שתף קטע נבחר

השבר האישי, השבר הלאומי

צבי גיל, ניצול שואה שכותב בלוג ב"רשימות", איבד השנה את אשתו שנפטרה ממחלה. השבר השני שלו הוא איבוד המדינה הנאורה והצודקת

חברה מתוקנת מאופיינת, בין היתר, באוזן כרויה לבעיותיו של הפרט, שכן הפרט הוא שעומד במרכז העניינים בחברה נאורה. הערך המוסף הוא שבעיותיו של היחיד, לעתים משותפות, תוך הבדלים וניואנסים, לרבים בחברה.

זאת, מכל מקום , ההתייחסות שלי להזמנת האתר הקהילתי של ynet לתת ביטוי אישי "מה עשתה לי השנה שחלפה". זאת גם, לעניות דעתי, "תקשורת המונים" במיטבה. הנושא הוא אובדן ושברו. ביטוי לתחושה של אובדן, יכול לנוע בין אלם והלם מתמשכים, לבין פרץ זעם רועם שברקיו מציתים אש בכל הנקרה בדרכם. ישנן דוגמאות לכאן ולכאן, ואין בכוונתי להביא אותן.

 

בשנה האחרונה חוויתי שבר כפול.

שבר אישי. רעייתי, שותפה לחיי עשרות שנים, ונערצת בשל כישוריה, תבונתה ויופייה, נפטרה ממחלת הסרטן. החודשים האחרונים היו תופת לשנינו. הפרידה, והימים הנוראים שקדמו לה מצאו ביטוי במעין שיר שכתבתי. אני רואה לנכון להביא אותו בשלמותו בהנחה שיותר מכל פרוזה, עזה ככל שתהיה, "השיר" ישקף את השבר שלי.

 

קריעה גדולה.- 7.3.2003 (ליודיקה- לזכרה)

 

הפעם שכחו,

והחולצה שהכנתי כקרבן הקריעה

נשארה שלמה.

אני לא.

קרעו אותך ממני,

כמו אז כשניתקו ידי

מידי אוהבי.

את לצד אחד, אני לצד שני.

 

החזקתי לך את היד

כאשר ייסורי תופת

דחפו אותך אל פי התהום.

החזקתי לך את היד

ומשכתי אותך

עד לסערה הבאה,

כאשר ברק אכזר הכה בך

ללא רחם, וכמעט צרב את נשמתך.

 

החזקתי לך את היד,

ורציתי להאמין שדרכה

אני מעביר לך כוח ואמונה,

בניתוב דרכך בערוגות הייסורים,

בלשונות האש

בגיהינום של מטה.

החזקתי לך את היד

כדי למשוך אותך מן הלהבות.

 

החזקתי לך את היד

כאשר הזעקות שלך

הגיעו עד לשמיים,

אך לא פילחו את הפלדה הקרה.

ליושב במרומים, היו אטמים באוזניו

הרעש היה בלתי נסבל

והוא לא שמע את הביפר

כשלבך פרפר.

 

החזקתי לך את היד.

לא כמו על סיפון

ספינת התענוגות,

כשהיא החליקה על המים.

אלא במשברי ים,

כשחרטום חייך נוטה למצולות.

ושוב עלינו על פני הגלים

עד למפץ הבא שכמעט וריסק אותך.

 

אמרת: צביקה זרום אתי.

לא יכולתי.

כוונת את המפרשים אל התהום.

שלא כמוני לא יראת את המוות.

לא רצית מוקשים בדרכך אליו,

דהרת אליו בקוצר נשימה.

ואני החזקתי לך את היד

כדי שתעצרי.

 

ובאותה שבת התבהרו שמי העופרת,

ואת ראית לפניך את המטרה,

ומשכת כמו אצן שמתקרב אל קו הגמר

וכל שריר נמתח, וכל נשימה קצרה.

