סוף המשחק. ראיון פרישה עם חיים רביבו
בראיון פרישה מספר חיים רביבו על הרגע בו החליט לעזוב: "כשלא הייתי נוכח בלידה של בני השלישי", על החזרה הביתה: "בעיר כמו אשדוד יש צרות עין, לא אוהבים אנשים מצליחים", וגם על פרשת נערות הליווי: "לא יודע מה קרה באותו הלילה"
מאז שהיה ילד קטן, לחיים רביבו יש מסכה שהוא שולף ברגע שהוא יוצא מהבית. זו לא מסכת אבוקדו לעור פגום, גם לא כזו לפורים עם אף אדום ושפם. מדובר במעטפת אלסטית שקופה ועליה פרצוף קליל עם חיוך קטן של איש עם הרבה סבלנות. אף אחד לא רואה את המסכה של חיים, אף אחד גם לא מתעניין אם היא כבדה לו, אבל רביבו מרגיש אותה היטב כבר יותר מדי שנים.
האמת, די נמאס לו: "עוד בהפסקות בית הספר, לא הייתי הולך ויושב עם הבנות, והייתי משקר את עצמי, שכדורגל זה הדבר הכי טוב בעולם. הרי אם הייתי יכול לשלב בין שניהם, הייתי משלב בין הבנות לכדורגל".
- ולא יכולת?
"לא, כי לא היתה לי ברירה, ובגלל זה התמקדתי רק בכדורגל. לא היו לי את המכנסי ליוויס האלה שמחליפים פעם בשבוע או את הנעלי נייק, איזה שאני רוצה, בצבע אדום או כחול. וגם אם היו לי, אז לא בטוח שהייתי יושב עם הבנות שם, כי לא היה לי יתרון יחסי. פשוט ברחתי למקום שהייתי הכי טוב בו - הכדורגל. ברגע שאתה אומר לעצמך שאתה מעדיף רק את הכדורגל, אתה משקר. אתה שם מסכה ואומר 'כיף לי'. כל העניין הזה של המסכה קשה לי מאוד. לפעמים אני עצוב, מכל סיבה שהיא, ואני לא מסוגל לחייך ואין לי את הראש הזה להתחיל לצחוק, להיות נחמד. פשוט אין לי".
- אז תהיה עצוב, אם אתה עצוב.
"אני לא יכול. אתה לא יכול להיות קר לאנשים, כי אף אחד לא יודע שאתה בכלל עצוב. למשל, בימים האחרונים אני הבנאדם הכי עצוב בגלל מוריס טובול, החבר שלי שנהרג בפיגוע באשדוד. זה כואב לי. אבל כשאני מסתובב, אין לי ברירה. אני מנסה להביא את עצמי למצב כזה שאני נחמד ומחייך כדי שאף אחד לא ירגיש בהבדל הזה. זה מעייף מאוד. אבל כנראה שזה דבר שכבר לא אוכל לברוח ממנו. אין, מזה אני כבר לא אוכל להתחמק".
רביבו נפרד ממוריס (צילום: צפריר אביוב)
על הפיגוע באשדוד שמענו ביחד בדירה של הזמר ליאור נרקיס, בקומה העשרים ומשהו במגדלי תל אביב. נרקיס לא היה בבית והשאיר בשבילנו את המפתחות כדי שנוכל לדבר במקום שקט. הטייפ הספיק להקליט פחות מחמש דקות עד שהתחילו להגיע הטלפונים המודאגים.
רק כמה שעות קודם לכן הוא עוד ישב עם מוריס אבוטבול ז"ל בבית קפה באשדוד, כשמוריס הוקפץ להחליף חבר בעבודה בנמל. רביבו נסע לתל אביב, עלה לדירה של נרקיס, נשכב על הספה, ראה כדורגל, ולא דמיין שלא יראה את מוריס יותר בחיים.
רביבו נפרד. בלי דמעות (צילום - ראובן שוורץ)
אחרי עוד כמה טלפונים, התפשטה בחדר התחושה שמשהו רע מאוד קרה. מובן שלא המשכנו בראיון. כל הבירורים לא הועילו, הסלולרי של מוריס לא ענה והשמועות התחילו לזרום בקצב עד שאחיו של חיים, דוד, התקשר והודיע "מוריס הלך".
רביבו עוד הספיק להקדיש את "רביבו", הביוגרפיה המסכמת את 31 שנותיו (כתב אורי שרצקי, הוצאת גלורי) גם למוריס, בנוסף על ההקדשה לסבתו, סעדה דדון.
הולדתו של רוי סימנה את הפרישה
למעשה, את החלטת הפרישה גלגל חיים רביבו מאז לידת בנו השלישי, רוי, במאי שנה שעברה. בזמן ששגית אשתו נאבקה בכאבי הצירים בחדר הלידה בארץ, הוא בכה בחדרו, במחנה האימונים בטורקיה, ולא הבין איך הובילו אותו החיים לרגע שבו הוא לא נמצא יחד עם שגית בזמן כל כך משמעותי.
"באותו רגע נחתה עליי ההכרה שהכדורגל נגמר", הוא כותב בספר, "זה היה הרגע בו אני והכדורגל התחלנו לצעוד בדרכים שונות". אבל אשדוד הוציאה לו סופית את החשק להמשיך. רביבו חזר לקבוצת ילדותו, שבינתיים הפך לאחד מבעליה, ככוכב ענק, גייס שחקנים טובים וקיווה שבעיר תהיה חגיגה גדולה סביב הקבוצה שנראתה בקיץ מועמדת אפשרית לזכייה באליפות. אבל, למשחק הליגה הראשון, אחרי כל המהומה, הגיעו רק אלפיים אוהדים. זו היתה סטירת לחי.
- איך אתה מסביר את זה?
"משהו הפריע לאנשים. לאשדודים. השקענו כסף בקבוצה, הבאנו שחקנים כוכבים ואני חוזר לאשדוד גם כן בשביל לתת מעצמי, אבל אתה לא מקבל כלום בחזרה. בעיר כמו אשדוד יש המון צרות עין וקנאות. לא אוהבים אצלנו אנשים מצליחים, אז שמים להם רגליים איפה שרק אפשר".
- אתה רק בן 31, היית יכול להוסיף עוד כמה עמודים לספר, אם לא היית מחליט לפרוש
"מאוד הייתי רוצה להמשיך ולשחק כדורגל, אבל אני גם רוצה לעשות עוד דברים כמו עסקים, כמו לחזור לחיות בארץ, להוציא עכשיו את הספר, להצטלם לסרט בקיץ וזה לא יכול ללכת יחד. בארבעת החודשים שניסיתי לשלב היה לי קשה. הרגשתי שזה מפריע לי לכדורגל, ומיד עזבתי את הקטע של העסקים והמשכתי להתאמן כל יום. אתה לא יכול לשבת במשרד ולדבר על עסקים ואז לחזור לאימון, שם הראש צריך להיות צלול".
- וכל השנים בכדורגל הרגשת שאתה באמת מוותר על הרבה דברים?
"כמעט בכל שבוע במהלך החיים שלך ככדורגלן אתה אומר, אוף, אני לא יכול ללכת עם החברים שלי, אני לא יכול לצאת ביום שישי כי יש לי משחק בשבת, לא משנה מה. אנשים לא יודעים, אבל שחקן כדורגל מוותר על הרבה דברים. בטורקיה למשל, כל שבוע הייתי שלושה ימים במחנה אימונים, ובארבעה ימים שנותרו לי בבית היה כמעט כל יום אימון, לפעמים יותר מאחד ביום. למה אומרים ששחקנים צריכים ריגושים מסוימים? כי יש להם את הכדורגל, אבל אין להם שום דבר אחר שירגש אותם חוץ ממנו".
בפנרבחצ'ה (צילום: איי.פי)
- יכולת לפרוש בטורקיה. בשביל מה היית צריך את מ.ס. אשדוד?
"זאת הקבוצה שלי, והיה לי חשוב לסגור מעגל. אם לא הייתי מנסה, היית מצטער על זה כל החיים שלי".
- אולי פשוט השתעממת כבר?
"ממש לא. אני עדיין מאוד אוהב כדורגל. כל מי שהיה שחקן יגיד לך שהוא לא מפסיק לאהוב את הכדורגל. חוץ מזה, אני ממשיך עם הכדורגל, דרך מ.ס אשדוד, ככה שאני לא מתנתק ממנו".
- היה חשוב לך לפרוש בשיא?
"תמיד אמרתי שאפרוש בשיא, שלא אהיה מאותם שחקנים שסוחבים וסוחבים בשביל להרוויח עוד כסף, פרסום או תהילה. אני חושב שתמיד טוב שזוכרים אותך בשיא שלך, זה נשאר לכל החיים. אתה יכול להצטער שלא המשכת וזה עדיף על להצטער שהמשכת. לא רציתי להרוס את השם שלי. מה אני צריך שיגידו עליי, 'מה המבוגר הזה עדיין משחק?"
