שתף קטע נבחר

יאסו סרנגה

המעריצות מתות לגעת בחזה השרירי שלו, החנונים מההיי טק נותנים לו בכפיים, הבנות בבית מפנקות אותו מסביב לשעון והרומנייה באולפני הרצליה חוקרת מה שלום הבן. אורי סלעי דהר שבוע שלם עם שלומי סרנגה, הזמר היווני הכי ישראלי שיש, וגילה שהכוכב לא ידע שהוא כזה

כששלומי סרנגה פותח את הסלולרי הכסוף שלו – פותח פיזית, מפריד בין שתי הכנפיים כדי להגיע אל לוח המקשים – עולה לפניו תמונת פנים של שלומי סרנגה. זה שומר המסך שלו, ובכל פעם שהוא מקבל שיחה או מתקשר, הוא קודם כל רואה את עצמו. ככה טוב לו. כבר שבועיים שאני מבקש ממנו שישלח לי את התמונה, גם אני רוצה שומר מסך שלומי סרנגה, אבל הוא מתעלם. רק בסוף השבוע האחרון, אחרי שלחצתי, יצאה האמת מן הריבועים בבטן. "זאת תמונה ישנה", הוא הסביר, בפרץ של כנות. "בשביל מה לך, תמונה לא משהו".

 

אחר כך הוא התעשת במהירות והסביר שאין לו את התמונה, שהיא במייל שלו, שהכלב שלו אכל לו את השיעורים, והוא לא יכול לשלוח. בסדר, שיהיה, ויתרתי. אחרי שבוע ארוך שבו בילינו כל יום ביחד, אני כבר יודע שאם יש משהו ששלומי סרנגה ממש שונא, זה תמונות לא טובות שלו. כמו שהוא חרד למיקס של השירים שלו, כמו שהוא פרפקציוניסט לגבי הנגנים שלו, ככה הוא לא מוכן להצטלם עד שהוא לא מוריד שני קילו, כאילו יש לו מה להוריד בכלל.

 

גם בלי כל העניין עם התמונות, זה די אינטנסיבי להיות שלומי סרנגה. שבוע ימים הסתובבנו ברחבי גוש דן, אף פעם לא לפני שתים עשרה בצהרים ותמיד אחרי שתים עשרה בלילה, מקפצים בין אולפני טלוויזיה למסעדות; מתחמקים ממעריצות שמוכנות לעשות הכל כדי לגעת בחזה החלק שלו ("יו, שלומי, רזית יפה. זאת לימור. תכיר") ומבסוטים משינקינאים שלא נעים להם להודות שהם מזהים, אבל מסננים בהשפלת מבט "תראי, הנה שלומי סרנגה, בואי מהר".

 

הרחוב הישראלי מת עליו, כולם מסתכלים, בוחנים, מגיבים, והוא בשלו, מחייך כמו ילד תמים. זה יכול לקרות כשאנחנו מדברים בשקט על כוס תה עם נענע או ביומולדת היוקרתית של יסמין (ואולי היתה זאת פזית?) מלהקת 'חמסה', הבנאדם פשוט לא קולט מה קורה סביבו. הוא לא יודע, למשל, שהוא סתם נלחץ, שלא יגיעו צלמי עיתונות לברית של הבן (בשבוע הבא ב'גן אורנים', יצפאן הבטיח שיגיע, תהיה הגשה, לא בופה), ושמדורי הרכילות מתעניינים בו, הרבה יותר ממה שהוא מתעניין בהם. לשלומי סרנגה יש פער בתפיסה. הוא לא מבין עד כמה הוא כוכב. הגיע הזמן להסביר לו.

 

יום חמישי, תל אביב: יומולדת לבן של זהבה, חברה של בת שבע בובליל

 

את יום חמישי אנחנו מתחילים קצת לפני חצות, במסעדת '206' בתל אביב. המקום מפוצץ, על הפרק יומולדת של אחת מהממת, זהבה, חברה של בת שבע בובליל מקלאב הוטל טבריה, לוטראקי וארמון השושנים. אני מגיע שיכור מדי, ורוקד צמוד מדי עם זהבה, בזמן שסרנגה כבר יושב סביב השולחן של החברות המפונפנות בקפידה של כלת השמחה, אוכל סלט. הזמר שעל הבמה, סוג של גבי שטרית, מפציץ ברפרטואר ישראלי מאזורי השלמה ארצי ומודיע לכל הנוכחים, שהם בעיקר נוכחות בגוני בלונד, ש"נמצא אתנו הערב הגדול מכולם, שלומי סרנגה".

 

סרנגה, שמכיר את הריטואל, מריח שעוד דקה יקראו לו לעלות על הבמה. הוא פונה לאשר ראובני, אמרגנו הנאמן שאוכל שיפודים בצד השני של השולחן ואומר לו: "אני לא יכול לעלות לשיר עם הסאונד הזה". אבל בתוך תוכו גם הוא יודע מה שאשר מסביר לו בחיוך רך אחרי שנייה. "זה בסדר, שלומי. אתה עולה. הם מתים שתשיר".

