ילדים טובים, כלים גדולים

"להיות רוכב מרוצים זה מין קסם כזה, אם אתה בא לבחורה ואומר לה שאתה רוכב מרוצים, אז זה נשמע להן טוב, זה לא משהו שבחורה רגילה לראות כל יום".

(ירון זלינגר, 21, בלונדיני עם עיניים כחולות וצעיר הרוכבים מסביר מאיפה הוא שואב את הביטחון העצמי שלו)

הצוות של האמבולנס היווני, נהג נטול חמלה, וגבר נוסף שהוא הרבה יותר מדי צעיר מכדי להיות רופא, הבינו שהם אכלו אותה. הישראלים דפקו להם את הוויקאנד. יום ראשון בצהרים, במקום להיות אדומים וטיפשים מאוזו כמו שהם רגילים, תקעו אותם בכוננות, ולא סתם כוננות, כוננות מהסוג שעלולה להפריע לסופלקי להתעכל כמו שצריך. שהרי לו רצו הפרמדיקס האלה לעבוד, הם היו עוברים לגור במקומות, שבהם באמת צריכים אותם: אתונה, סלוניקי, כרתים, מקומות שבהם אנשים נדרסים או טובעים.

אבל בסרס, עיר חסרת חשיבות בצפון יוון, עם טברנות שמגישות רק אוכל איטלקי רע, לא אמור לקרות שום דבר, שמצריך השגחה רפואית צמודה. שום דבר חוץ מאליפות ישראל הראשונה לאופנועי כביש. למה, תשאלו, היו צריכים קומץ גברים ישראלים לשנע את עצמם עד יוון כדי לבדוק לראשונה בהיסטוריה היהודית, למי, אחרי שחתכו, יש יותר גדול? מהסיבה הפשוטה שתחרויות אופנועי כביש אינן חוקיות בארץ, ויוון היתה האופציה הנוחה ביותר לחבר'ה האלה לפרוק את עודפי הטסטוסטרון המרהיבים שלהם בדרך היחידה המוכרת להם: רונדלים אין סופיים במהירות ממוצעת של 260 קמ"ש בצל.

כל ילד יודע שכשיש לך את הכי גדול, זה ממש לא משנה אם הוא ייצא מכלל תפקוד לכמה חודשים, אם נשברו לך כמה צלעות, הכתף יצאה מהמקום ועצם הבריח התנפחה לממדי איש הפיל ושאר מוטציות שהביטוח לא יכסה. כמעט בכל מירוץ יכולים הצופים ליהנות ממופע אור-קולי של חתיכות מתכת בצבעים מטאליים מתעופפות באוויר, וכל הרוכבים כמעט נושאים על גופם בגאווה צלקות ענק ומתהדרים בכל חתיכת עור שנתלשה והודבקה בחזרה בדבק מגע רפואי.

לפעמים התוצאות קשות אף יותר, ורק באחרונה, מספרים לי, נהרג על המסלול דומה דייז'רו קאטו, מי שנחשב בחייו לאחד מחמשת הרוכבים בעולם. הכל דווקא היה בסדר אתו, עד שהוא רכב יום אחד בשידור חי לתוך קיר בטון במהירות של 245 קמ"ש, ובכך פינה לאלתר את מקומו בחמישייה הפותחת. את אליפות ישראל הראשונה ביוון, אגב, כולם סיימו בריאים ושלמים, ונרשמה רק פציעה חמורה אחת של החתומה מעלה. וזה עוד לפני שעליתי על האופנוע.