והמשפחה כולה הריעה לך

כפי שראוי לאלופה.

ובלילה ההוא, לא הייתי על המשמר, הרפיתי.

ואז נותקה היד, וכמו אז נשארתי לבד.

 

לבד.

עם חולצה שלמה

ונשמה קרועה

לעולמי עד.

 

השבר הכפול שלי

 

מן התוכן בבית הראשון והבית האחרון יובן שניצול שואה אני, שכן הדימויים של פרידה לקוחים מן ה"מחוזות ההם". ועוד משהו שקשור בשואה ובאובדן.

רעייתי, החזירה לי משפחה לתפארת, לאחר שאת רובה המכריע איבדתי שם.

 

זה מביא אותי לשבר השני, שבר קולקטיבי שקשור בנשמתו של עם, אובדן דרך חברתית, לאומית, ערכית ומוסרית.

האמירה "חלום ושברו" היא מטפורה. הרי חלום הוא דבר לא מציאותי ויש שהחלום הוא מבועת. הכוונה היא לשאיפה גדולה, לכמיהה עמוקה. המציאות היא שונה, היא כמו שיטפון בנחל אכזב שמנתב לו יובלים בדרכו אל הים, ומשאיר צלקות יבשות. אני מסתכן בפתטיות כאשר אני מעלה את זיכרון עליתי לארץ ב – 1945 כנער צעיר, מתוך ברירה מוחלטת (יכולתי להגר לכל מקום בעולם) ולאחר מלחמת הישרדות איומה שם. הייתי גאה לקחת חלק במלחמת העצמאות שלנו כאן. באותה מלחמה, אני וכמוני שלחמו לא ראו את החזון מעבר למחר או מחרתיים. לחמנו כי לא הייתה לנו ברירה, לחמנו על קיום. רק לאחר שוך הקרבות, כאשר מלחמת העצמאות הסתיימה , חדרה בנו הכרה שלא לחמנו רק למען מדינה, עצמאית, חזקה ויהודית אלא גם למען חברה מתוקנת, "עם סגולה אור לגויים" ככמיהתו של בן-גוריון. ככה יכולתי אני כניצול שואה, להסביר, רטרוספקטיבית את עובדת בחירתי בארץ הזאת. מדינה לאומית לעם שאלפיים שנות גלות ,ג ירוש ונדידות מאחריו. מדינה ערכית ומוסרית לעם שכה סבל מרדיפות והשפלות, מפגיעה מתמדת בזכויותיו מדריסת כבודו ומורשתו. עם שבמאבקו למען זכויותיו כמיעוט היה דגל וסמל למיעוטים ומדוכאים אחרים בעולם. הייתי מסתפק במדינה שהיא "אור ליהודים". אבל האם היא כזאת? אני חש כאילו שמנסים לקרוע ממני את המדינה, היהודית, הנאורה, הצודקת. זאת שלה ייחלתי שנים רבות, ואני מנסה שלא להרפות.

 

אני תוהה: איך זה ייתכן שלאחר שיישמנו את הלקח הלאומי של השואה, בהקימנו מדינה שהיא מקלט לכל יהודי, ובשמירה על בטחונה, ולאחר שעשינו מאמצים אדירים בשיקומנו שלנו ( אף שהצלקת בפנים של שואת היחיד לעולם לא תגליד) לא השכלנו ליישם את הערך האוניברסלי, המוסרי, היהודי במובן הרחב ביותר- את הנאמר במגילת העצמאות שלנו, או למצער את אמרתו של הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. 

 

השבר הוא, אפוא, בשבילי- כפול. שני פנים לו, אף אחד מהם לא מלבב, קשה לי להשתחרר משניהם. אלא מה? איך אמר אבא אבן החכם: היהודים לא מאמינים בנסים, הם סומכים עליהם. אולי. הלוואי.

 

צבי גיל כותב בלוג בשם "זרקור" באתר רשימות

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים