יופיו של המקום הוא בכך שאינו מוסדר, מפותח או מטופח. אין שילוט או הכוונה, רק בריכה עמוקה יחסית, מערה חצובה בה נובעים המים, נקבה קצרה וגם עצי תאנה שפריים מתחיל להבשיל. על גדת הבריכה מלבלבת הנענע המשובלת, 'מנטה בר', צמח שמי שלא טעם את טעמו לא יבין תה ישראלי משובח מהו"
השמורה, הפלא ופלא, נקייה. לא מצוחצחת, אבל נקייה. השלט מבקש 'קחו את האשפה עמכם', ותאמינו או לא, אנשים עושים את זה, וגם מנחילים את העניין לילדיהם. כבר ביקרתי במעיין או שניים בחיים שלי, אבל לראות ילדים עם משקפות צלילה וברווזי פלסטיק מתנפחים במקומות כאלה עוד לא ראיתי."
מעיינות הרי ירושלים: זה כל הקסם
בין האברבאנלים המשוגעים שמשפצים מעיינות לבין ספר סודי שמגלה אותם, גילי סופר מנסה ומצליח לראות את החלק המלא של הכוס: מקומות שהם לא רק יפים, רטובים ורעננים - אלא שהמבקרים בהם אפילו טורחים לזרוק את הזבל
אם הגעתם ראשונים יש סיכוי שתראו דג זהב בבריכת המעיין. אחר כך, כשבאים מטיילים נוספים, מתעכרים המים והדגיגים נחבאים להם. בריכות האיגום של מעיינות הארץ הן לא בדיוק בית הגידול הטבעי של דגי זהב, ולא אחת תמהים המטיילים מהיכן מגיעים הזהובים הללו. מתברר, שיש בארץ כמה וכמה קבוצות של משוגעים לדבר, שטורחות ומטפחות את המעיינות. אחת מהן, 'האברבאנלים', פועלת באיזור ירושלים. הנה, קורים פה גם דברים טובים. אולי בהשראת מבצע ניקוי החוף השבוע,
או הירח המלא, החלטתי להתאמץ ולראות את הרבע המלא של הכוס.
משהיה לי קצה חוט, כבר לא היה מסובך כל כך להגיע אליהם: זה אמר לי 'דבר עם ההוא', ההוא הפנה אותי לפלוני, פלוני לאלמוני, ואלמוני לשמעון. "מה
זאת אומרת למה אברבאנלים?", תמה שמעון על עצם השאלה,כשדיברנו לראשונה, "כי אנחנו קצת משוגעים". הם לא רק מפזרים דגי זהב במים, אלא גם משקמים ומשפצים מעיינות ששיני הזמן נגסו בהם, מסדרים את האבנים מחדש, מטייחים את בריכות האיגום ומנקים את המים. יש מי שטוען שהמשפצי המעיינות למיניהם מזיקים להם לא פחות מאשר הם מועילים. האברבאנלים, על כל פנים, משתדלים לעבוד בטכניקות עתיקות.
הספר שממלא מעיינות
לאחרונה יש סביב המעיינות דיבור על איזה ספר או חוברת. חובב מעיינות מושבע סיפר לי, למשל, כי עין אשקף, שלא היה מהידועים שבמעיינות ירושלים, התפרסם בקרב בני עקיבא באמצעות אותה חוברת שעוברת מיד ליד. גם שמעון מזכיר את הספר, ואומר שאני חייב להשיג אותו. "ואיפה משיגים אותו?", אני שואל, "ככה, מהחבר'ה", הוא עונה. שמו של הספר הוא מגלה, 'מעיינות בהר'.
לא נותר לי אלא לפנות לאינטרנט אהובתי, והפלא ופלא, הוא כאן. אתר מעיינות בהר.
לא זו בלבד שהאתר מלמד שניתן לרכוש עותק של "המדריך השלם למעיינות בהרי ירושלים", ב'תמול שלשום', חנות הספרים הירושלמית המיתולוגית, אפשר גם להזמין אונליין. ואם בזה לא די, האתר משמש גם כשלוחתו העדכנית של הספר. כך למשל, עלה בשבוע שעבר עידכון לגבי עין כסלא: הבריכה ריקה, ואין זרימה של מים.
עוד באתר, שלוש דוגמאות של עמודי הספר, אחת מהן של אותו עין אשקף הסמוך למושב אבן ספיר. "הבריכה השנייה", כך כתוב שם, "הייתה עד לא מזמן מלאת צמחייה עד שהגיעו כמה חבר'ה אלמונים שחפרו ניקו ושיפצו את הבריכה במו ידיהם. חן חן לכם אנשים אלמונים".
שמעון מספר שאכן הם אלו שעשו את העבודה שם, אבל לאחרונה "פינצ'רו לנו את הבריכה". הסיבה לדבריו היא שזרקו שברי בקבוקים בקרקעיתה. כך או אחרת הבריכה חרבה, כמנהגה בסוף הקיץ.
עין לימון: יופי לא מסודר
קשה להסביר את פשר העניין למי שאינו חובב מעיינות. בעצם כולנו יכולים לרדת לחצר, לפתוח ברז, ולקבל מים מסוננים וטובים לשתייה בזרם חזק יותר מזה שבחלק ניכר ממעיינות ההר. חלק מבריכות האיגום, קטנות יותר מאותן בריכות פלסטיק גדולות שנמכרות בחנות הצעצועים ליד הבית. ובכל זאת, יש משהו קסום בעניין: עצי הבוסתן סביב הבריכה שבתוך הנוף, לחלוחיות הנקבות והמים הניגרים מתוך ההר בקצה הנקבה. כיום אולי המחסור במים הוא בעייה 'לאומית', שלא לומר פוליטית, אבל פעם היו הנקודות הכחולות על המפה מקור החיים. משהו מזה נשאר באוויר.