אופנוענים, כפי שתבינו מיד, הם אולי בחורים מאוד קשוחים, עם מגן ביצים מאוד מהודר ומבט של רצח בעיניים, אבל ורבליים הם לא. אף אחד מהם לא טרח לגלות לבחורה, שלא מבינה כלום מהחיים שלה, כשהאופנוע חוזר מהמסלול, עדיף להעריץ אותו מרחוק, כי צינור המתכת הזה שיוצא ממנו עשן והמכונה בעגה המקצועית "אגזוז", נוטה להגיע לטמפרטורות גבוהות למדי, ולכן לא מומלץ להתכופף, להתחכך ולהתרשם ממנו באמצעות חלקי גוף חשופים. ההוא מהאמבולנס, זה שבאמת החזיק לי את היד הבוערת תוך שהוא מאפר עליי, הסביר שאין מה לעשות, ורק ביקש יפה שלא אגרד את השלפוחיות המוגלתיות, שיצוצו להן עוד כמה ימים. יותר עדיף שאני אתיידד אתן ואתן להן להתפוצץ מעצמן.

כדי לפצות אותי על עוגמת הנפש ולגרום לי לחשוב מחשבות שמחות, מונה אלון שפר, אחד הרוכבים, אבא חביב תכול עיניים ונעים מזג, להעמיס אותי על האופנוע ולקחת אותי לסיבוב. הכל רק בשביל שאני אפסיק לצרוח. הוא הבטיח שהוא לא ייסע מהר, ושגם את הילדים שלו הוא מרכיב בלי בעיה כל הזמן. וזה עבד כמו קסם. אחרי שתי דקות רכיבה קפצו לי העדשות מהעיניים, נעלם לי הקול, חליפת העור נכנסה לי לתחת, הריריות התייבשו, החיים עברו לי מול הפרצוף ברוורס, שכחתי את מי לקחה שרון, ובכלל, אין כמו נסיעה על אופנוע 1,000 סמ"ק במהירות של 200 קמ"ש ברמזור אדום ונגד כיוון התנועה על כבישי יוון הנחשלים כדי להרגיע כל בחורה נסערת.

כמו סמים קלים, לעשות רעש בין שתיים לארבע ולהתעלם במפגיע מתשלום האגרה – מתברר שגם הספורט המוטורי בישראל הוא עדיין בלתי חוקי. זאת הסיבה, למקרה שלמישהו אכפת, שאליפות ישראל נערכת ביוון. קברניטי המדינה אינם מבינים למה לא די במשחק כדורגל או מקסימום בהליכה או בריצה, ואוסרים על קיום תחרויות ספורטיביות ברכב מנועי. הטענה הפרולטרית המקובלת אצלנו היא שמנועים זה בשביל להגיע יותר מהר ממקום למקום, לא בשביל לעשות חארקות.

אותו דבר יגידו לכם גם חברות הביטוח, שהחוק אוסר עליהן לבטח כלי רכב שמשתתפים במרוצים, ככה שאם נשארת בחיים במקרה, אבל האופנוע נהיה טוטאל לוס, כל שעליך לעשות הוא ללכת למחרת לחנות ולהוציא 150 אלף שקל על אופנוע חדש.

אצל שכנתנו הנאורה אירופה, יעידו על כך צופי ערוץ יורו ספורט, הספורט המוטורי נחשב לאחד מענפי הספורט הפופולריים והסקסיים ביותר העולם. נדמה שכל הורה ממוצע, הגברים שבהם אני מניחה, היה שמח לראות את הילד שלו נותן גז על מסלול המרוצים. ולראיה, באירופה נערכים מדי שנה מרוצי אופנועים לילדים החל מגיל שמונה, ויש גם אופנועי מיני, שמתאימים לבוגרי הטלטאביז המחוננים, החל מגיל שלוש.

כשהילדים האלה גדלים, הם מתחילים לתפוס תחת, להשקיע יותר בלוק, להוריד שערות מהחזה, כדי שלא יהיה דביק בחליפה, והופכים לסטארים ענקיים ברמת רובי וויליאמס. עזבו אירופה, אפילו בסוריה עושים כבוד לרוכבים. ככל הידוע, המדינה היחידה, מלבדנו, ששוללת מכל וכל רכיבה ספורטיבית, היא אחותנו התאומה, איראן.

