שמואל יאנה הגיע למלחמה כשיריונר צעיר, שזה עתה השתחרר. במהלך הקרבות הקשים בחזית הדרום נפצע קשה בעיניו. למרות עיוורונו, הצליח לחזור ולשרת בצה"ל. בימים אלה הוא פורש, בדרגת סגן-אלוף.
נולדתי בעיירת ספר נידחת בדרום תוניסיה. 21 שנה לאחר מכן מצאתי את עצמי שוב ביבשת אפריקה, והפעם מצידה המצרי של תעלת סואץ, שם נפצעתי במלחמת יום הכיפורים כשריונר בגדוד 433 בחטיבה 500.
בשנת 1957 עלינו לארץ. התגייסתי לצה"ל עם חלק מחברי לכיתה בשנת 1970 במסגרת הנח"ל הדתי. במקום לעבור את המסלול הרגיל של הכשרה בנח"ל המוצנח, עברנו הסבה לשריון. השתחררתי משירות חובה בשנת 1973, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עד לתחילת הלימודים באוניברסיטה העברית עבדתי כנהג וסבל בחברת "קוקה קולה".
גויסתי למילואים במוצאי יום הכיפורים והגענו באוטובוס לבסיס צאלים בדרום. זכורים לי היטב האנדרלמוסיה ואי הסדר ששררו שם. אנשי צוות ומפקדים שובצו במהירות לתוך הטנקים, שהוסעו על שרשראות לחזית סיני, במקום בדרך הרגילה, על ידי מובילים.
לאחר כיממה הגענו לחזית התעלה, שבה עד לאותה עת התנהלה הלחימה על ידי כוחות סדירים בלבד. שימשתי בתפקיד תותחן של הסמ"פ בטנק "צנטוריון", ועד מהרה מצאנו את עצמנו משתתפים ללא הכנה בלחימה הקשה שהיתה בעיצומה. דחוס פנימה בתוך הטנק, לא הבנתי בדיוק את המתרחש, מהם יעדי הלחימה ומהו מערך הכוחות בחזית. הפקודות בקשר שטרטרו ברקע ללא הרף רק עירפלו עוד יותר את תמונת המצב המסובכת בלאו הכי.
במשך הימים הראשונים נלחמנו בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, במגמה לבלום את האויב המצרי שחצה זה מכבר את התעלה. כך התגלגלנו מקרב לקרב עד ל-18 בחודש, מועד חציית התעלה לצד המצרי. מבעד לערפל הקרב קיננו בנו באותה עת תחושות מוזרות של שאננות ושלווה, שלא תאמו את עין הסערה בה נמצאנו. חשבנו שהנה זה עומד להיגמר, כמעין מהדורה חוזרת של מלחמת ששת הימים - ושנחזור בהקדם הביתה.
אני זוכר היטב את ליל החצייה, שהיוותה את שיאה של המלחמה כולה. עייפים עד למאוד, מתוחים ומנסים שלא להירדם מרוב עייפות מצטברת, עברנו לגדה המערבית. לאחר חציית הגשר שעברה בשלום, התפצלנו לאורך התעלה לתפיסת קו.
ביום ראשון, 21 לחודש בשעה 9 בבוקר לערך, קיבלנו לפתע פקודה לנוע לכיוון מסויים. הפלוגה שלי, בפיקודו של המ"פ מנשה גולדבלט, בעל עיטור העוז מקרב סואץ המאוחר יותר, נעה בטור עורפי. הייתי בטנק השלישי או הרביעי בטור המתקדם. מספר ימים לפני כן החלפתי תפקיד מתותחן לטען קשר, עקב פציעתו של מפקד הטנק שפונה. בדיעבד, הסתבר שהיה זה משחק "כסאות מוסיקליים" גורלי - ששינה את חיי.
"נעשה לי חושך בעיניים"
זה קרה סמוך לג'בל ג'ניפה, צפונית לעיר סואץ. עד כמה שאני זוכר, עמדתי על כיסא הטען קשר והסתכלתי החוצה על השיירה המתקדמת, משתומם לנוכח הנוף הפסטורלי המרהיב. קיבלנו פקודה להיכנס פנימה מחשש להפגזה.
מתוך סקרנות אופיינית לחייל צעיר, החלטתי להציץ דרך הפריסקופ שבתא, כדי לראות מה קורה בחוץ. לפתע הזדעזע הטנק - ואז נפתחה אש חזקה לעבר הטור. היה זה מארב שריון מצרי, שהמתין לטור משמאל לדרך.
