מעיין הסריס והשליח המעופף

ב"מעשי השליחים" אשר בברית החדשה מצאנו כתוב: "וידבר מלאך האלוהים אל פיליפוס לאמור, קום לך הנגבה על הדרך היורדת מירושלים עזתה והיא חרבה. ויקם וילך והנה איש כושי והוא סריס ושליט לקנדאק מלכת כוש וממונה על כל גנזיה, אשר עלה לירושלים להשתחוות, ויהי בשובו והוא יושב על מרכבתו וקורא בספר ישעיהו הנביא... ויהי בעברם בדרך ויבואו אל מקום מים ויאמר הסריס: הנה מים, מה ימנעני מהיטבל? ויאמר פיליפוס אם מאמין אתה בכל לבבך, מותר לך, ויען ויאמר: אני מאמין כי ישוע המשיח, בן האלוהים הוא. ויצוו להעמיד את המרכבה וירדו שניהם אל תוך המים, פיליפוס והסריס ויטבל אותו. 

"ויהי כי עלו מן המים ויישא רוח האלוהים את פיליפוס ולא יסף הסריס לראותו כי הלך לדרכו שמח, ופיליפוס נמצא באשדוד ויעבור ויבשר בכל הערים עד בואו לקסרין" (שם, ח', כו-מ').

התובנות הנגזרות מן הסיפור הן שהסריס השחור קרא את ספר ישעיהו, בוודאי כי הספר הזה נחשב למבשרו התנ"כי של ישו. קנדאק מלכת כוש, אשר שלחה את סריסה החשוב למסע תרבותי בארץ הקודש, נכנסה בוודאי לתודעת העולם הנוצרי ברגל ימין ומעולם לא יצאה משם. פיליפוס, יליד בית ציידה שליד הכינרת, שגילה יכולות טיס מרשימות על כנפי רוח האל ונחת באשדוד, כנראה נושל מיכולותיו המופלאות ואחרי הנחיתה נאלץ ללכת ברגל עד קיסרין. הוא גם הומת כנראה על שום אמונתו, הפך לקדוש ויומו הקדוש הוא ה-11 במאי.

בסיפור הזה ברורה חשיבות ההטבלה וקבלת משיחיותו של ישו, אלא שהרבה פחות חשוב מכך כנראה הוא שמו של הכושי. נכון שהוא-הוא מושא הסיפור, אבל אדוניתו, מטבילו ומושא הערצתו נזכרים בשמם המפורש ואילו הוא מוצג בפני הקורא המאמין והמשתאה רק בתפקידו, בתיאור מוצאו האתני ובציון מומו המביך.  

מה שאין לגביו כל תובנה הוא על איזה מעיין מדובר כאן. בהרי יהודה יש יותר מ-900 מעיינות הנובעים בשולי דרכים ומשעולים, ומירושלים לעזה אפשר ללכת דרך נחל רפאים או דרך הר חברון. איה אם כן המעיין, שגדול הוא דיו כדי להכיל שני אנשים מבוגרים, על אף שאחד מהם היה חסר אברים כלשהם, שאולי היו מקשים על כניסתו למים אם היה עדיין מצויד בהם?

הבחירה הבטוחה

בכניסה הצפונית לחלחול נובע עין א-דרווה, שיש בסביבתו שרידים של כנסיה ביזנטית ומסורת נקוטה בפיהם של חלק מנוצריי ההר כי כאן נטבל הסריס ומכאן ריחף פיליפוס השליח לדרכו. גם במפת מידבא, מן המאה ה-6, מופיע המעיין ליד חלחול כזירת האירועים, אלא שלצד מסילת הברזל הגולשת מירושלים אל עבר השפלה, לא רחוק מבתיר ומול המושב אורה, נמצא עין אלח'אניה.

גם מעיין זה נחשד - כמובן, בעיניהם של נוצריי ההר, אלא שהם כנראה שייכים לארגון מקומי אחר - בכך שהוא המעיין המופלא של טבילת הסריס האלמוני ושדה התעופה של פיליפוס. לו היו הדברים תלויים בי, הייתי מכריע מיד לטובת עין אלח'אניה, משום שהוא קרוב למקומות יישוב שאין בהם סכנה גדולה היום, שלא כעין א-דרווה, שנובע בלב שטח ההריגה של הר חברון ושומר נפשו ירחק ממנו כמטחווי הטלת מטען או לפחות מטחווי קלצ'ניקוב.

לא זו בלבד, אלא שגם סביב המעיין הזה, ליד גן החיות התנ"כי של ירושלים, יש שרידי עבר מן התקופה הרומית והביזנטית. גם הם שרידי כנסיה עתיקה, אבל גם שרידים של נימפיאון, שהוא מתקן יפה של מזרקות מים ובריכות משובבות עין שהיה בימי עכ"ום מקום לפולחן ולמשחקי מים ואלה הוקדשו לנימפות, בנות המים הנאות והמפתות מן המיתולוגיה היוונית.

בגומחות העגולות בצידי קיר המזרקה הוצבו כנראה פסלים, ובריכת המעיין הנאה עדיין קיימת, אם כי השימוש המעשי האחרון שנעשה בה, לצורכי השקייה חקלאית, היה בידי הכפריים הערביים של הכפר ההרוס וולג'ה (מתחת למושב אורה), לפני שהונסו מכפרם במלחמת העצמאות.

במרחק זעום מן הבריכה מתרומם קיר הסלע הטבעי שבנקבה חצובה בו, כמערה, נמצאת הנביעה הזכה של המים אשר הולכים בתעלה בנויה אל הבריכה. מעל הקיר צומחים כמה עצי אלה ארצישראלית גדולי מידה ורבי שנים וגם הם לטעמי מוצלחים הרבה יותר מעצי הברוש והאורן מעל עין א-דרווה שבהר חברון.  

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים מבואות ירושלים והפרוזדור (מס' 9). למקום אפשר להגיע בדרך העפר המסתעפת מכביש עוקף-גילה. המעיין קרוב מאוד לכביש!