הלך לעולמו הצלם הצרפתי הנרי קרטייה-ברסון

הצלם הצרפתי הנודע הנרי קרטייה-ברסון, הנחשב לאחד מהמשפיעים ביותר בתחום האמנות הויזואלית במאה ה-20, הלך לעולמו ביום שלישי השבוע כשהוא בן 95.

היומון הצרפתי Liberation דיווח כי קרטייה-ברסון הובא לקבורה אתמול, יום רביעי, בטקס קבורה פרטי בסרסט שבפרובנס. ביומון "Le Monde" נכתב היום: "אמנות הצילום יתומה. יוצר אמנות מז'ורי, אבי הכתבות המודרנית, אחד הצלמים המודרניים הגדולים, הנרי קרטייה-ברסון, מת". ב-"Figaro" הוגדר הצלם "עינה של המאה ה-20".

בהודעה לעיתונות שפרסם נשיא צרפת, ז'אק שיראק נכתב: "צרפת איבדה צלם גאון, רב-אמן, אחד האמנים המוכשרים בדורו והמוערכים בעולם". שר התרבות הצרפתי, רנו דונדייה דה וברה, כינה את קרטייה-ברסון: "אמן דגול וריפורטר גדול, הומניסט ועד ראייה למאה ה-20 שנסע מסביב לעולם בלהט וללא לאות".

המצלמה היתה עין נוספת דרכה נשקף עולמו

הנריי קרטייה-ברסון, נולד ב-22 באוגוסט 1908, למשפחה בורגנית שחיה בשנטלו, פרובינציה של פריז. בשנות ה-30, לאחר שסיים את לימודי הציור אצל הצייר אנדרה לוט, למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קמברידג ומאוחר יותר התגייס לצבא הצרפתי. כשהשתחרר נסע לאפריקה שם החל את דרכו כצלם חובב והפך לאחד מחלוצי האמנות החדשה. הוא התייחס למצלמה כאל יומן דרכים, כאל חלק המשכי מגופו, כאל עין נוספת ממנה נשקף עולמו. הוא זה שהגה את רעיון "תפישת הרגע" בצילום אותה תאר כ"הכרה סימולטנית, שנוצרת בתוך שבריר שניה, ובה משמעות האירוע וסידור מדויק של צורות נותנות לאירוע את הביטוי הראוי".

קרטייה-ברסון השתייך לקבוצה מצומצמת של צלמים שהציבור הכיר בשמם והיה כרוך אחרי מעשה הצילום כמו אחרי מעשה אהבה. "עבורי, המצלמה היא מגנט", אמר בעבר, "היא עושה לך חשק לסגור את העולם כולו בתוך הקופסה הקטנה הזו יחד עם כל הפרטים המשמעותיים שנותנות לקיום את קסמו". הצילום שלו היה מרוחק, ניטרלי ומודע, הוא מאופיין בפרספקטיבה חדה ובנפח. "מה שמחזק את הצילום היא תחושת ההרמוניה, היחסים בין הצורות שבו והערכיות", נהג לומר.

ברסון. צילום: רויטרס

הוא צילם והציג תערוכות בכל רחבי העולם. התערוכה הראשונה נערכה במדריד בשנת 1933, שנה אח"כ במקסיקו סיטי ובשנת 1935 בניו-יורק שם שיכנע אותו הצלם פול סטרנד לחשוב גם על עבודה בקולנוע. הוא חזר לצרפת בשנת 1937 ועבד כעוזרו של ז'אן רנואר בשלושה מסרטיו בהם "יום בכפר" ו"חוקי המשחק". בשנת 1940 נשבה קרטייה-ברסון על-ידי הנאצים ובמשך 35 חודשים נכלא במחנה של שבויי מלחמה. אחרי שלושה ניסיונות בריחה הוא הצליח להימלט והצטרף לשורות המחתרת הצרפתית.

יצירתו נחלקת לשתי תקופות – זו שלפני המלחמה וזו שלאחריה. התקופה הראשונה פתוחה ונובעת יותר מהתת מודע והשניה פוטו-ז'ורנליסטית באופיה, עדה אילמת לאירועים המהותיים הסובבים אותה.

כמו היה שם מאז ומעולם

קרטייה-ברסון תעד בין היתר את לידת הקומוניזם בסין, שחרור פריז, את מהטמה גנדי ימים ספורים לפני רציחתו ואת מלחמת האזרחים בספרד. במובן מסוים נדמה כי קרטייה-ברסון, שהחל את דרכו כצלם בגיל מאוחר יחסית, היה שם (ולא חשוב איפה ה'שם' הזה נמצא) מאז ומעולם. הסיבה לכך נטועה מן הסתם בעובדה שדרך עינית מצלמתו הונצחו בזיכרון הקולקטיבי מרבית האירועים המשמעותיים במאה ה-20.

בין הפורטרטים הידועים שצלם היו אלה של ז'אן-פול סרטר, הנרי מטיס, אלברטו ג'אקומטי, פולקנר, המשוררת קולט, אדית פיאף והדוכס והדוכסית מווינדזור. הוא צילם את הייאוש, העייפות, הזעם, העליבות והמוות תוך שמירה תמידית על האני מאמין שלו שגרס: "צריך תמיד לצלם תוך שמירה על כבוד מקסימלי כלפי נשוא הצילום וכלפי עצמך". קבצן בפינת רחוב, מעצב העלית כריסטיאן דיור או זוג אוהבים אנונימיים צולמו תמיד באותה התכוונות ולכן הצליח "לתפוש את הרגע" וכמו היה קוסם רב חסד, להפוך אותו לנצחי.

בשנת 1966 עזב הנרי קרטייה-ברסון את חברת מגנום ואת הצילום והקדיש את זמנו לציור דיוקנאות ונופים. משנת 1973 היה זה עיסוקו המרכזי והוא חלק את זמנו בין דירתו הפריזאית המשקיפה אל גני הטולרי לבין ביתו באלפים הצרפתיים.

למרות שנחשב למיתוס בחייו, הנרי קרטייה-ברסון נחשב לאיש צנוע. זו אולי הסיבה שנתפש כסרבן ראיונות, לעתים נדירות הסכים להצטלם וסרב באופן מוחלט לפרשן את צילומיו. "אין לי מסר או יעוד במובן המיסיונרי של המילה, יש לי נקודת מבט", נהג לומר. אך יהיה זה דווקא משפט אחר, שליווה בין היתר גם את תערוכת צילומיו שהוצגה במוזיאון תל-אביב לאמנות, שייחקק: "על מנת להבין את ההיסטוריה, עליכם לשמור על תמימות מסוימת. הסוד היחיד שלי הוא שאני לוקח את הזמן ובעיקר שאני לוקח את הזמן לחיות עם האנשים... ואז יודע לשכוח את עצמי".