואל יערי
לאתר ההטבות
מומלצים