שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    האם כולם בוגדים?
    הפסיכולוג ד"ר חן נרדי, מומחה קבוע בקהילה, בחלק מפרק מתוך ספרו "מים גנובים": הבגידה כנורמה או כסטייה חברתית

    נאמנות מינית לבן-בת הזוג: המיתוס והמציאות

    "אני יודע שלעתים קרובות אני נראה בחברתן של נשים יפות, ובעצם פלירטטתי עם כל אישה שפגשתי, בין אם הייתה בת 17 ובין אם הייתה בת 70. כל זה, כמובן, במהלך נישואי הארוכים", את הדברים האלו אמר הטנור המפורסם לוצ'יאנו פברוטי במסיבת עיתונאים בארה"ב (מעריב, 4 בספטמבר, 1995).
    כמו פברוטי, גם נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, המועמד לנשיאות ארה"ב גארי הארט, וכך חבר הכנסת ביבי נתניהו ועוד רבים אחרים, המוכנים להודות קבל עם ועדה על הממל"ן (מין מחוץ לנישואין) שלהם.
    האם העובדה שאנו שומעים יותר ויותר וידויים פומביים של אנשי ציבור על יחסי מין שקיימו עם בנות זוג שאינן נשותיהם הקבועות, היא אחד הסימנים לכך, שהמושג בגידה אינו מתאים יותר לחיים המודרניים? האנט סבור, כי הדו-פרצופיות המאפיינת את היחס שלנו לאי נאמנות מינית דומה ליחס שלנו לדיווח אמת למס הכנסה.
    "רבים מרמים את מס ההכנסה", אומר האנט. "חלקם עושה את זה בקטן, חלק בגדול. מרבית האנשים, שאינם מרמים את מס הכנסה היו רוצים לעשות זאת, אך פוחדים להיתפס. גם הרמאים בפועל וגם הרמאים בכוח לא יודו בכך, אלא בפני אנשי סוד. הכל מלמדים את ילדיהם לפעול על-פי הקוד המוסרי המקובל, שהם עצמם אינם מאמינים בו ושאינם מצפים מילדיהם לנהוג לפיו כשיגדלו" (האנט, 1969).
    האנט מצביע על כך, שבדין הפלילי של 45 מבין 50 מדינות ארה"ב, מוגדרת הבגידה בנישואין כעבירה שהעונש עליה נע בין 10 דולר קנס לבין חמש שנות מאסר. לפני 1967, הבסיס היחיד לתביעת גירושין במדינת ניו-יורק היה בגידה. אפילו במדינה כאילינוי, שעדכנה את החוקים בתחום חיי המין, נחשבה הבגידה בבן/בת הזוג כפשע רק אם "נעשתה בגלוי".
    בכנס פסיכולוגים, שנערך בארה"ב ב-1967, אמרה הפסיכותרפיסטית הנודעת וירג'יניה סטיר: "המונוגמיה היא מיתוס". לאור כל זאת סבורים סוציולוגים ואנשי מדעי ההתנהגות, שיחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין הנישואין (ממל"ן) מאבדים במהירות את משמעותם השלילית. סטרין טוען, כי פרשיות בגידה הן "צורה נורמלית של הסתגלות לתרבות בת-זמננו", וכי העלייה בשיעור הבגידה בחברה המערבית מעידה על שינוי בערכים החברתיים, כדוגמה לכך הוא מביא את סיפורה של אינגריד ברגמן, אשר לפני 40 שנה אולצה לעזוב את ארה"ב לאחר שבגידתה עם רוברטו רוסוליני נודעה ברבים. בימינו, חשיפתה של פרשיית הבגידה של ביל קלינטון לא מנעה ממנו להיבחר לנשיא ארה"ב, ולא הרחיקה את ביבי נתניהו מראשות הליכוד, שבועות אחדים לאחר שהתוודה בטלוויזיה על פרשיית הבגידה שלו.
    גם פרופסור פרס גורס, כי חל פיחות בתפיסתם של יחסי מין מחוץ לנישואין כבגידה, וכי התופעה הופכת לנורמטיבית. "משמעות הנישואין בעיני היא בראש ובראשונה ההתחייבות לגדל יחד ילדים. לגבי, הדבר הקרוב ביותר למונח בגידה הוא הולדת ילדים מחוץ לנישואין, תוך ניצול משאבים שנועדו לילדים בתוך הנישואין".
    "ברגע שאמצעי המניעה מפרידים בין מין להולדה, משמעות יחסי המין כבגידה, יורדת, אך אינה נעלמת. יש כאן עדיין בעיה מוסרית של רמייה, אך אין להשוות זאת לחומרת הבעיה לפני 100 שנה. השינוי משתקף גם ביחסם של אנשי המקצוע. רבים מאנשי המקצוע ממליצים היום על התנסות מינית מוקדמת. פעם זה היה נקרא לחיות בחטא. כיום לא רק שזה לא אסור, אלא אף מומלץ. הסיבה לכך היא שקיימת היום אפשרות הפרדה בין מין להולדה.
    "הזמינות של נשים וגברים לבגידות גבוהה כיום יותר מאי-פעם, הצורך לא השתנה, והפיקוח החברתי קטן. המסקנה: התופעה גדלה, והחברה מסתגלת אליה. אם מכל בגידה היה נולד ילד אזי החברה הייתה צריכה למצוא דרך לחסל את התופעה. מי שוויתר על הנאמנות (לפני שהיו אמצעי מניעה) – ויתר על האבהות. עובדה, שבשבטים בהם המתירנות המינית רווחת – האבהות מוטלת על קרובי האם, ולא על מי שהכניסה להריון".
    פרופ' פרס סבור, כי ייתכן שהבגידה היא אחד המנגנונים המאפשרים לנו להתמודד עם הפער העצום שבין היצריות שלנו לבין התרבות המעודנת שפיתחנו. לדבריו, יתכן שהתרבות תיאלץ לפתח אזורים מתירניים, שבהם הכל מותר. אולי אנו זקוקים למנגנון דומה לכדורגל, המאפשר פורקן לתוקפנות של מיליוני גברים – גם במין. הפורנוגרפיה, למשל, מאפשרת לתרבות להישאר בעידונה".
    גם האנט גורס, כי הבגידה היא מנגנון הסתגלות חברתי, המסייע לנו להתמודד עם דרישות וצרכים מנוגדים. למודל הנישואין המונוגמי, המעלה על נס את הנאמנות לבן זוג אחד, יש יתרון בכך שהוא מעניק לנו ביטחון ותחושת יציבות. ליתרון זה חשיבות רבה בחברה העוברת שינויים טכנולוגיים וחברתיים מהירים. אך מודל זה אינו מספק פתרון לדחפים המיניים הבסיסיים, הפוליגמיים בבסיסם. "אנחנו חיים יותר שנים מאי פעם, ולאהוב אדם אחד במשך יותר מ-40-50 שנה, אהבה רגשית ומינית, ולשמור את האהבה הזו חיונית ומתגמלת – לרוב האנשים זו משימה קשה אם לא בלתי אפשרית". לפי האנט, הבגידה מספקת פתרון של פשרה בין שני הצרכים המנוגדים הללו. מצד אחד, לא מאבדים את הביטחון של הקשר הזוגי היציב, ומצד שני, טועמים מדי פעם מהמים הגנובים...