עם ברקוביץ' בנבחרת (צילום: יוסי רוט)
- בספר אתה מכחיש בכלל את כל פרשת נערות הליווי
"אני חושב שזה היה מוגזם מדי, אבל זה לא הזיז לי ובטח לא לחברים שלי. בעקרון מה שצמח מזה, שכל השחקנים היו ביחד. כולם התאגדו ביחד והיו כנבחרת. תשמע, כל אחד היה יכול לבוא ולהגיד 'זה לא אני'. אבל השחקנים אמרו, 'אנחנו נהיה ביחד', וכל הודעה שתצא לעיתונות, תצא ביחד. אף אחד לא ידבר ויגיד זה אמר וההוא אמר, זה לא נכון וזה כן נכון".
- אבל למה אתה ממשיך לשמור על מעטה החשאיות במקום לספר מה קרה באותו לילה?
"כי אני לא יודע מה קרה באותו לילה. אני לא יכול להעיד על אף אחד ולהגיד. אנחנו נשארנו ביחד, נישאר ביחד עד הסוף ואני לא אגיד. למרות שאני לא מאמין שאף אחד לפני המשחק כזה יעשה את זה. לא יודע. לדעתי, עשו מזה סיפור יותר מדי גדול".
- עשית בגרות?
"לא בגרות, אבל מקצוע, אדריכלות בניין".
- ואם לא היית הופך לכדורגלן, מה היה נהיה ממך?
"לא יודע מה היה קורה, אבל באשדוד באותה תקופה היית יכול להיות קרוב לפשע או סתם לאבד את הראש. זה לא היה רחוק".
רביבו נזכר במהלך הראיון בתחילת הדרך, בנסיעות הארוכות באוטובוס מאשדוד לתל אביב: "הנסיעות לתל אביב היו ארוכות", הוא נזכר. "לא תמיד היה לי כסף לנסוע גם באוטובוס של דן, כי הייתי צריך לשמור אותו לדרך חזרה לתחנה המרכזית, אז הייתי צריך לרוץ עד המגרש כדי להספיק לאימון. תבין, זה היה הרבה כסף בשבילי לנסוע במונית לתל אביב כל שבת. ולא יכולתי לבזבז בשבוע כל כך הרבה כסף על אוטובוסים.
"בסוף האימון חיכתה לי הדרך חזרה לאשדוד. כמעט תמיד נרדמתי והנהג היה צריך להעיר אותי. החלטתי שאני צריך לעשות את הדרך הזו, ושאני עושה אותה בלי לשאול שאלות של למה ואיך. אם אבא לקח אותי לגדנ"ע, אני צריך לעשות הכל כדי להיות שם הטוב ביותר. באותה תקופה הייתי כמו מהופנט כמו רובוט. כאילו אם היית שואל אותי בשביל מה נולדתי, אז בשביל זה".
- היה שלב שההצלחה והכסף סחררו אותך?
"כן, אבל דווקא כששיחקתי בהפועל תל אביב. פתאום קניתי את כל הדברים שלא היו לי. הוצאתי על ההורים שלי, על האחים שלי, על עצמי. בכלל לא נשאר לי כסף מאותה תקופה, אבל עדיין הייתי עם הרגליים על הקרקע, לא התנהגתי כמישהו אחר".
- היה שלב, בעיקר בבחירות המקומיות האחרונות, שיכולת להיכנס לפוליטיקה באשדוד. למה לא עשית את זה?
"כי אני יודע שזה עולם של שקרים וצביעות ואני לא בנוי לזה. אני לא רוצה להשלות אנשים ולהגיד להם שאני אתן להם ואחרי זה לא לתת להם".
- יש לא מעט שמועות על עסקיך עם ג'קי בן זקן, שהשתלטתם על קרקעות באשדוד, שלא הכל כשר
"יכולים לבוא אלינו, לפתוח את מה שרוצים ולראות. אני לא עושה דברים מפוקפקים".
- מספרים עליך שאתה אוהב להמר
"אם אני נמצא בחו"ל ויש קזינו, אני נכנס. אני לא מהמר בסכומים שאנשים אמרו עליי שאני מהמר".
- ואתה מרוויח?
"בדרך כלל כן, ברולטה".
- הראיון המלא והבלעדי עם חיים רביבו מתפרסם בגיליון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