 

האמת היא שסרנגה ידע כבר לפני שנכנס למסעדה, שהוא ישיר הלילה לזהבה את 'חלום מתוק'. זה חלק מהתפקיד הידוע מראש של זמר מפורסם שמגיע לאירועים כאלה. אם אתה זמר מזרחי מצליח (או זמר יווני מצליח במקרה הזה), אסור שאנשים יחשבו שהחמוצים עלו לך לראש, ולכן אתה צריך לכבד את החפלות של ההמון בנוכחותך או בקולך. סתם מתנה, אגב, זה לא נחשב. סרנגה באמת אוהב לתת כבוד ומבקש ממני לציין, כאילו לא שמתי לב בעצמי, שאצלו עדיין שום דבר לא עלה לראש.

 

כל שנותר לו, לסרנגה – כאחד שמבין את המשחק היטב, וכאחד שבאמת אוהב את זהבה – זה רק להיות מודאג מהפלייבק, שיהיה לו נכון בטון. אחרי שהוא שומע את הצליל הראשון של הכינור ומבין שמדובר בפלייבק המקורי מהאלבום, הוא נרגע ושר לזהבה, עם כל הכבוד, עד מאה ועשרים. מאוחר יותר, כשאני שואל את אשר למה הם בכלל צריכים את זה, ועוד בערב עם שתי הופעות נוספות ומכניסות במקומות אחרים, הוא מסביר לי ש"מה קרה לך, בת שבע בובליל היא אישה מאוד יקרה, וזהבה היא חברה שלה ואישה שעשתה בשבילנו המון".

 

מה היא עשתה?

 

המון. אני לא יכול לפרט.

 

אחרי שנגמרת סאגת זהבה, ולא לפני שדורון ג'מצ'י רודף אחרי האוטו של סרנגה בחנייה של המסעדה כדי להגיד שלום, אנחנו מגיעים להאנגר 11 בנמל תל אביב. השעה אחת וחצי בלילה, אירוע של חברת 'אורקל', שכמו שהסבירו לי, זאת חברת היי טק, שמרוויחה כסף מאוד גדול ומייצרת דברים מאוד קטנים. ה'אורקל' האלה חוגגים משהו והפכו את ההאנגר למסיבת ריקודים ענקית ומושקעת, עם בר אקטיבי, הופעה של דנה אינטרנשיונל, מוזיקה של חדר כושר וקרני לייזר, שעושות גלים ירוקים על הקירות. אלפי העובדים שלהם מצוידים בגרוב סטרייטי עם קריצה: בנים בחולצות של 'קסטרו' ו'זארה', שמתפקדים כחנונים של היי טק במשך היום, אבל שומעים טייסטו בלילה. ואיפה הקריצה? בשביל זה הבאנו את שלומי סרנגה.

 

כמו שהסתבר לי השבוע, סרנגה הפך לפריט חובה אצל אשכנזים, שרוצים לדגמן אותנטיות, חיבור לעם ושליטה ברזי הענטוז. הם מתים עליו, והוא, באמת עדיין לא מבין שזה קורה לו, המום מההתלהבות סביבו במחוזות הצפון תל אביביים. גם אחרי ההופעה הזאת, כשנבצע חדירה למועדון הטי-אל-וי, הוא יתפלא איך כולם מכירים אותו, כולל אורלי ויינרמן.

 

כשסרנגה עולה על הבמה של 'אורקל', הוא כמו מצית בהאנגר אנרגיה מחשמלת. הוא משקיע על הבמה המאולתרת את אותה רצינות ופרפקציוניזם שהביא איתו ליומולדת של זהבה, ואותו הקול שייקח אותו אל 'החג של החגים' בוואדי ניסנס, שם יופיע באירוע משותף ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים. רק אחרי שהוא יורד מהבמה, הוא מעכל שההאנגר רעד כשהוא שר; שלא היה בחור אחד בקהל שלא ידע את כל המילים בעל פה, שלא לדבר על הבחורות, שהתחננו למבט. כולם, לא חשוב כמה הם מופנמים מול המחשבים שלהם במשך היום, הרימו ידיים למעלה ורקדו, כאילו הם הקבועים של מועדון 'הפאלקה' ולא מתכנתים שאוכלים סלט ירוק לצהרים בתלושים.

 

ובאמצע הלילה בנמל גם אני הבנתי סופית, שתופעת שלומי סרנגה חוצה גבולות, קהלים ותרבויות. שלמזלו הטוב של סרנגה, הוא הצליח לפתח את הדבר הזה, שפרנסי ערוץ 2 אוהבים לכנות "העם" ולהתנחל אצל אותו עם ברווח שבין הבטן ובין הלב.

