בלי טריקים

ספר ביכורים זקוק תמיד ליותר סימפטיה מאשר יצירה של כותב משופשף: אני חושבת ש"כביסה", הרומן הראשון של סוזן אדם, ירוויח את אהדת הביקורת ביושר ובקלות. אפשר לגלות סימפטיה לעלילה, שבמרכזה עומדת טראומה קשה מימי הילדות של הגיבורה הראשית. אפשר גם להתבונן בדרכי העיצוב של הסיפור, ולראות כיצד הכל מהודק היטב, ארוז בקפידה ומוגש לקורא באורח די קל לעיכול, אחרי תחושות הזעזוע המתבקשות מתיאור מאופק וענייני של הזוועה. הכל ממש נורא בסדר, אלא ש"בסדר" זו לא בדיוק מחמאה לאופני העיצוב של יצירה ספרותית.
הרומן מתחיל ומסתיים בכאוס. בגוף ראשון ובנימה בהולה ונסערת מרמז מספר אחד על דרמה עצומה וקשה שמתרגשת בחייו: הקול מרמז על אסון, וברור ממנו שבמרכז האסון ניצבת מי שעוד מעט תהיה הגיבורה הראשית שלנו. הקול הבהול הוא רק מין פיגום עליו מטפס הקול הבא שבוקע מתוך הספר, מרוחק ומסודר מאד, קולה של מספרת שמנסה להכניס סדר בחייה סביב הטראומה. בהמשך נשמע עוד שני קולות, את אמה של הגיבורה ואת אחותה, ולכולם יש שיטה אחת ויחידה לעשות סדר. הם מספרים את סיפור חייהם ברצף כרונולוגי, כאילו מתוך סדר-הזמנים הנכון עולה המשמעות הנכונה של הדברים ונבנית מאליה.

מבנה לא מדויק

המספר (יותר מאוחר קוראים לו אפרים מרקוביץ') מדווח על ידיה הרועדות של אשתו, הגיבורה שלנו, אבל היא לא מניחה לרעד להשתלט על הכרונולוגיה, ובאיטיות מחושבת, בשליטה מופתית, היא מתחילה ממש מבראשית, מזכרונות הילדות הכי מוקדמים בכפר בטרנסילבניה, שם קראו לה אילדיקו רוט. בהמשך יהיו הפסקות במונולוג של אילדיקו בגוף ראשון, שבהן יופיעו מונולוגים אחרים בגוף ראשון.
אמא של אילדיקו תמשוך את הסיפור אחורה, לילדותה שלה, לחייה לפני ואחרי אושוויץ. גם אפרים לא יעמוד בפני הפיתוי, לשטוח כאן את סיפור חייו שלו. אפילו אחותה של אילדיקו תתפתה להאיר את הדברים בסיפורה-שלה. המונולוגים של כולם נקטעים במקום בו אילדיקו ממשיכה לשבת על הספה ולספר הכל, מטרנסילבניה ועד אשקלון, מן הילדות המוקדמת ועד אחרי הצבא, בשקט מופתי ומתוך שליטה עצמית מדהימה, אבל ככל שהיא מתקדמת בסיפור ברור שיש כאן טעות בסיסית בבחירת המבנה.

כש"רשומון" ו"אלף לילה ולילה" נפגשים

אם מתבוננים ב"כביסה" במנותק מן האמפתיה הבסיסית שמעורר סיפור קשה על התעללות בילדה קטנה, צריך לומר שהמבנה מבוסס על טכניקה מעורבת, משהו בין "רשומון" ו"אלף לילה ולילה". ב"רשומון" הפטנט הבסיסי מאפשר לכל דמות לראות אירוע מזווית הראייה השונה שלה, וההכרעה בין הגרסאות נמסרת לקוראים. כאן המונולוגים השונים מכילים התייחסות למונולוג המרכזי של אילדיקו, בנוסח של לא ידעתי, לא ראיתי, זה לא אירע כך, אני לא אשמה. אף אחד מהם אינו מאיר את הסיפור המרכזי, אינו מעצים אותו וגם לא תורם לו באופן משמעותי.
ב"אלף לילה ולילה" יש הפסקות מתודיות בין סיפוריה של שחרזאדה, המקדמות את זמן-הסיפור דרך ה"מציאות", שהיא סיפור המסגרת, הדיאלוג המתמשך בין שחרזאדה למלך המאיים להורגה. הדיאלוג הזה יוצר מתח וציפיה לסיפור הבא. כבר יותר מאלף שנה משתמשים מספרים בטריק הספרותי הזה בהצלחה, אבל נדמה לי של"כביסה" הוא פשוט לא מתאים. ההפסקות המתודיות – לשיבה לזמן הווה מפיו של אפריים או לעוד מונולוג של דמות – לרוב ארוכות מדי, מעושות מדי, וגוררות את הדמויות הרחק מן הסיפור המרכזי. כיוון שכל ההפסקות מסורות למונולוגים, זה של אילדיקו מחוויר אט אט ונבלע במין המולה של קולות מיותרים.
עוד בעייה: הקולות דומים מדי זה לזה. מבנה המשפט, דרך הסיפור, ההתבוננות המדוייקת בפרטים קטנים, אפילו אורך המשפט, משותפים כאן לכל הדמויות, למעט הפסקות מתפרצות קצרצרות של אחותה של הגיבורה. גם בשל כך קולה של אילדיקו הולך ומחוויר בין הקולות הדומים, הולך ומטשטש ביניהם במידה כזאת, שהסוף –מפתיע ומבורך ככל שיהיה – קצת לא מתקבל על הדעת. אבל חוץ מזה, כאמור, הכל בסדר, וגם אם הסיפור לוקה בבעיות מבניות, נראה לי שהן לא יפריעו לקוראים להזיל פה ושם דמעה.

כתבתה של אילת נגב על סוזן אדם תתפרסם בסוף השבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"