בראש שלי, המלחמה התרחשה רק לפני שבוע. הכל טרי. לא יכול להיות שחלפו 30 שנה. כולם זוכרים את ההפתעה הגדולה, השבר בחברה, ועדת החקירה... לי יש זיכרונות אחרים. אני זוכרת המון חיילים במדים, אני זוכרת מנורות שנצבעו בכחול, שוחות שנחפרו מול הבית - וגם אגדה משפחתית אחת - שמחזיקה מעמד עד היום.
גם לפני 30 שנה יום כיפור היה חג האופניים. כשפרצה המלחמה, בערך בשתיים בצהריים, היינו בכביש - רוכבים כמו משוגעים.
קצת אחרי שצה"ל הופתע על ידי המצרים - אנחנו הופתענו על ידי מכונית שנסעה פתאום בכביש. שלא כמו היום, להוציא אמבולנסים, אף אחד לא העז אז לשבור את מסורת החג. אחר כך הופיעה עוד מכונית ואחריה עוד אחת ועוד אחת. הכביש התמלא בתנועת מכוניות והמולה של יום חול.
אחד אחרי השני יצאו כל ההורים למרפסת וקראו לכולנו לעלות למעלה. ניסיונות המחאה הקטנים שלי נגמרו באבא שהרים אותי ואת האופניים ביחד ועלה במדרגות הביתה. אני זוכרת שלא בדיוק הבנתי מה העניין הגדול, למה כועסים עלי ולא על הנהגים החצופים ולמה באמצע יום כיפור כולם הדליקו רדיו לשמוע חדשות. אמא שלי, מהמתח, אפילו אכלה משהו – היא פשוט שכחה שהיא צמה.
הדלתות של כל הדירות היו פתוחות וכל השכנים עברו מבית לבית עם פרצופים רציניים ומודאגים מאוד. כשהקריין סיים עם החדשות שודרה שרשרת סיסמאות גיוס שקראו לאנשי מילואים להתייצב ביחידותיהם. כל הגברים נצמדו לרדיו, גם כאלה שמזמן עברו את גיל הגיוס, אבל עדיין היו מלאי תקווה שאולי בכל זאת יקראו גם להם.
הקריין הקריא את הסיסמאות בקול עמוק ומלא בדרמטיות שלא ביישה טקסט של שקספיר. בעיניי היו הסיסמאות, שאלוהים יודע מי המציא אותן, הזויות לגמרי ונשמעו בערך כך: "דלי נחושת" (פאוזה) "דלי נחושת", "תרנגול כפרות" (פאוזה) "תרנגול כפרות", "כבש בתנור" (פאוזה) "כבש בתנור". צירופי המילים אולי לא זכורים לי במדויק, אבל אותו תרנגול ואותו כבש שלחו המוני אבות לסיני ולגולן.
במהלך אותו יום, שודרו הסיסמאות כל חצי שעה ובשבילי זה הפך לסוג של משחק. חיכיתי לראות מי מהן תפעיל את אבא שלי. אני לא יודעת מי חיכה יותר
- אני או הוא. מי שבטוח לא חיכתה הייתה אמא שלי, שמרוב דאגה לא הפסיקה לבכות ולאכול. גם אחרי שהגיע האיש מהיחידה של אבא והביא לו צו התייצבות, המשכתי להקשיב לסיסמאות ולשאול בכל רגע: "אבא, זה שלך? אבא, זה שלך?". באיזה שלב, תוך שהוא אורז תיק, נמאס לו והוא אמר לי "כן, זה שלי" - וזהו, נגמר המשחק.
אחרי שהוא הלך ואחרי שאמא הפסיקה לבכות, שאלתי אותה מה אבא עושה בצבא. מסתבר שבמילואים אבי היה סלק פצצות, עסק מסוכן שהניב הרבה בדיחות שחורות. רק אחרי שנים, הסתבר לי שבעוד אמא שלי אוכלת את עצמה בדאגה - אבא שלי, בין פתיחת שדות מוקשים לפירוק מרגמה, דג דגים בים סוף וצד ארנבות לצהריים. אני זוכרת שבאחת הפעמים שהגיע הביתה לחופשה הוא הביא אתו, בנוסף למאפרה מכדורים ועציץ ממרגמה, גם המון כינים – "מהמזרונים של המצרים בתעלה", אמר. אחרי מה שאמא שלי עשתה לו, הבנתי שהמלחמה היא לא דבר קל.
התקופה הכחולה
לבית ספר לא הלכנו, מה שכמובן התקבל בשמחה גדולה. את הזמן הפנוי שהיה לנו השקענו במיזם עסקי קפיטליסטי שהלם את התקופה.
בימי הלחימה, מחשש להפצצות, הוטלה על העורף האפלה שנאכפה בקפידה. החלונות בבתים כוסו בשמיכות ותאורת חדרי המדרגות נצבעה בכחול (כולל הלחצן, שזהר בחושך). פנסי המכוניות נצבעו גם הם בכחול (הנהגים יכלו אולי למות בתאונה - אבל לפחות לא יפציצו אותם). מישהו מהילדים הביא פח של צבע ואנחנו גויסנו לעבודה השחורה של צביעת פנסי המכוניות בכחול. 25 אגורות לפנס. בבושת פנים אני מודה – עשיתי הון מהמלחמה. סליחה.
כשהעסקים הפכו חלשים (כולם היו או במילואים או עם פנסים כחולים), מצאנו שעשוע חדש. מול הבית היו מחסנים גדולים של ציוד צבאי - ציוד רפואי, אני חושבת. כל היום הסתובבו שם אנשים במדים. לפעמים הם אפילו הוזמנו אלינו לארוחות צהריים, כחלק מתרומת משפחתי למוראל הלאומי. בשטח שלפני המחסנים, בהיעדר מקלטים, נחפרו שוחות – כאלו שרואים בסרטים על מלחמות העולם (אחת ושתיים). השוחות נחפרו בצורת מבוך ועל השוליים הונחו שקי חול. אנחנו, התרוצצנו בפנים וחיפשנו מצרים רשעים להילחם בהם. השוחות אומנם נחפרו די מהר, אבל כמה אופייני - לקח שנים עד שסגרו אותם.
אגדה משפחתית
את אבא לא ראיתי המון זמן ונורא התגעגעתי. הוא היה במילואים מעל לחצי שנה. עיקר העבודה שלו התחילה דווקא כשהמלחמה נגמרה - והוא היה צריך לנקות את חצי האי סיני ממוקשים.
בוקר אחד, כשהתעוררתי (ואני נשבעת שהסיפור אמיתי), הודעתי לכולם "שהיום אבא יבוא". אמא שלי מספרת, שהיא בכתה נורא, כי זה עשה לה עצוב לראות כמה אני מתגעגעת.
לקראת השעה שתיים בצהריים, בערך באותה שעה בה נפתחה המלחמה שישה חודשים קודם לכן, התיישבתי במרפסת עם הפנים לכיוון מסוים. מספר דקות לאחר מכן הופיעה בקצה הרחוב דמות לבושה במדים. כן - זה היה אבא שלי.
הסיפור אמיתי, אני נשבעת, גם אם הוא לא ממש מדויק. אתם יכולים לחשוב שמדובר בצירוף מקרים - אבל זו "אגדת המלחמה" של המשפחה שלנו, כבר 30 שנה.