באופן לא מפתיע, בארץ שבה המוות הוא במילא חלק מהחיים, התפתחה בעשר השנים האחרונות תת תרבות מפוארת של רוכבים, שמוכנים להשקיע עשרות אלפי שקלים ולשלם בצלעות כדי לקיים את ההובי הלו חוקי הזה. בהיעדר מסלול אספלט מוסדר בארץ, נאלצים האופנוענים לרדת למחתרת ולפרוק כל עול על כמה כבישים מרכזיים: בדרום: כביש סדום ערד המכונה בשם החיבה כביש ההשחזות או בשמו המוכח יותר 'כביש המצבות'.

ואכן, לכל אורכו מפוזרות להם כמו בבאב אל ואד מצבותיהם של כמה וכמה רוכבים, שלא לקחו נכון את הפיתול העניבה, וקיפחו את חייהם במה שהיה אמור להיות עוד איזה בוקר של כיף. לטובת רוכבי המרכז ישנו אזור בית שמש, שמחביא כמה כבישים מסוגננים בפיתולים הפסטורליים של הרי ירושלים, ולצפוניים ישנו כביש מלכישוע, שטוענים שהוא נמצא אי שם באוזר הגלבוע. המשטרה – בהיעדר כוח להשכים קום כל שבת בבוקר – מחליטה להעלים עין ולא לעשות עניין.

אלי חן וחיים זנדברג, שני רוכבים שרופים שנקעה רגלם, החליטו לשים קץ לאפליה המוטורית ולהקים על אפם ועל חמתם של פקידוני התחבורה את IRT (ראשי תיבות של איזראל רייסינג טים), קבוצת מרוצים ישראלית.

אבל יותר משמדובר במפעל אידיאולוגי, מדובר במפעל כלכלי. ספורט מוטורי הוא אחד מענפי הספורט היקרים ביותר בעולם: אופנועים מתעקמים, רוכבים מתעקמים, חלקי חילוף והאחזקה עולים הון תועפות, וחן, שאין לו לא ספונסרים ולא אף גרוש על התחת, נאלץ לגייס הון אישי כדי לאפשר לו את כל זה.

כדי להרוויח קצת כסף, שיממן את חלקי החילוף הנדרשים, החליטו חן וזנדברג להפיץ את הבשורה ופתחו בית ספר. כמה פעמים בשנה הם לוקחים כמה רוכבים חובבים עם אקסטרה בבנק ויותר מדי זמן פנוי, מטיסים את האופנועים על חשבון הרוכב ולוקחים אותם למסלול היווני כדי להבהיר לה את ההבדל בין מירוץ אמיתי של גדולים לבין האוונטות וההרמות גלגל, שהם מדגמנים מדי שבת על ביש הערבה.

בינתיים, עד שהממסד יכיר גם בהם כספורטאים מקופחים, ועד שיבואניות האופנועים יבינו שגם ישראל זאת מדינה, החל מספטמבר האחרון, הם מתכוונים לנסוע פעמיים בשנה לסרס, לתקוע דגל ישראל לא מגוהץ על איזה עמוד, לחלק גביעים בעיצוב גרוזיני, לשיר בסוף 'התקווה' ולקרוא לכל הדבר הזה אליפות ישראל לאופנועי כביש.

"הבעיה הכי גדולה שלנו", מסביר בייאוש אלי חן, "היא התדמית הגרועה שיש לאופנוענים בארץ. לא מעריכים בארץ אופנוענים כמו שצריך. אופנוענים מקושרים בישראל לחבר'ה, שרק משתוללים על הכביש ועושים בעיות, בזמן שהתמונה הזו לא יכולה להיות יותר רחוקה מהמציאות".

כי במציאות הרי אופנוענים לא משתוללים על הכביש ולא עושים בעיות.

