גרפומנים, תרדו מהעץ

"אתמול כתבתי כתבה על הדיון בצ'ט, בעניין הפורום החדש, על קבוצות הדיון, שמתעסקות בהשפעת רשימות הדיוור, על עולם המסרים המידיים, כתחליף לשירותי sms” (מתוך כתבה שהייתי יכול לכתוב, אם הייתי רוצה).

כאשר חרט אותו אזרח כדור הארץ עלום שם, לפני כמה אלפי שנים, את הקו הראשון על הסלע הראשון (או שמא היה זה סיני שהניח מקל במבוק על הארץ), עוד לא היה אינטרנט. המילה הכתובה נראתה כאחת ההמצאות המוצלחות ביותר של האנושות.
במבט לאחור, תרשו לי להטיל ספק. לעבדכם הנאמן, מה לעשות, קצת נמאס ממילים. וצריך להודות – האינטרנט הוא כנראה זה שהגדיש את הסאה. בכל פינה הן מופיעות: קטנות, גדולות, ארוכות, מקוצרות. מאנשים שאני מכיר, מחברות שמעולם לא שמעתי עליהן, בשפות מוזרות מאוד, הפוכות, בג'יבריש, קטועות, שבורות, מרוסקות וכו'.
מה יש כבר להגיד לכולם, שהוא כל כך חשוב? כמה כבר אפשר לדבר? כמה אימיילים יכול בן אדם לקרוא ביום? כמה כתבות? כמה הודעות באי.סי.קיו? כמה קשקושים בפורומים? אולי תשתקו קצת? ("על מה שאודותיו אי אפשר לדבר, אודותיו יש לשתוק", לודביג ויטגנשטיין, פילוסוף שמעולם לא גלש באינטרנט).
וזה לא סתם שזה מתחיל להימאס, זה ממש מתחיל להזיק לתרבות האנושית, שהופכת יותר ויותר מתרבות של מעשים, לתרבות של דיבורים. מבלי להיכנס לדיונים משמימים בנוסח "הפוסט מודרניזם בעידן האינטרנט, מדוע למה והיכן?", נציין רק כמה עובדות בסיסיות:
1. התקשורת האלקטרונית והכתובה מתעסקת יותר ויותר במה שנאמר: (יוסי שריד: "שרון מגלומן", אביגדור ליברמן: "ברק כישלון"), מאשר במעשים ועובדות.
2. ההתייחסות לחשיבותן של מילים רושמת שיאים חדשים (ברק מבקש סליחה מעדות המזרח, ח"כים ערביים נחקרים בחשד להסתה בגלל פליטת פה לא מוצלחת, כל כרוז ימני הופך את כותבו למושא לחקירת השב"כ).
3. הניתוח המילולי של טקסטים הופך לחלק מהותי בחקר התרבות והאקדמיה, למרות שרוב רובה של ההיסטוריה האנושית אינה כתובה.
לכל העובדות הללו, ולדומות להן, יש סיבות רבות, אבל העולם הווירטואלי הולך ומקצין אותם. מחלת הגרפומניה, שהיתה פעם נחלתם של בודדים (אני מודה: גם אני כנראה נדבקתי), הולכת ומתפשטת. יש מי שנהנה מזה, כמו הפינקלשטיינים שאמנותם היא להסתיר את העובדות באמצעות מילים. אבל מה יהיה עלינו? האם נגזר עלינו לחיות תחת דיקטטורה חדשה, במסווה של דמוקרטיה, דיקטטורה של מילים (וסייג לחוכמה: שתיקה).