    האמנם בגידות הן נורמה?

    שאלתי את המרואיינים שלי: "כמה גברים לדעתך – מתוך מדגם אקראי של מאה – קיימו יחסי מין מחוץ לנישואין לפחות פעם אחת במרוצת נישואיהם?"
    לתדהמתי, התשובות נעו בין "כל ה-100 עשו את זה, ואפילו יותר מפעם אחת", לבין "10 עשו זאת, ואולי אפילו פחות...". המגזימים טרחו לשכנע אותי כי כולם בוגדים. כאשר הצגתי בפניהם את הנתונים מהספרות המחקרית, הם חייכו ולגלגו על תמימותם של החוקרים.
    לעומתם, הממעיטים בהערכותיהם היו משוכנעים, שהחוקרים הגזימו, וכי "לא ייתכן שכ"כ הרבה אנשים בוגדים".
    במהלך הראיונות למדתי, כי ההערכות האינטואיטיביות של אנשים על אחוז הבגידות באוכלוסייה קשורות קשר הדוק לעמדותיו ולהיכרותו של המרואיין עם נושא הבגידה. פיטמן, מחבר "שקרים פרטיים", ומומחה בנושא הבגידות, הגדיר את הקשר הזה כך: "מי שמזיין כל דבר שזז, מניח שכולם עושים אותו דבר. לעומתם, מי שאינו עושה זאת, סבור שבגידה היא התנהגות חריגה ונדירה. אנשים שגדלו במשפחות, שבהן היו בגידות, נוטים לראות בהן אירוע נורמלי".

    "האם בגדת בבן/בת זוגך?"

    "האם במהלך נישואיך קיימת יחסי מין עם בן/בת זוג שאינו בן/בת זוגך החוקי?"
    שאלתי כמה מידידי כיצד היו מגיבים כלפי חוקר אלמוני, שהיה שואל אותם שאלות כאלו בטלפון, בדואר או ברחוב.
    להלן כמה מתשובותיהם: "הייתי שולח אותו לכל הרוחות. זו חוצפה לשאול על דבר כל-כך אינטימי"; "הייתי מסרב לדבר אתו. אי אפשר להבטיח שמידע רגיש ואינטימי כל-כך לא יזרום הלאה"; "הדבר האחרון שהייתי עושה הוא לענות לאיזה חוקר על השאלה אם אני בוגד או לא. אפילו אם השאלון היה אנונימי לא הייתי מסתכן בלומר את האמת. אפילו צל צלו של סיכוי שאתגלה היה מרתיע אותי מלומר אמת. אני משנן לעצמי את הכלל: אפילו אם אשתי תתפוס אותי מזיין מישהי מהצד – אכחיש".
    אחת התשובות המעניינות שקיבלתי הייתה מחבר, מרצה באוניברסיטה, שאמר: "אולי זה יישמע לך מוזר, אבל זו שאלה שאפילו האדם עצמו לעתים נמנע מלהשיב עליה. לא שהוא לא יודע אם בגד בבן או בבת זוגו, אלא שיש לו כל מיני מנגנוני הדחקה והכחשה, המאפשרים לו לענות לחוקר ב'לא' כאשר התשובה היא 'כן', בעצם".
    האם יש דרך לחקור את התופעה הזו, שרוב האנשים מנסים להסתירה ככל יכולתם?
    אחת הבעיות החריפות במחקרי הממל"ן היא הקושי לצפות בתופעה הנחקרת, קרי, לעקוב מקרוב ובאופן בלתי-אמצעי אחר התנהגותם של הנחקרים. דרך מקובלת להתגבר על הקושי הזה היא בעזרת שאלונים שבהם מתבקשים הנחקרים להשיב לשאלות כמו: "האם קיימת יחסי מין עם אדם אחר חוץ מבן זוגך? כמה פעמים עשית זאת?". המגבלה העיקרית של כלים אלה היא שקשה מאוד לסמוך על אמינות התשובות: ספק אם הנחקרים מדווחים אמת. הנתונים הבאים מתבססים על מחקרי דיווח עצמי. וחשוב לזכור זאת כאשר קוראים אותם.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האם כולם בוגדים?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים