משתכשכים בלחש (ובחינם)
מספר המקומות שבהם אפשר לטבול במים, או אפילו לראות מים, בלי לשלם, הולך ומצטמצם. משה גלעד מצא שלושה כאלה. רטובים, מרעננים, צפוניים. רק אל תגלו לאנשים עם הקופה הרושמת
| עין דרבשיה |  | עין תינה | | שדה נחמיה | | |
(עוד ימים זולים וקרירים: הסחנה, נחל הקיבוצים, מנזרים ).
מספר המקומות שבהם אפשר לטבול במים, או אפילו לראות מים, בלי לשלם, הולך ומצטמצם. רשות הטבע והגנים, בהחלטה שחייבים לעסוק בה הרבה יותר בהרחבה מכפי נעשה עד כה, החליטה בתקופה האחרונה לסגור, לגדר ולגבות תשלום עבור כמה מן האתרים היפים ביותר בצפון.
באתרים כמו שמורת נחל שניר ושמורת נחל עמוד, שעד השנה האחרונה אפשר היה לבקר בהן מבלי לשלם, גובים עכשיו כסף בכניסה. עשרות שקלים ממבקר (18 שקל למבוגר בשמורת נחל שניר. 23 בשמורת תל דן), יותר ממאה שקלים ממשפחה.
התוצאה הישירה היא שכדי לטבול במי נחל בישראל, או אפילו כדי לראות אותם, צריך להתאמץ יותר. בשלושת המקומות שבהם מדובר בכתבה זו אפשר להירטב מבלי לשלם. מומלץ אם כן, לקרוא בלחש, אם אפשר מבלי להניע את השפתיים. זה רק עניין של זמן עד שהאנשים עם הגדר והקופה הרושמת יבואו כדי לשפר את המאזן הכספי שלהם.
חינם: גניחות ומקלחת טבעית
ביום בו הגענו לכאן חנו ליד הגשרון שני אוטובוסים. הפלג הזה, גם בשנה הכי גשומה שזוכרים כאן בעשור האחרון, לא מספיק כדי לשמח מאה אנשים. באורח פלא איש מנוסעי האוטובוסים לא נראה באופק.
בחשש מה, חצינו את הגשרון וירדנו למים. הצינה הנעימה השכיחה חלק מהצרות. למעשה, כל מה שרצינו לעשות היה לעמוד כך, כמו ישישות שרגליהן התנפחו מעמידה ממושכת, לטבול את הרגליים במים הקרים ולגנוח כדי לבטא את סבל המין האנושי. רק החשש שמא מישהו מנוסעי האוטובוסים בכל זאת מציץ עלינו גמל אותנו מסדרת האנחות הממושכת.
התחלנו להעפיל במעלה הרכס. לא מדובר בעלייה קשה מדי חלילה. האפשרות הטובה ביותר היא ללכת בתוך הפלג הזורם. אחרי עלייה של 500 מטר נגד כיוון הזרימה מגיעים לטחנת הקמח, ששופצה ומתוחזקת בידי חברי קיבוץ גונן.
בשלב הזה החום כבר העיק עד כדי כך שטבילת הרגליים בלבד לא העניקה את הסיפוק הדרוש. במקום בו נכלאים רוב המים בצינור מתכת מכוער נוצרה מקלחת טבעית וקרה מאוד. מבלי להסס צעדנו לתוכה בבגדינו, מאושרים מכך שנוכל להמשיך וללכת רטובים לחלוטין.
איך מגיעים: נוסעים מצומת עמיעד צפונה על כביש 90, במחניים פונים ימינה לכביש 91 ובצומת גדות פונים שמאלה (צפונה) לכביש 918. לאחר עוד כעשרה קילומטרים, בין אבן דרך 24 ל- 25, מחנים את המכונית אחרי גשרון שחוצה פלג מים.
חינם, אבל לפעמים צריך לדעת לוותר
כדי לא לחזור בדרך בה הגענו פנינו בשביל דרומה וירדנו בעיקוף מסוים כעשרים דקות. איש מיושבי האוטובוסים עדיין לא נראה באופק, והחשד הלך וגבר. כאשר הגענו לקרבת הכביש לא ראינו עדיין אנשים, אבל ראינו עוד שמונה אוטובוסים. ריקים לחלוטין.
לא קשה היה להבין שמשהו מאוד לא טוב עומד לקרות. כמו בסרטי המתח החלטנו להתעלם מן הנוכחות המעיקה הזו של הרוע (חניון תחבורה ציבורית בחיק הטבע שלנו).
במקום לפנות ימינה, לכיוון הכביש, פנינו שמאלה לכיוון דרך העפר המובילה לעין תינה. דקה אחת לאחר שחלפנו בעיקול נחתה הפצצה ובעוצמה שלא היכרנו. עשרה אוטובוסים מכילים בערך 500 נוסעים, אבל אם לשפוט על פי התחושה האישית - גל של כמה אלפים שטף אותנו.
היה שם חתך מייצג ונאמן של החברה הישראלית – יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים; דוברי עברית, ערבית, רוסית, אידיש וכמה שפות שלא הצלחנו לזהות. הם היו במצב רוח מצוין, שרו, הניפו דגלים, כמה מהם נפנפו בכלי הנשק שנשאו. הם היו צעירים, מבוגרים, תינוקות וזקנים. כולם היו רטובים לחלוטין ורצו מאוד לחזור לאוטובוסים שלהם.
אנחנו הפרענו להם, אבל הם חסו על חיינו ובתנועות רחבות סימנו לנו לסגת מן הדרך ולמצוא מחסה. כך עמדנו, חיינו חולפים נגד עינינו, וחיכינו לצונאמי האדיר שיחלוף. עשר דקות אחר כך הצלחנו לעלות מחדש על הדרך.
שקלנו האם לחזור למכונית ולבכות באושר על הנס שקרה לנו או להמשיך לעין תינה. החלטנו להמשיך. מיליארד סינים לא טועים. עשר דקות אחר כך הגענו לעין תינה, מעיין נעים, שלצידו חורשת אקליפטוסים, שמטילים צל רחב (כשיש פחות אנשים כדאי לצעוד מן החורשה, בחצי שעה בתוך המים, במעלה הגבעה עד מפל קטן).
פעם, לפני כמה שנים, בילינו כאן בוקר שלם, בבדידות מזהרת, רובצים במים הצלולים ומהרהרים בהתפתחויות המעניינות שחלו אז בחיינו. השנה, כאשר ניסינו לשוחח בקול רם, קשה היה לשמוע מילה. מוזיקה צורמת וקולנית מאוד בקעה מרכב שטח משוכלל שהגיע עד גדת המים. טנק מצוות של חב"ד הבהיר משהו על משמעות הקיום שלנו בעמק הבכא.
צבעם העכור של המים, הרעש והצפיפות שכנעו אותנו לסגת. לפעמים צריך לדעת לוותר גם על מה שמקבלים חינם. יעזור אלוקים לעין תינה. אם לשפוט לפי הבוקר המקרי הזה, הפינה המתוקה מנהלת מאבק הישרדות תחת מכבש לחצים לא פשוט.
איך מגיעים: נוסעים על כביש 918 צפונה, כשבעה קילומטרים אחרי גדות.
אפשר גם בתשלום: להיסחף עם האבוב והזרם
אחרי כל זה יש צורך בחוויה מתקנת. החלטנו ללכת על הימור בטוח, מקום שהיכרנו וידענו שהסיכוי לטעות בו קטן. קיבוץ שדה נחמיה מפעיל אתר שייט קטן. זה לא העסק הכי גדול או אתגרי בתחום, אבל הוא נותן תמורה מעולה לכסף. תמורת 40 שקל לאדם מציידים אותך באבוב שחור ומנופח, חגורת הצלה מגוחכת וכתומה ומסיעים אותך ארבעה קילומטרים צפונה, במעלה דרך עפר שמלווה את הירדן ואת הקטע הדרומי ביותר של הבניאס (נחל חרמון) לפני שהוא פוגש את נחל דן.
ברחבת עפר קטנה סימן לנו נהג הטרקטור לרדת. צעדנו לתוך המים הקרים והצלולים מאוד. איש לא נראה באופק. שקט גמור ומוחלט. כל שנותר הוא להתיישב כמו דודות כבודות בתוך האבוב ולהיסחף מבלי לעשות מאומה במורד הנהר.
ההיסחפות נמשכת בערך שעה, באחד מקטעי הנוף היפים ביותר בארץ. לאורך רוב הדרך מטילים עצים גדולים צל רחב שמסוכך על המים. הקולות היחידים ששמענו היו קולות פכפוך. פה ושם עשו מטיילים פיקניק על הגדה. מדי פעם חלף קייק שהגיע מחלק גבוה יותר של הנחל. אי אפשר היה להפר את שלוותנו.
נקודת הסיום היא המקום בו קיבלנו את האבובים. המדשאה הגדולה והרחבה במקום מאפשרת לנוח ולהרהר איפה נלך לאכול.
מי שלא רוצה לשלם ולקחת אבוב יכול פשוט לנסוע בדרך העפר על גדתו המערבית של הנחל, לרדת אל המים בכל מקום שיחפוץ, לטבול, לשחות קצת, או סתם לשבת בצל. עד שיגדרו גם את המקום הנפלא הזה.
איך מגיעים: נוסעים צפונה על כביש 918. חולפים על פני להבות הבשן ובכביש 9779 פונים שמאלה – מערבה – לכיוון קרית שמונה. חמישה ק"מ לאחר הצומת מגיעים לפניה ימינה (צפונה) לקיבוץ שדה נחמיה. עוצרים בחניון בצד ימין מיד לאחר הפניה.
אוכל: מסיני ועד מכולת
מי שרוצה לאכול יכול לבחור כאן בין חנויות המכולת של קרית שמונה (עשר דקות נסיעה), לדוכני השווארמה וההמבורגר ברחובה הראשי של העיר.
אם יש לכם כסף ואתם אוהבים אוכל סיני – אל תזוזו. בדיוק בכניסה לשדה נחמיה יש מסעדה סינית לא זולה כלל (כ- 60 שקל למנה עיקרית). הנוף שניבט ממרפסתה יפהפה. אפשרות נוספת היא לנסוע כרבע שעה ולחפש אוכל על כביש 99, המוליך מקרית שמונה מזרחה וחולף על פני מוסדות כ'דג על הדן' ודומיה.
לפנייה לכתב/ת 