"זאת בדיוק הבעיה, הם עושים את זה בכביש רק בגלל שאין להם מסלול מסודר וסגור, שבו הם יכולים להתחרות בו כמו שקורה בכל מדינה מתוקנת. רק אצלנו החליטו, משום מה, שזה לא חוקי. הרי אין שום קשר בין רכיבה על הכביש לבין רכיבה ספורטיבית. זה שני דברים אחרים לגמרי, והבעיה היא שבארץ אין איפה להתחרות, אז הרוכבים מתחרים בכבישים הרגילים, שהם באמת לא מאובטחים, אין להם איפה להתאמן ולהתמקצע, ומשם מגיעות הצרות. הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאופנוענים מקושרים אוטומטית עם תאונות דרכים, והקישור הזה הורס לנו. זה ספורט לכל דבר, כמו אופניים, כמו כדורגל, רק שהכלי שלנו הוא לא רק הגוף שלנו, אלא גם אופנוע. האופנוענים המקצועיים שמתחרים בתחרויות ולוקחים את העניין ברצינות, הם נהגים מאוד מיומנים ואנשים אחראיים מאוד."

אז בעצם מה שאתה טוען הוא שמדובר בספורט רציני ולא בצורך המנג'ס של גברים לקבל חיזוקים בלתי פוסקים לגבריות שלהם.

"גם."

המירוץ הראשון בסרס, מירוץ לאופנועני כביש עד 600 סמ"ק, אמור להתרחש בשעה שלוש אחר הצהרים, ואת חצי היום הראשון של אליפות ישראל לאופנועי כביש מקדישים הרוכבים לאמנות אחזקת האופנוע. מדובר בטקס מהפנט רב משמעות ויוצא דופן; מסע התייחדות אישי של כל רוכב עם הכלי שהביא אותו עד הלום. ה

טקס, שמתבצע בשקט מופתי, נפתח במירוק, הברקה, טיפוח, שימון וגירוז גוף האופנוע. בתור אישה שמעולם לא קיבלה יחס כה משקיעני ומפנק מגבר, מדובר במחזה מרהיב. אפילו הכוויה המפורסמת שלי שהכריזה רשמית על פתיחת האליפות, פתאום כבר לא כואבת עוד.

עשרים גברים מטונפים, חלקם חשופי חזה, חלקם לא צריכים להיות, יורדים על ארבע, אוחזים במטלית לחה ומשפשפים בעדינות את השלדה. האחים דני ודורון עידן, שני רוכבים מצטיינים במראה דניס הופר ב'איזי ריידר', מנגבים את הידיים בחולצה. סהר צביק, סוג של דודי בלסר משודרג, פותח את החליפה עד הפופיק ומאפשר לפטמות שלו להתאוורר.

זלינגר הצעיר מנער את הבלונד ומוחה זיעה. מדי פעם הם טובלים את האצבע בפה כיד ללחלח אותה ולסלק גרגר אבק סורר. משם – במבט מעריץ וביד בוטחת ומלאת עוצמה – הם מחליקים בטבעיות אל שיפולי הכלי, נושפים הבל פה לוהט ומעסים סביב האגזוז בעדינות. ככל שהסיפור מתקדם ושעת המירוץ מתקרבת, החברים מכניסים את חומרי הסיכה לעסק. כל אחד עם השיקוי הסודי שלו. הם משמנים ארוכות את הרצועות, נשכבים ארצה כדי לראות איך זה נראה מלמטה, ולבסוף הם מסיימים בטפיחות רכות ועדינות על הגלגלים המתוחים.

"רכיבה על אופנוע זה כמעט לא ספורט, זה יותר אמנות", אומר לי זלינגר, וכשאני מביטה בו משמן את הכלי שלו, הכל נראה לי פתאום הגיוני: ספורט מוטורי הוא דבר מאוד חשוב שאסור בשום פנים למנוע משום גבר בישראל. "ההתמזגות של הגוף עם האופנוע, האדרנלין, הפחד", הוא ממשיך, "אין שום דבר ואף בחורה שהייתי מוכן לוותר על האופנוע בגללה. וזה כבר קלקל לי מערכת יחסים אחת. הראש שלי היה יותר מדי באופנוע, ולא היה לי ראש לשום דבר אחר".

בזמן ארוחת הצהרים, אחרי כוסית ממש קטנה של אוזו, ניסיתי לברר עם כמה רוכבים מספר שאלות, שהטרידו אותי כל הבוקר: כמה אנשים יכולים בו זמנית לשבת על מושב האופנוע, האם יש אופנועים מסוימים שמאפשרים תנוחות מסוימות שאחרים לא, האם כביש ערד סדום כשמו כן הוא וכדומה.

אבל חוץ מזלינגר, שאמר שאני מריחה טוב, ושרוב הזמן הוא נמצא עם גברים שלא מריחים משהו, שאר הגברים האדימו מבושה שחררו צחקוקים מסורסים או עברו לדבר עם האופנוען, שיושב לידם על עניינים הרבה יותר חשובים. מהר מאוד הבנתי שאת נעמי בלומנטל ידובבו לפני שאצליח להוציא מילה מהאופנוענים שלי.

גם כשניסיתי לברור בחושניות את הזיתים הכי דפוקים שהיו על השולחן ולמצוץ אותם בתאווה, לא קיבלתי יחס. רוב השיחות סביב השולחן נשמעו בערך ככה: "גבר, תגיד, אם אני מוריד שני קליקים בשיכוך כיווץ, מוסיף ארבע בשיכוך ההחזרה, מעלה את העומס קפיץ ומקטין קצת את הסאג, זה יקצר לי את הזמן הקפה בשתי מאיות?"

חן וזנדברג שמבינים שאני מחפשת ריגושים ורבליים, קולטים את גודל האכזבה שלי ומתנצלים בשם כולם. "תביני, אין שום קשר בין החיים הרגילים שלנו לבין זה שאנחנו אופנוענים", אומר חן. "זה לא בא לידי ביטוי באישיות שלנו, מה לעשות. כשאנחנו לא על האופנוע, אנחנו אנשים אחרים לגמרי, די פחדנים אפילו."

"אני לא מזמן היתה לי יומולדת, אשתי רצתה לעשות לי הפתעה, היא לקחה אותי לעשות מצנחי רחיפה. הגענו לשם, אני רק ראיתי את האנשים עפים בשמיים, אמרתי תודה רבה, אני לא עולה אני נשאר למטה. בסוף האישה עלתה לבד. אני חושש שאנחנו מאוד רחוקים מהדימוי שיש לאופנוענים. יש את הקטע של הבגדים שהוא קצת מטעה, פשוט, הקטע של השואו והאוונטות, אבל מתחת לזה, כשאתה על אופנוע, אז זה משהו כמעט טכני, אתה מרוכז בדברים שאתה צריך לעשות, אתה אפילו לא מרגיש את המהירות, מתרגלים לזה, גם לנפילות. אני אישית חושב שאני מפחד מכל דבר, חוץ מאופנועים."

אבל כאופנוענים בטח יש לכם סף ריגושים מאוד גבוה, ובטח צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעורר אתכם.

זנדברג: "לא ממש. אני רק רואה ג'וק, וכל האדרנלין עולה לי למוח וישר אני בורח, אני לא צריך הרבה בשביל זה".

חן: "אנחנו רק נראים גבריים, בעצם אנחנו סתם ילדים טובים, שהנשים שלנו שולטות בנו ביד רמה ואומרות לנו מה לעשות".

ואמנם, הגבר היחיד בסרס היתה ככל הנראה, נועה חן, אשתו האגדית של אלי, שנוהגת להלך בציבור עם חולצה שעליה מוטבעת הכתובת 'אלי חן מלך האריות', וביחד הם ללא עוררין הזוג המלכותי. הוא אולי לובש חליפת עור בחתיכה אחת, אבל ברור לגמרי מי במשפחה הזו לובש את המכנסיים.

חן פיקדה על הגברים, העמידה אותם למסדרים, המטירה הוראות בקצב של מ"כית, ורק כשהמירוץ התחיל, היא נעלמה פתאום. אחרי שלוש הקפות במירוץ הבנתי את הפרינציפ, הרבה רעש, נוסעים מהר מהר, בקושי רואים משהו, ויש עוד חצי שעה עד לסיום, אז פרשתי והלכתי לחפש את חן שהתחבאה מתחת לאחת הסככות וקראה ספר.