 

יום שישי, דרום תל אביב: ארוחת ערב אצל אמא עדינה

 

באמצע הסלון של עדינה, אמא של שלומי סרנגה, ניצב אחר כבוד מזנון עם דלתות זכוכית. מאחורי הוויטרינה האלגנטית, על המדף העליון, איפה שבדרך כלל שמים את הסרוויסים ואת הוואזות, נמצא בית המקדש הפרטי שלו: מאזני שקילה אלקטרוניים שחורים, מכשיר למדידת אחוזי שומן בגוף ומחברת גדולה ירוקה, שבה רושם סרנגה באדיקות כל שבוע בעט שחור מה משקלו ועוד יותר חשוב, כמה אחוזי שומן יש לו בגוף.

 

"תוריד נעליים", הוא פוקד עליי, "נראה אם אתה באמת כזה רזה כמו שאתה עושה מעצמך". אני לא נשקל בדרך כלל, בטח לא אחרי כזאת כמות של שניצלים, אבל אין ברירה. אני עולה על המשקל ומצמיד אליי את המכשיר למדידת אחוזי השומן. "לא יכול להיות", קובע סרנגה. "המכשיר קצת מזייף. לא יכול להיות שיש לך רק שבע נקודה שמונה אחוזי שומן ועוד אחרי הארוחה שאכלנו". "דווקא יכול להיות", אני מעודד מהתוצאות, "וחוץ מזה המשקל שלך מזייף. אצלך אני 72, ובמכון אמרו לי שאני 68". "שום דבר", הוא פוסק. "תוסיף שניים. לך יש עשרה אחוזי שומן בגוף, כמו שאצלי המכשיר מראה על שמונה וחצי, אבל אני יודע שיש לי בעצם 11".

 

הדיון על אחוזי השומן הוא רק המשך טבעי לארוחה המשגעת שאכלנו. בזמן שהנוכחים הסתפקו באורז, צלי, קישואים ממולאים, בורקסים ממולאים בתפוחי אדמה ובשר, קיבל סרנגה על צלחת נפרדת את מנת הפסטה שלו, עשויה מחיטת דורום, חס וחלילה לא מקמח לבן. לא רק שהוא צמחוני ולא אוכל בשר, הוא גם מגדיר את עצמו כחצי טבעוני ("רק חצי, כי אני כן אוכל ביצים וגבינות"), שלא נוגע במלח, דגים או ירקות, שאינם מאודים היטב. הנשים בבית – אמא עדינה, אחותו הקטנה שירלי ואשתו לוזית – ערוכות לספק כל אובססיה קולינרית שלו ("לוזית, תביאי מהמטבח את הקינוח שלי, נו, את הדובשניות מחיטה מלאה. תדע לך שרק בחיטה מלאה יש את כל מה שבריא בחיטה"). ככה, במסירות ובפינוקים, כל היום, מסביב לשעון. "שלא תחשוב שזה ככה רק מאז שהוא נהיה זמר מפורסם", אומרת שירלי. "הוא גדל ככה תמיד, כמו מלך".

 

אבא שלו, ספרדי יליד ברצלונה, נפטר מסרטן בגיל צעיר, בגיל 44, כששלומי היה בן 15. הוא בן יחיד שגדל עם שלוש אחיות בבית מוזיקלי מאוד. אחותו הגדולה סוזי אפילו כתבה כמה להיטים לזוהר ארגוב. על אבא שלו הוא מספר שהיה איש שמח, מוקף תמיד בחברים, שכנים ומוזיקה. ממנו הוא גם קיבל את האהבה למוזיקה היוונית. "זה היה שוק גדול שהוא נפטר", הוא מספר. "היה אז קשה מאוד. אמא שלי לפני כן אף פעם לא עבדה, היא היתה עקרת בית, והוא היה זה שמחזיק אותנו, למרות שלא היתה לו עבודה קבועה. היו לו תקופות טובות ולא טובות, אבל אצלנו בבית לא היה חסר כלום. אומרים שבן מחקה בהרבה דברים את האבא שלו, ואבא שלי היה כל הזמן במוזיקה היוונית. אני גדלתי על זה, זה לא היה לי זר. הכרתי את השירים, הזמרים, זאת המוזיקה שהיתה אצלנו בבית".

 

למעשה, סרנגה גר גם היום אצל אמא שלו, בבית בו נולד. בגיל 30, כשהוא אחד הזמרים המפורסמים בישראל, הוא עדיין חוזר אחרי לילות ארוכים אל הדירה הצנועה והמטופחת בכביש הטייסים, שם הוא ולוזית מגדלים את עדן, בת השלוש וחצי ואת דור, שנולד לפני שבועיים. "אמא שלי יודעת שטוב לי בבית", הוא מתפקע מצחוק, רגיל ששואלים אותו איך זה שהוא עוד גר שם, "אבל כבר היתה לי דירה שקניתי, ושבוע לפני שהייתי צריך להיכנס, החלטתי שלא, ומכרתי אותה".