אחד משלושת המעיינות שמופיעים לא רק בספר אלא גם באתר הוא עין לימון,
הידוע גם כעין לימור או עין אל-עומור, הנמצא בפאתי הכפר עין רפא בערוץ נחל כסלון. יופיו של המקום הוא בכך שאינו מוסדר, מפותח או מטופח. אין שילוט או הכוונה, רק בריכה עמוקה יחסית (כשני מטרים) מערה חצובה בה נובעים המים, נקבה קצרה וגם עצי תאנה שפריים מתחיל להבשיל. על גדת הבריכה מלבלבת הנענע המשובלת, השיח הקרוי במקומותינו 'מנטה בר', צמח שמי שלא טעם את טעמו לא יבין תה ישראלי משובח מהו. גם זה חלק מהקסם.
הבנות המשתכשכות במים שמעו גם הן על 'הספר', ואחת מהן מתלוננת שהמקום נהיה "צפוף כמו חוף תל אביב". בהתחשב בעובדה שחוץ ממני ומהן מגיעים רק עוד חבורה מנערי הכפר על אופניהם, קבוצת ילדים מלוד שהגיעו לבקר קרובים בכפר, ועוד זוג חרד"לי צעיר המגיע ברגל משומקום, ניתן להניח שהיא מזמן לא הייתה בחוף תל אביב. היא מאוד שמחה לשמוע שגיליתי איפה ניתן להשיג את הספר, והיא בעיקר סקרנית לדעת איזה מן המעיינות דווקא לא מופיעים בו.
עין טייסים: ברווזי פלסטיק
הצצה חטופה לסטף, הסואן במעיינות ההר, מלמדת שאין מקום טוב יותר להכיר בו את התרבות החקלאית הקדומה של מעיינות ההר. המקום סואן בהמוני בית ישראל שנהנים מהשפעה החזקה בשני המעיינות שבאתר - סטף וביכורה, מבריכות האיגום הגדולות ומשיטוט במערכת הנקבות שלהם.
שקט אין. לא בעונה זו של השנה. השמועה הייתה שאין מים בעין טייסים, אבל כשאני מחנה את העגלה בחניון של שמורת הטבע הקטנה בהר הטייסים, ברור מצהלות הילדים שהבריכה התמלאה. הנה, רק צריך לחשוב חיובי, וגם הכניסה ללא תשלום. השלט בכניסה מלמד שהמעיין נובע בשני מוקדים למערה המלאכותית ממנה מתנקזים המים אל מנהרה ואל בריכת האיגום דרך תעלה מכוסה. בשמורה, שרידי חווה, וכמו בכל מקום כמעט בהרי ירושלים עצי בוסתן. הרבה שקדים יש פה, אבל גם לימון ואגוזי מלך. זה המקום להזכיר שבשמורות הטבע אסור לקטוף כלום. בכל הסביבה יש המון מקומות שאינם מוכרזים כשמורות טבע, שם אפשר לקטוף חרובים ושקדים, סברס ותאנים ראשונות.
מלבד המעיין, מוקד העניין, יש בשמורה המון פינות חמד נסתרות. באתר האינטרנט של רשות הטבע והגנים,
אפשר גם למצוא מסלול טיול מומלץ באיזור (פעם, הם אולי יעשו אתר שאפשר לתת בו קישור לעמוד עצמו ולא רק לעמוד הבית, בינתיים, צריך לחפש 'טייסים'). השמורה, הפלא ופלא, נקייה. לא מצוחצחת, אבל נקייה. השלט מבקש 'קחו את האשפה עמכם', ותאמינו או לא, אנשים עושים את זה, וגם מנחילים את העניין לילדיהם. כבר ביקרתי במעיין או שניים בחיים שלי, אבל לראות ילדים עם משקפות צלילה וברווזי פלסטיק מתנפחים במקומות כאלה עוד לא ראיתי.
מי שלא מגיע לבד, יכול להמשיך במורד הדרך מעין טייסים ולחפש את עין עקור (הסימן הוא זית עתיק לימין הדרך). כאן, כמו במקומות אחרים, יש לרדת כמה וכמה מטרים אל המעיין, ואל לכם להגיע ללא חבל של ממש. בעין נטף למשל, מספרת השמועה, ירד מישהו למים לבד לפני כחודש ונתקע 5 שעות במים עד שעובר אורח שלף אותו משם למזלו הטוב.
המון מעיינות בהרי יהודה. חלקם ידועים על שום בריכותיהם רחבות הידיים, דוגמת עין חניה או עין נפתוח (הוא ליפתא), חלקם מצטיינים בבוסתנים שלצדם, חלקם - דוגמת עין חנדק, עין חמד או עין קובי - ידועים יותר מסיבות שרק לאלוהי השילוט פתרונים, וחלקם קטנים ונעלמים יותר. אי אפשר שלא להזכיר שמעל שניים מהם, עין לבן גדול
הבריכה ועין חרת,
מרחפת חרב ה'פיתוח' של תוכנית מערב ירושלים. מותר לציין גם את עין ספיר המתחבא מוזנח מתחת ללולי מושב אבן ספיר, ואת שביל המעיינות,
לאורכו עינות עמינדב, עיינות עוזי ועין תמר המטופחים. כל שנותר הוא להזכיר לא לשכוח שם את הזבל, ולא לשכוח מגבת.
