בבוקר קיצי אחד לפני כ-18 שנה בא ברוך, עובד התחזוקה של כנסיית האושר מצפון לכנרת, לבקר כהרגלו את הקשישה הבודדה שגרה בטבחה, לרגלי ההר, עם כלבה הזקן. היה שקט מוזר, רק כמה יללות של הכלב "מרלון" נשמעו. ברוך נקש על הדלת אך לא נענה. הוא פתח את הדלת הנעולה במפתח שהיה ברשותו ומצא את פירה (אסתר) כהן שרועה על הספה ללא רוח חיים כשספר בין ידיה.
כך הסתיים עוד אחד מסיפורי הגליל שראשיתו תקווה ומעוף, וסופו צער וזכרונות.
שמה של טבחה, מצפון לכנרת, הוזכר הרבה עם תחילת המילניום, משום היותו של האתר מקודש לנצרות. מעטים יודעים שרק מעבר לכביש, מצפון מזרח לכנסיית "הלחם והדגים", עומד על תלו ומוסתר בצמחיה עבותה, בית צנוע כבן 40 שנה, בו חייתה פירה ובה מתה באותו ליל קיץ עם ירח מלא.
הבית נקרא בפי תושבי האזור "בית תמרה", למרות שלא הוכרז כך רשמית מעולם. ולמרות שהוא המאחז היהודי הכמעט יחיד באזור זה, לא מתוכננות תוכניות כלשהן לשיפוצו או הפיכתו למרכז תרבות או לשימוש ציבורי דומה.
מהבנק לחקלאות
הבית הזה נוצר מסיפור הרואי של בחורה בשם תמרה כהן. היא נולדה בשנת 1926 בפ"ת. אביה, בן ציון כהן, ניהל חנות ירקות בשוק הסיטונאי בת"א ולשם כך חכר אדמות חקלאיות באזור טבחה. מגיל צעיר, התוודעה תמרה למקום, וכשבגרה החליטה לקשור את גורלה עמו.
בגיל 20, עזבה את ת"א ואת משרתה בבנק אנגלו-פלשתינה ועברה לטבחה. היא גרה בבית של משפחה ערבית שנשק למים, כשעוד היו מספיק מים באגם. היא נרתמה לעבודה קשה ובתנאים כמעט בלתי אפשריים, ניסתה לממש את חלומה - להקים חווה חקלאית באזור. צעירה יהודייה יחידה שלא חוששת כמעט מכלום.
אלא שחלומה נקטע באיבו. בהיותה בת 32 חלתה בסרטן, נאלצה לעזוב את טבחה וחזרה לבית אמה על חוף הים של ת"א. שנה התייסרה במחלתה ובאפריל 1959 מתה בגיל 33. היא נקברה בקרית שאול ועל קברה הונחה אבן בזלת מהגליל שעליה נחקק "תמרה כהן - הנערה מטבחה".
אספה פרוטה לפרוטה
עם מותה החלה אמה, שאיבדה את בתה היחידה, לנסות ולהגשים את חלומה של בתה. חווה חקלאית לא יכלה להקים ולכן היתה מוכנה להסתפק בבניית בית מגורים לזכרה של תמרה. אברהם הרצפלד האגדי התלהב מהרעיון ואישר לאם השכולה לבנות על אדמת מינהל בית מצפון-מזרח לכנסיה ואף לטעת כרם זיתים.
פירה חסכה פרוטה לפרוטה מעבודתה במשמרות לילה במברקה בת"א, לקחה הלוואות והשלימה את בניית הבית, בתכנונו של האדריכל נחום זולוטוב (בן כתה של תמרה), בראשית שנות ה-60.
הבית הוא בעצם חלל אחד גדול כולל מטבח ושירותים. עם השלמתו הביאה לשם פירה את כל הרהיטים העתיקים, השטיחים, התמונות ומאות הספרים שאגרה תמרה באותן שנים שחלמה על בית החווה בטבחה.
כך, בבדידות רבה ותמיד לבושה בשחור, כשהיא מוקפת בזכרונות ובפריטים נדירים, התגוררה פירה במקום לסירוגין (חודש בת"א וחודש בטבחה) עד מותה בקיץ 1982. היא נקברה ליד בתה, וגם על קברה הונחה אבן בזלת גלילית. במפעלה הפכה פירה מחניכת התרבות הרוסית (עלתה לארץ בגיל צעיר) למייצגת הצבריות במיטבה, כשהיא נקראת בפי ערביי הסביבה "אום תמרה".
על פי ההסכם עם המינהל, עם מותה חזר השטח, כולל הבית, לרשות המועצה האזורית עמק הירדן. ואכן אחותה חנה (שאיבדה אף היא את בנה יחידה שהיה טייס בחיל האוויר), רוקנה את הבית ומאז הוא עומד נטוש ושומם.
נודע כי המועצה האזורית עמק הירדן, בראשות זאב שור, אינה מתכוונת לפי שעה לעשות שימוש בבית למרות יוזמות רבות שעלו בשנים האחרונות לגבי הפיכת המקום למרכז תרבות לתושבי האזור - וחבל.