"אני לא מסוגלת לראות את המירוץ. אני פשוט לא מסוגלת", היא אומרת. "זה קשה לי, זה מלחיץ אותי נורא. אני לא יכולה לראות אותו. אני אף פעם לא רואה. ראיתי פעם אחת, וזה היה לי מספיק".

וזה תמיד היה ככה?

כשנפגשנו זה עוד לא היה. אלי היה סמ"פ בצבא, ואני הייתי קצינת חמ"ל, וככה הכרנו. הוא היה בן 20 ועוד לא היה לו רשיון על אופנוע, זה בכלל לא היה לו בראש אז. אחרי חודש שהיינו ביחד, הוא עשה פתאום רשיון על קטנוע, ולא השתגעתי על זה, אבל אז עוד היה בסדר. היינו בני 20 מתלהבים והשתוללנו בכבישים, וחשבתי שבזה זה נגמר, אבל לא. לאט לאט הוא התחיל לנסוע לכל מיני כבישים בארץ בגלבוע, ולפעמים הצטרפתי אליו כדי לראות, אבל ממש לא התלהבתי מזה."

"מבחינתי זה היה ממש לא לעניין, שהוא מסכן את עצמו ככה, אבל הבנתי שאסור לי להתחרות עם האופנוע. האמת, הייתי בטוחה שזה יעבור לו מתישהו. אמרתי, אחרי שיהיו לנו ילדים, זה יסדר לו את הראש, ואז נולדה עמית, וזה לא קרה, להפך. זה רק נהיה יותר גרוע. אבל מה אני יכולה לעשות? כל פעם שקצת נמאס לי, אני חושבת על האלטרנטיבה, על זה שאם הייתי אומרת לו, תשמע זה או אני או האופנוע, אז גם אם הוא היה בוחר בי, אז הוא היה יושב כל היום בבית כבוי, בלי ניצוץ בעיניים.

אז אני לומדת להשלים עם זה. אנשים שואלים אותי כל הזמן איך אני נותנת לו, אם זה קשה לי, הנסיעות שלו כל הזמן בעולם, זה שהוא לא בבית הרבה, שהוא מסכן את עצמו. אבל אני עברתי הריון, לידה, אני יודעת מה זה קושי, וזה הכל עניין של גישה. אלי הוא ילד טוב, ושי בזה גם הרבה צדדים חיוביים. גבר עם קסדה וחליפה, זה משהו שעושה את זה לנשים, אין ספק."

ואת לא חשבת להוציא רשיון על אופנוע?

"דווקא הייתה תקופה שרציתי, אבל אלי אמר שאין לי מספיק קואורדינציה בשביל זה. אני מכניסה ריגושים לחיים דרך אלי, אני תומכת בו לאורך כל הדרך, וחשוב לי מאוד לציין שהייתי עושה כל דבר כדי לעזור לאלי להצליח להתחרות בעולם ולהגשים את החלום שלו."

חן עצמו אסיר תודה לאישה שמאחוריו, ויודע שבלעדיה שום דבר מכל זה לא היה קיים. הוא בעצמו לא בטוח איך הוא הצליח לשכנע אותה ללכת עם כל זה, אבל הוא כבר די חכם היום בשביל לא לשאול שאלות קיטבג.

"אין ספק שלהיות רוכב מקצועי זה מקצוע מאוד אנוכי", הוא אומר, "זה דורש מכל מי שנמצא מסביבך להתעסק במה שאתה עושה, לדאוג לך כל הזמן ולסבול את הנסיעות שלך בעולם. המזל שלי הוא שנועה עומדת מאחוריי במאה אחוז. אני יודע שאני לא עושה לה את החיים קלים, וקשה לי עם זה שהיא לא יכולה לראות אותי רוכב, למשל. כואב לי שהיא מפחדת עליי, הייתי רוצה שהיא תסתכל עליי כשאני רוכב".

אתה אבא לילדה, זה נראה לי כמו שיקול מעולה להפסיק עם האופנועים.

