מה אפשר לקנות עם כבוד ותהילה?
הכבוד והתהילה אינם בראש מעייני כרגע, וכנראה גם לא יהיו בעתיד. כל מה שאני עושה נעשה בשביל להתפרנס. בלי פרנסה אין לא כבוד ולא תהילה. ימימה עברון, בלוגרית מ"רשימות"
אחת המשתתפות הפסיביות בפורום השפה העברית כתבה אלי מטעם גוף תקשורתי לא קטן (וגם לא כל כך עני), ושאלה אם אוכל לשמש כיועצת לשונית לאיזה מיזם שנועד לילדי ישראל. שמחתי לדעת שהפורום עושה את שלו מבחינת יחסי ציבור, עד שהגעתי לשורה שאמרה כך: "חיסרון: אין כסף. יתרון: כבוד ותהילה." תשובתי היתה – "מה אפשר לקנות עם כבוד ותהילה?"
מאוחר יותר נימקתי: הכבוד והתהילה אינם בראש מעייני כרגע, וכנראה גם לא יהיו בעתיד. כל מה שאני עושה נעשה בשביל להתפרנס. בלי פרנסה אין לא כבוד ולא תהילה. אם תרצי, הוספתי, תוכלי מדי פעם להרים טלפון ולשאול מה שאת רוצה, כחברה, ואם התשובה לא תדרוש מאמץ רב, אענה בשמחה. אבל אז אני לא לוקחת אחריות, ולא מוכנה שיפרסמו את השם שלי בשום פנים ואופן, כי אם אמנם יפרסמו את השם שלי, איזה כבוד ותהילה יבואו לי מעבודה שלא אשקיע בה יותר מתשובה מהירה בטלפון, ואולי גם אטעה פה ושם?
דת שאלוהיה הם הכבוד והתהילה
אבל מה שהטריד אותי היה הרבה מעבר לעניין האישי. מטרידה ההכרה שיש מי שמאמין שזה מוסרי לבקש מאנשי מקצוע להמיר את שכרם ב"כבוד ותהילה" בלבד. מטריד אותי להבין, שיש מי שיסכים לעבוד תמורת "כבוד ותהילה". מטריד אותי לחשוב על איכות העבודה שאותו אדם יעשה. מטריד אותי לדעת שיש אנשים שהיו עושים עבודה באיכות גבוהה בהרבה, אילו רק שילמו להם כראוי. מטריד אותי לדעת שאנשים שמוכנים לעבוד בשביל הכבוד והתהילה הם בדרך כלל חסרי הכישרון, אלה שמחפשים רק כבוד ותהילה. מטרידה אותי ההבנה הברורה שאני עדה לתוצרי השיטה מדי יום ביומו. מטריד אותי לדעת שהמבקשים הם גופים שהיו יכולים להרשות לעצמם לשלם תמורת איכות. ומעל לכל מטרידה אותי העובדה ש"הכבוד והתהילה" הפכו למטרה.
נראה כאילו בבת אחת, בחצי שנה של היעדרות, צמחה כאן דת שאלוהיה הם הכבוד והתהילה. או שמא זה היה ככה תמיד, ורק בעקבות כמה חודשי התנתקות הצלחתי לראות את הדברים כפי שהם באמת?
פתאום הפכו הכבוד והתהילה לחזות הכל. המופע של סטיב, קחי אותי שרון, כוכב נולד ופרויקט ווי הם התסמינים הקיצוניים של התופעה. התסמינים הפחות בולטים ניכרים באיכות החומר שמוגש לקוראי העיתונים, לצופי הטלוויזיה, למאזיני הרדיו ולגולשים באינטרנט. זה ניכר בכתיבה המרושלת, בתכניות טלוויזיה דלות קלוריות עד כדי בחילה, בקריינות העילגת, בפרשנות הפושרת ובחוסר העידון והאסתטיקה במגע הסופי (ולפעמים בשלבים הרבה פחות מתקדמים) של כל חומר שאמור להגיע בסופו של דבר לציבור הרחב. מישהו עובד בלי כסף? סביר להניח. הוא זוכה לכבוד ותהילה? אולי, תלוי בעיניים המסתכלות ובאוזניים המאזינות. בעיני דברים רבים כל כך נראים גסים, לא מושקעים, לא מתחשבים בצרכן התקשורת האנין, לא מקצועיים. עשויים בחוסר חן ובחוסר כישרון.
אז למה הסכמתי לכתוב כאן, ישאל הקורא המתחכם את השאלה המתבקשת. למה לשתף פעולה עם המערכת הזו? או כמו ששאלה פעם בלוגרית מוכשרת, בשביל מה? בשביל המפלגה? על כך יש לי שתי תשובות. הראשונה, מבית מדרשו של עופרניקוס, נותנים לי הזדמנות להתבטא ואני אשתוק? והשנייה המפורטת יותר היא שלא, אני לא אשתוק, אבל בגבולות שלי. זאת אומרת, אם כבר לדבר, ובחינם, אז רק פעם אחת, ובדיוק על הדבר הזה. על הניצול, על הזניית המערכת, על כך שהקולות הנשמעים לא מעניינים מספיק, לא מאתגרים מספיק, לא מתוחכמים מספיק, לא אלגנטיים ומלוטשים מספיק, בין היתר, כי הם עושים את זה בשביל הכבוד והתהילה, ואנשים שהכבוד והתהילה הם בראש מעייניהם הם הרבה פעמים, איך להגיד את זה בעדינות, פשוט לא מוכשרים ולא מעניינים.
ימימה עברון מפרסמת בלוג אישי בשם "געגועי לגאלה פלצ'ידיה" באתר "רשימות".
בלוגים שאהבתי
- על קוצים - הבלוג של קיפוד כזה
- הסנרק -הבלוג של Snark
- הבלוג שאין לי - הבלוג של אמיגו
- סופר קולות - הבלוג של עומר מיכאליס
- עולמות אפשריים - הבלוג של דנה
צימרמן
לפנייה לכתב/ת 