 

אבל לא בא לך לגור לבד? אתה לא צריך פרטיות?

 

"אמא שלי עובדת עד חמש, אחותי נמצאת הרבה אצל החבר, ככה שזה לא בית, שמסתובבים בו אנשים כל היום. בסך הכל זה לא שאני גר אצל אמא שלי ולא חסכתי כלום ולא עשיתי כלום עם החיים שלי בזמן הזה. עכשיו אני הולך לקנות דירה ולעבור בזמן הקרוב, אבל אני אגיד לך את האמת, ואני לא בן אדם שרוצה להשתחצן, אני לא מולטי מיליונר, אבל אני יכול להרשות לעצמי דירה ברמה גבוהה מאוד, גם לקנות וגם להשכיר. טוב לי שאני חי היום ברמה שבה נולדתי. לא נולדתי הזמר שלומי סרנגה. אנשים לא יודעים את זה וחושבים שאני גר באיזה ארמון או משהו, אבל עשיתי את השיקול, ואני לא רוצה להשכיר עכשיו דירה של אלף דולר בחודש. מעדיף לחסוך את זה ולקנות ולהיכנס לדירה משלי, דירה ברמה, מכובדת".

 

או שסתם עדיין מאוד נוח לך עם הפינוקים של אמא.

 

"אני גם קשור מאוד לאמא שלי ואחותי. זה יהיה מאוד חסר לי שאני אעבור. זה עוד חלק מהעניין, אני לא הייתי לחוץ כל השנים לברוח מהבית. עד היום כשאני בא הביתה, אני ישר מחפש את שירלי אחותי או את אמא שלי".

 

ושואלים אותך על זה?

 

"יש אנשים שפותחים עיניים ולא מבינים איך זה שאני גר עם אמא שלי. אבל אני גדלתי במשפחה שלא היה בה רושם ודאווין, למרות שאבא שלי היה בן אדם לארג' ורחב לב. אני לא חושב שאני צריך להתנהג שונה בגלל שאני מצליח היום. גם האוטו שלי, זה רובר שנת 98', שאני נוסע עליה כבר כמה שנים. יכולתי לקנות איזה מרצדס ולהתחייב להרבה זמן ושיראו אותי ויגידו ששלומי סרנגה נוסע על מרצדס חדשה".

 

טוב, גם רובר זה לא בדיוק אוטו של מסכנים.

 

"אולי בשבילך, תשאל זמר אחר הוא יגיד לך שרובר 98' זה בושה בשביל שלומי סרנגה".

 

תסביר לי איך זה שלכל הזמרים המזרחיים יש כסף לקנות מכוניות פאר, בזמן שהרוקרים נוסעים בשדרות רוטשילד על אופניים?

 

"כי כולם קונים את המכוניות בליסינג. מתחייבים לארבע שנים. קונים אוטו, נותנים שמונים אלף שקל ומשלמים על כל השאר מדי חודש. לפעמים אתה רואה שכאלה שלא עמדו בתשלומים, אחרי חצי שנה אין להם את האוטו. תראה, אני אוהב לבזבז, אבל בשביל ההנאות שלי, אבל לא בשביל שיראו".

 

על מה למשל?

 

"אם היום אני אראה בגד שאני נדלק עליו, אני אקנה. אני גם אוהב שעונים יקרים".

 

איפה אתה קונה בגדים? בעיגול?

 

,אני לא מוצא בכיכר המדינה את הבגדים שאני אוהב, נהיה שם יותר מדי אלגנט. בזמן האחרון החלפתי את הסגנון של הלבוש. וחוץ מזה, במחיר שהייתי קונה בכיכר, היום אני יוצא מקניון רמת אביב עם שקית מלאה בגדים".

 

את לוזית אשתו הוא הכיר, כשחגג יומולדת אצלו בבית בזמן התיכון. "אני החבר הראשון שלה", הוא מספר. "היא באה אלי הביתה עם חברה של חבר, ומאז אנחנו ביחד. בהתחלה היא היתה סגורה וביישנית, כמוני. פעם לא הייתי יכול להסתכל לבן אדם בעיניים, כשאני מדבר אתו. אם היית אומר לי שאני אחלום לדבר בטלוויזיה עם יצפאן, לא הייתי מאמין".

 

היא לא החברה הראשונה שלו, היו לו חברות כבר מגיל 14, ולמרות הפרדות והחזרות לאורך הדרך הוא החליט, בגיל 24, שאיתה הוא מתחתן: "היינו ביחד ונפרדנו, אבל בסוף הבנתי שהיא האישה הכי טובה בשבילי. היא לא בחורה שמתלבשת חשוף ומוציאה את העיניים. היא אשת בית באופי, ואני אוהב את זה".

 

מה זה אשת בית?

 

"זה לא שאני חושב שהיא צריכה להיות כל היום במטבח, חס וחלילה. אם אני בא ואין אוכל בבית ואני אחרי יום קשה, אז ברור שאני לא עושה עניין. אני מכין לי משהו קל או קופץ למטה והולך לאכול סנדוויץ'. אבל לוזית לא עובדת, ולא בגלל שאני לא רוצה שהיא תעבוד, אלא בגלל שמבחינה כלכלית אין צורך שהיא תעבוד ועדיף שהיא תטפל בילדים. אני לא רוצה מטפלת, לא בשביל זה הבאתי ילדים. אם יש אפשרות, אז למה שהאמא לא תטפל בילדים שלה?

 

כשאני אומר אשת בית, אני מתכוון לחינוך של פעם, זה שאם אני יוצא מהבית לשבועיים, אני יודע שאני יכול לבטוח בה. אין הרבה אנשים כאלה היום. היא באמת אישה מאוד מפרגנת. כשיצא הקמפיין של הסרת שיער, אז היו הרבה אנשים ששאלו 'מה הוא צריך לפרסם הסרת שיער, זה עניין נורא אישי', אבל היא לא אמרה לי אפילו פעם אחת 'מה זה שכל העולם צריך לראות את בעלי בתחתונים'. היא אמרה לי כל הכבוד ושמחה בשבילי. גם עכשיו עם השירים בעברית שהקלטתי, היא אמרה לי שלא יעזור, שיש לי את זה".

 

ובילדים אתה מטפל?

 

"אני לא חזק בעניין. לא החלפתי לעדן בחיים. אין לי את זה. אם אני אפתח לה את החיתול, ואני אראה שהוא מלא קקי, אני בורח. ישר אני קורא ללוזית".

 

לוקח אותה לגן?

 

"הגזמת. שמונה בבוקר זה שעתיים אחרי שאני הולך לישון".

 

יום שני, אולפני הרצליה: הקלטת התכנית של יצפאן

 

שעתיים לפני השידור החי יצפאן כבר מסתובב באזור האולפן בלחץ. הבנות מלהקת 'חמסה' והתחקירנית של התכנית לא מפסיקות להתחרות ביניהן על תשומת לבו של הסרנגה. כל אחת מצדה מציעה הרבה חיוכים ופתרונות למשבר, שהתעורר סביב סוגיית החלפת הבגדים ולוח הזמנים. סרנגה לא רוצה לשבת מול יצפאן ולהתראיין בתחפושת המצחיקה עמוסת הדגלים של הפסטיגל, שהשנה הוא סובב עולם, אבל מצד שני יש לו רק שש דקות בין הראיון ובין השיר, והוא לא בטוח שהוא יספיק להחליף. הבנות של 'חמסה' מציעות לו את חדר ההלבשה שלהן, שהוא הכי קרוב לאולפן, בזמן שהתחקירנית מבקשת ממנו לבוא אתה ולעשות עוד חזרה על השאלות והתשובות הכתובות מראש.

 

בכלל, בפסטיגל עמוס הכוכבים, ביניהם גם כאלה שהזמרה היא לא בהכרח התכונה הבולטת שלהם (ויסלח לי עופר שכטר החתיך), עושים לסרנגה כבוד קודם כל בגלל הקול. כשאנחנו פוגשים במקרה יום אחרי הצילומים אצל יצפאן את רועי בר נתן, פריצי, שגם משתתף בפסטיגל, הוא נשפך על סרנגה ומספר לו איך הוא מתרגש כל פעם מחדש, כשהוא שומע את המחרוזת, שהם יבצעו ביחד בתכנית של אדיר מילר כמה ימים מאוחר יותר.

 

אורי פסטר, הבימאי של הפסטיגל, מנסה להעמיד את הקטע ליצפאן. הוא קצת מיואש מהצעדים ההפוכים של התגלית החדשה והמוכשרת ג'ולייטה, ולא מהסס להודיע במיקרופון שאותו לימדו שצריך להגיד את האמת, ושהשיר של סרנגה הולך לקחת. סרנגה מתרגש מאוד מהשיר הבאמת מצוין, שכתב לו עוזי חיטמן, ועיבד חגי אלקיים, בעיקר מפני שמדובר בפעם הראשונה שהוא הולך לשיר בעברית. עשר שנים הוא שר ביוונית, והנה הרגע שלו הגיע בתוך חממת הפסטיגל.

 

הוא מסתובב באוטו עם דיסק, ועליו ההקלטה של השיר, 'אוהב ביוונית', חם וטרי מהבישול באולפן ומבקש מכל מי שנכנס למכונית חוות דעת. זה שיר ילדים קלאסי, מרגש, שתפור על סרנגה ומאפשר לקול הענק שלו להסתלסל לידי ביטוי. לפי התגובות שהוא מקבל עד עכשיו, הוא יכול להיות רגוע. המקום הראשון שלו.

 

אחרי יצפאן, שמרח את סרנגה במחמאות והודיע שהוא הזמר היווני הטוב בישראל, אנחנו נכנסים למכוניות ודוהרים לכיוון נמל תל אביב, לחתונה. כיאה לגיבור תרבות, כבר בכניסה מתנפלת עליו מישהי ופוקדת עליו לנשק את הנכדה של זהבה. בין אם מדובר באותה זהבה מהיומולדת ב '206', ובין אם מדובר באחרת, סרנגה מנשק וממשיך הלאה.

 

כמו כל זמר שמכבד את עצמו, הוא עולה על הבמה רק אחרי שהלהקה שלו – יחד אתו מתחילת הדרך – כבר נמצאת שם, חגיגית, מנגנת לקהל את הפתיח לשיר הראשון. סרנגה מסתדר מאחורי הקלעים, נראה כאילו הוא הולך להירדם, ומסדר את האוזנייה. הדי ג'יי מודיע לאורחים "קבלו את שלומי סרנגה", והוא פורץ פנימה. אשר ראובני עוד רודף אחריו, מספיק לצעוק לו שלחתן ולכלה קרואים ברק ושלי, וסרנגה, שיודע שהוא כאן בשביל לעשות שמח, מברך מיד את הזוג המאושר, כאילו הם חברים שלו מהתיכון. כל העייפות שלו מהיום הארוך אצל יצפאן מתפוגגת, כשהוא פותח את הפה. "זה כמו שאתה רץ", הוא מסביר לי, כאילו שאני רץ. "אי אפשר לישון ולרוץ תוך כדי. ככה אני, ברגע שאני מתחיל לשיר, האדרנלין מתחיל להשתולל".

 

הוא אוהב לשיר, רק ככה אפשר להסביר איך הוא שורד קצב הופעות מטורף של שלושים בחודש, לפעמים כמה הופעות בערב. הרומן שלו עם המוזיקה היוונית התחיל עוד כשהיה נער, אחרי מות אביו. "כשאבא שלי היה חולה התחלתי לנגן באורגן עם דוד שלי סמי, שהיה הקלידן מספר אחד בארץ ליוונית", הוא מספר. "הוא התחיל ללמד אותי והשוויץ לכולם בזה שאני מנגן. הוא היה מבסוט שאני בכלל התעניינתי בזה. לא עלה בדעתי להופיע או להיות זמר, עד הפעם הראשונה שזה קרה. סמי לקח אותי למועדון, שהוא הופיע בו בדיזינגוף ואמר לי, עכשיו אתה עולה לשיר. אם היית בא לראות אותי מופיע בשנה הראשונה שהופעתי, לא היית מצליח לתפוס אותי עם העיניים מהקהל. הייתי עוצם עיניים ושר לעצמי, רק אני והמיקרופון. לא עניין אותי מי נמצא במקום. שרתי נטו שירים שאני אוהב, ולא עניין אותי מה אנשים חושבים או אוהבים, גם נורא התביישתי".

 

אז, בגיל 20, בלי תכנון מוקדם, הוא התחיל לתפוס את מקומו כזמר מוערך ששר ביוונית. הוא הופיע בהתחלה במועדונים קטנים, ולאט לאט צמח וקנה לו קהל מעריצים. המוזיקה היוונית תמיד היתה פופולרית בארץ. אולי מפני שהשכנים נמצאים באותו אגן, אולי מפני שלאשכנזים היה תמיד נוח יותר להתיידד עם היוונית לפני המזרחית, מאריס סאן, דרך פוליקר ועד גליקריה.

 

בעשר השנים שחלפו מאז סרנגה התחיל את הקריירה שלו, הוא הצליח לפרוץ את גבולות הז'אנר. הקהל הרחב מכיר אותו בזכות המגה להיט 'חלום מתוק' (סרנגה שר ביוונית, מושיק עפיה בעברית), אבל המכורים כבר הספיקו להכתיר אותו לפני שנים כ'קזנג'ידיס הישראלי', גדול זמרי יוון. הרבה לפני המיצוב הנוכחי שלו כזמר לכל המשפחה, כזה שמופיע ב'קמלוט', ב'צוותא', או בפסטיגל – קטף סרנגה אלבומי זהב ופלטינה על אלבומי היוונית הכבדה והלא מתחנפת שלו.

 

הוא נחשב לזמר יווני כל כך טוב, עד שב-97' החתים אותו אחד המועדונים באתונה לחוזה הופעות של שלוש שנים. מדי ערב הוא הופיע שם, מלווה בתזמורת בת 12 נגנים מול 800 אורחים, אבל אחרי שנה הכריעו אותו הבדידות והניכור, והוא שב לארץ. למרות השנה ביוון הוא עדיין לא מדבר יוונית שוטפת. "אני מסוגל לנהל שיחה", הוא אומר, "אבל זו שפה קשה. את מה שאני שר, אני מבין".

 

המעבר מהמועדונים הצפופים, שם הוא יכול היה לשיר את המוזיקה שהוא באמת אוהב, אל הלהיטים היווניים, שהוא שר מול קהל של ועדי עובדים, בריתות וחתונות, לא מתסכל אותו. כמו שאשר ראובני קובע, "זאת פרנסה". "אם בן אדם משלם לאירוע, ורוצה שיהיה לו שמח, אני לא יכול לשיר לו שירים כבדים, שאני אוהב", סרנגה מבהיר. "אני מתחשב במה שהקהל אוהב וככה צריך. כדי להיות זמר מצליח אתה חייב גם להיות חכם. כשהייתי ביוון, שרתי את החומר שלי, כי שרתי ליוונים. ביוונית יש המון שירים יפים של נוסטלגיה, שנחשבים לנכסי צאן ברזל, שישירו אותם בכל מועדון ביוון, אבל אני לא יכול לשיר אותם כאן, בטח לא בחתונות, ואפילו לא בכל מועדון. אבל אני שמח שעשיתי את זה כבר, זה משהו שחוויתי".

 

זה לא מאכזב? שנים אתה עובד כדי להתפרסם ולהצליח, ובסוף מבקשים ממך לשיר שוב את 'חלום מתוק'.

 

לא, זה בסדר, כשאני רוצה, אני מתפרק במועדונים, שם מגיע קהל כדי לשמוע אותי שר נטו יוונית. אני משלים עם זה. המינוס במועדונים זה השעות המאוחרות שאני עולה שם להופיע. אני עולה לשיר באחת וחצי שתיים בלילה. והיום, אחרי עשר שנים שעשיתי את זה, אני כבר לא יכול לעשות את זה יותר מפעם, גג פעמיים בשבוע. פעם הייתי שר רק בשביל הכיף. היום יש כיף, אבל יש גם שיקולים מסחריים, ואני צריך לחזור על עצמי הרבה. אני מתפלא על עצמי איך אני יכול לעשות שלושים הופעות בחודש ועדיין ליהנות כל פעם מחדש".

 

ולא משעמם לך לפעמים?

 

"בחיים לא. כל פעם זה אנשים חדשים ואולם אחר".

 

יום רביעי, אולפני הרצליה: הקלטת התכנית של אדיר מילר

 

לא רק שזה לא קל להיות שלומי סרנגה, בשבועות שלפני הפסטיגל זה אפילו די קשה. מתקפת יחסי הציבור של המופע כובשת כל תכנית טלוויזיה אפשרית, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו פעם שנייה השבוע, באולפני הרצליה. על הפרק: צילומים לתכנית של אדיר מילר. ושוב אורי פסטר מודיע לכולם מי, לדעתו, הולך לזכות במקום הראשון, ושוב בנות להקת 'חמסה' מנסות לשפר עמדות ליד סרנגה, זו על חשבונה של זו.

 

אם הפסטיגל הוא תו התקן האולטימטיבי למצבו של הטאלנט בשוק הכוכבים, אולפני הרצליה משקפים את יחסי הנזילות המתעתעים בין החברה הישראלית למפורסמים. כרגע נינט מפורסמת כמו אריק איינשטיין, ובכלל לא משנה מי היה כאן קודם. סרנגה, למזלו, הוא קודם כל זמר, רק אחר כך מפורסם. לקהל של אדיר מילר, אגב, זה לא באמת משנה, כי את מחיאות הכפיים הסוערות ביותר מקבל דווקא רודריגו.

 

את מוניקה, שיכולה להסביר הכי טוב את כל העניין, פגשתי יומיים קודם בצילומים ליצפאן. היא אישה קולנית ולבבית עם שיער אדמוני, שהתעניינה אצל סרנגה איך קרא לבן הקטן שלו, וביקשה להצטלם עם המפורסמים שהגיעו לאולפן. שאלתי את פזית (או שהיתה זו יסמין?) מ'חמסה' מי זאת, והיא אמרה לי, "מעריצה".

 

אז עכשיו היא כאן, מחוץ לאולפן של מילר, מספרת לי במבטא רומני, שלבת שלה קוראים שירה ושיש לה כבר 3,000 תמונות של מפורסמים. "אני לא באה לכאן כל ערב", היא אומרת. "איך שיוצא. פעם, פעמיים בשבוע". כשהיא מוציאה מהתיק שלה את התמונה עם קלינטון מהיומולדת של פרס, נופל לי האסימון. ראיתי אותה בטלוויזיה מתנפלת על קלינטון בהיכל התרבות, מטיחה את עצמה למרגלותיו, ומכריחה את אחד המאבטחים לצלם אותה עם הנשיא לשעבר, שלא הבין מאיפה זה בא לו.