נשמע פיצוץ עז מחריש אוזניים. חטפנו פגיעה ישירה מפגז ח"ש (חודר שריון) במרכז הצריח, סמוך לקנה התותח. הפגז חדר פנימה ביני לבין התותחן ופגע בתא המפקד. המט"ק, סמ"ר ירון שלו (המבורגר) נפצע אנושות ומת מאוחר יותר. התותחן נפצע קל בידו השמאלית. הנהג היה היחיד מאנשי הצוות שלא נפגע. מאוחר יותר סיפר שנסע עם התפילין, ולא הספיק להסירם מאז תפילת השחרית.
ואני? בבת אחת נעשה לי חושך בעיניים, פשוטו כמשמעו, לא ראיתי דבר. מיד לאחר הפיצוץ קפצתי אינסטינקטיבית החוצה. מצאתי את עצמי שרוע חסר אונים בדיונות החול שמסביב לטנק התקוע, בניסיון להתרחק ממנו מחשש לפיצוץ. אלא שלא ראיתי דבר. אחר כך התברר לי, כי הפריסקופ התרסק - ורסיסיו חדרו לתוך עיניי.
סובל מכאבים חזקים בפנים ובעיניים, אם כי מצוי בהכרה מלאה, פוניתי לתאג"ד. משם הועברתי לבית חולים שדה ברפידים ומשם בטיסה לבי"ח סורוקה בבאר
שבע. עברתי סדרת טיפולים ארוכה. במהלך הטיפול הוחלט שאעבור ניתוח מיוחד בארה"ב, בניסיון להציל את שריד הראייה הנותר בעין שמאל - אלא שהניסיון נכשל. חזרתי לארץ לסדרת טיפולים נוספת, שלא שיפרה את המצב. עם השחרור מבית החולים עברתי לבית הבראה לפצועי צה"ל, בבית קיי בנהריה. לאחר כחצי שנה מהפציעה חזרתי הביתה, מבולבל, במצב רוח ירוד, שרוי בדיכאון ומנסה להתמודד עם המצב החדש הבלתי ידוע - אני עיוור.
אני חוזר לצה"ל, למרות הכל
כדי לא לשקוע במרה שחורה ולצלול לתהומות היאוש, החלטתי שלא לשנות מתוכניותי הקודמות ללמוד, ולכן נרשמתי ללימודי סוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. לאחר סיום התואר הראשון חשבתי שהגיע הזמן להיות עצמאי ולהיפטר מהתלות המעיקה באחרים, ולכן נסעתי לארה"ב לקבל כלב נחייה, שהיווה עבורי שינוי דרמטי.
פתאום מצאתי את עצמי גר לבד בדירה שכורה ונוסע לכל מקום באופן חופשי עם הכלב, ללא התלות במלווה המכבידה מאוד מהבחינה הפסיכולוגית. חזרתי ארצה והמשכתי בלימודים לתואר שני.
כעשור מאז הפציעה, מצאתי עצמי מחפש עבודה. זה לא היה קל. בעזרתו של אלוף (מיל') רפאל ורדי הגעתי למחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל (ממד"ה). שם רואיינתי ע"י מפקד היחידה דאז, אל"מ (מיל') אלי פישוף, שגילה פתיחות וסיכם שאתחיל לעבוד כמתנדב לתקופת ניסיון. בסיום שנת הניסיון שעברה בהצלחה התקבלתי לעבודה בשנת 1984 כאזרח עובד צה"ל בחצי משרה, בתחום מחקר כוח אדם. לאחר כחמש שנים עברתי למשרה מלאה עדיין כאזרח עובד צה"ל.
בתום מספר שנים כאזרח, הרגשתי צורך פסיכולוגי עז לחזור למדים, כדרך סמלית לסגור מעגל מאז הפציעה. ביקשתי להתגייס לקבע, ולאחר מאמץ לא מבוטל הסכימו לבסוף לגייס אותי לצבע קבע ב-1991, בדרגת רב-סרן. בימים אלה, כסגן-אלוף, התחלתי את חופשת הפרישה מצה"ל לקראת חזרה לחיים האזרחיים.
עונת הסתיו ואיתה חגי תשרי מעלים מחדש כבכל שנה זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים. אולם, דומה שהפעם במלאות 30 שנה לפרוץ המלחמה מקבלים זיכרונות אלו עבורי משמעות סמלית מיוחדת, בעיקר לנוכח פרישתי הצפויה מצה"ל לאחר כעשרים שנה. דווקא הפרישה מביאה עמה תחושת ריקנות, יחד עם זיכרונותיה הנוגים של המלחמה ששינתה את חיי מן הקצה אל הקצה.
