הארי פוטר - הילד וההרפתקה

אני לא מאמין. אורי פנציאס, חבר טוב שלי, לא יודע מי זה הארי פוטר(!). טוב, הוא ירושלמי.

מי חשב שאני, ילד גאה בשנות ה-2000, יקרא ספר? מה אני, משוגע? מטורף? ככה אני מבלה את זמני הפנוי?!

כן.

ולמה? כי הארי הוא ילד בגילי, שחי חיי קוסמים, ואני יודע שאני לעולם לא אהיה כזה. בגיל 4 ניסיתי את התעלול עם הארנבת אבל היא נשכה אותי, הכלבה! והארי הוא ילד נורמלי, או למען האמת די מוזר, שחי בתוך ארון (אמרתי שזה מוזר), ליד המדרגות בבית של הדודים שלו (ההורים שלו מתו).

הארי - לפחות לדעתי - גדל איתי. כל אחד מרגיש קצת הארי בפנים, כי הארי יכול להיות הכל ויכול להיות כלום. פעם ראשונה שקראתי ספר והרגשתי פתאם שאני בעיניים של הארי. רואה מה קורה, על מה הוא חושב. נכנסתי לדמיון המפותח מאד שלי.

עכשיו אני קורא את הספר השני (שהוא מפחיד יותר מהראשון) וקראתי כתבה (בידיעות אחרונות כמובן) שהארי בספר הרביעי עומד, אממ, איך להגיד את זה - טוב רגע, תסגרו את העיניים של הילדים - הארי לא יהיה בתול יותר בספר הרביעי... אוקי, תפתחו את העיניים שלהם.

הארי כנראה כבר לא יגדל איתי יותר. ובמיוחד בספר השמיני (וכנראה האחרון), כשהארי יהיה בן 18, אני ארגיש כמו אמא שעוזבת את בנה שילך לדרכו. "הגוזלים שלי עזבו את הק..". אופס.. .נסחפתי קצת, אבל לעולמי עולמים הארי יהיה בתוכי, עם המשקפיים המקולקלות שלו והשיער המפורזל (כמו שלי), והוא ישב לי בתוך הלב ויגיד לי מה הדבר הנכון לעשות.

יון פדר, אריאנה מלמד ומירב יודילוביץ' על הארי פוטר - ב"כתבות נוספות"