 

ושוב היא רואה את סרנגה, ולא פוסחת על סדרת השאלות בקשר לבן שנולד. איך קוראים לו ואיך הוא ישן בלילה. סרנגה עונה בנימוס ונמלט לאולפן, רק כדי לראות את רודריגו כשתחתונים וחולצת פסטיגל לגופו (טנגה אדומים, תוצרת הארץ, עם גומי רחב. דחוף לשדרג). הג'ינס של רודריגו נעלם, והוא מגונן על חבילתו (אין צורך לשדרג) מפני הקהל שמבקש להציץ. אסי כהן, שבמקרה עבר במקום, השד יודע למה, עושה סיבוב מול הקהל, מרים את החולצה, סוחט מחיאות כפיים ועוזב. חם ומגניב כאן, שחבל על הזמן.

 

יום שבת, תל אביב: צילומים בסטודיו של הבחורים

 

שיא השבוע המשותף שלנו מגיע במוצאי שבת. אנחנו נפגשים בסטודיו של הבחורים לצורך צילום התמונה לכתבה. סרנגה, שלא הספיק להתאמן לפני כן במכון הכושר, אבל הספיק לעבור אצל הספר, מקפיד על כל פרט. לפני הצילומים הוא גזר על עצמו משמעת אוכל חריפה, כדי שלא יתגלה בטעות כפל שומן מיותר שלו. רק אחרי שסשן הצילום ייגמר, הוא ירשה לעצמו להתפרע ויירד על גלידת יוגורט, שעורבבה עם ארבעה פקאנים בדיוק, ספור.

 

בינתיים הוא ממלא אחר ההוראות של הבחורים שמאחורי המצלמה ברצינות מוחלטת. סיגל, המזכירה של המשרד, שמלווה אותו לכל מקום, מעודדת אותו שהוא נראה מעולה. בכלל, אם זה תלוי בסיגל, סרנגה צריך להוריד חולצה כמה שיותר. "לפני הופעות", היא מספרת, "אני תולשת לו כפתורים מהחולצה. שיהיה פתוח. עד שאני הגעתי, הוא בכלל הופיע עם ז'קט ועניבה. הוא חתיך, והוא צריך להראות את הגוף שלו".

 

בלי קשר לסיגל, מאז השינוי הדרמטי שסרנגה עבר לאחרונה – הסרת שיער בלייזר, דיאטה ותספורת מעודכנת – אנשים לא תמיד מזהים אותו. הוא יישר קו לחלוטין עם ז'אנר הגבר החדש, זה שמקפיד על טיפוח והופעה חיצונית, ושבר את השוק.

 

"בהתחלה זה היה מכה, התגובות אחרי שרזיתי", הוא מספר. "כבר לא היתה לי סבלנות לענות. כל אחד שאל, 'מה קרה לך, לא טוב ככה, תשמין, זה לא יפה'. זה בא לאנשים ביחד, גם עם הקמפיין של 'נטורפיל', ככה שהיה להם קשה.גם דיברו עליי מאחורי הגב שירדתי לסמים, בגלל שרזיתי, וחלק חשבו שאני הומו, בגלל הסרת השיער, בכלל לא הבינו מאיפה העדינות הזאת. אבל זה לא עניין אותי. עניין אותי מה אני אוהב, ומה טוב לי לראות, ואני לא מבין איך בני אדם שמנים, שאין להם רבע מהתוצאה הזאת, באים אליי ואומרים לי 'תשמין, זה לא יפה'.

 

למה בכלל החלטת לרזות, הרי לא היית באמת שמן, סתם בחור חסון.

 

אני מתאמן כמה שנים במכון, אבל אף פעם לא הרגשתי או ראיתי תוצאות. המון דוגמנים בארץ יש להם פנים יפות, אבל הם לא מושלמים בגוף, חסר להם המון. לא עשיתי את זה בשביל להיות דוגמן, ממש לא, אלא כדי להרגיש טוב. גם לא עשיתי את זה בגלל המקצוע. הופעה חיצונית תורמת מאוד לתדמית, לאישיות. אתה גונב את העין. קח דוגמא, בלי קשר אליי, אפילו בחו"ל. אם עולה זמר בן חמישים ושר מהמם עם גרון מהמם, ומולו עולה בחור צעיר, שנראה טוב ורואים לו קצת מהגוף, אז גם אם השיר פחות יפה, ידברו עליו יותר. לא ככה?

 

ככה. אבל תסביר לי מה עשית כדי להיות כזה חתיך.

 

תבין. יש שכבת שומן מעל השריר. ברגע שאתה מוריד אותה, רואים יותר את השריר. זה פשוט.

 

תודה לך.

 

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ערוץ 2
מככב בטלוויזיה
צילום: ערוץ 2
מככב במועדונים
מככב אצל האשכנזים
לאתר ההטבות
מומלצים