"קודם כל זה נשמע הרבה יותר מסוכן ממה שזה באמת. רוב הפציעות זה החלקות שלא קורה לך כלום, אתה עם חליפת עור, והחליפה מגנה עליך. לעתים נדירות יהיו פציעות יותר רציניות. הרבה יותר רוכבים נפגעים על הכביש מאשר במרוצים. הכביש הוא הרבה יותר מסוכן, ובארץ אני לא רוכב, רק על טוסטוס. מה שכן, היתה פעם אחת שנפצעתי במירוץ, חזרתי לארץ בכסא גלגלים, והיא היתה מסכנה, חטפה שוק. אני יודע שרכיבה מקצועית ולהתחרות בעולם זה משהו שאני מאוד מאוד רוצה לעשות, ואני יודע שאם נועה לא היתה עומדת מאחוריי, לא הייתי יכול לעשות את זה, והזוגיות היתה מתפרקת בשנייה. כנראה שכשאנשים שאוהבים אותך מבינים שזה משהו שנמצא בדמך ולא סתם גחמה, אז הם הולכים אתך. ושיהיה ברור, גם לי זה קשה להיות שבועיים מחוץ לבית ולא לראות את הילדה שלי, אני מת מגעגועים. ומעבר לסכנה, יש גם את הכסף, להיות רוכב זו השקעה, שכל הבית צריך להיות מעורב בה, והרכיבה לוקחת כסף, שבמקרה אחר היה הולך לילדים ולבית. אני בקושי מצליח לגרד מזה משכורת, ואם נועה לא היתה מוותרת לי, לא הייתי שורד."

די סיבות לפרוש.

"אני לא פורש. אני עוד לא רוצה לפרוש, יש לי עוד כמה שנים לפחות, ואני מתכוון לנצל אותן עד הסוף."

ומה עם המירוץ אתם שואלים? ובכן, כדי לנסות לזרום עם האירוע ולהתלהב מהמירוץ, כפי שאני אמורה, ניסיתי לשנן מבעוד מועד גם את סוגי האופנועים וגם את הצבעים שלהם, בתקווה שככה אני אוכל להבין מי שייך למי ולהתחבר רגשית למישהו. מישהו בהונדה אדום, נגיד, שיהיה אפשר לעודד אותו בקולניות מהיציע ולהתחיל לקפצץ בעוז, כשהוא צולח את הסיבובים כמו שצריך.

שלוש שניות אחרי הזינוק, שדפק לי את עור התוף, התבררה השיטה המעולה שהמצאתי כפלופ. פשוט, כשאופנוע חולף על פניך במהירות כזו, מעבר לעובדה שהגוף מתחיל לטפטף מרוב פחד, כל הצבעים מתבלגנים, ואין סיכוי לזהות אם זה הונדה כתום או סוזוקי טורקיז, גם אם החיים שלך יהיו תלויים בזה.

האליפות ביון כללה שלושה מקצים בשתי קטגוריות: 600 סמ"ק, ו-1,000 סמ"ק. במהלך המרוצים חלק מהרוכבים מצאו את עצמם מרוחים בשולי הדרך, לא משהו רציני. אחרי שלושה מרוצים ואיסוף קדחתני של כל מיני נקודות, הוכתר מארגן האירוע, וכנראה הרוכב הכי טוב בארץ, אלי חן, כאלוף ישראל על 600 סמ"ק.

בקטגוריית ה-1,000 סמ"ק ניצח דורון עידן, כשאחיו דני, שנראה בול כמוהו, הגיע למקום השלישי. את המונופול המשפחתי חירב זלינגר הצעיר, שהתברג לו ביניהם במקום השני והיה מבסוט עד הגג. בסוף התחרות עלו הרוכבים על פודיום מקרטון מצופה נייר כסף, ריססו זה את זה בשמפניה שהוגשה להם ע"י בנות זוגן, הישירו מבט אל האופק בשירת 'התקווה' והלכו לארוז את הבגדים ולחזור הביתה.