אובדים בכביש

התאונה שהתרחשה לפני כמה שבועות ליד צומת נוקדים שבנגב, בקושי זכתה לשורה וחצי בעיתון. נהג בדואי צעיר פרץ בפראות מתוך דרך עפר לכביש המהיר, המשאית שנסעה בכביש לא הספיקה לעצור, הנהג הבדואי נהרג במקום. קצינת שב"ס שנסעה בנתיב הנגדי ספגה מהלומה מהטויוטה המרוסקת, והגיעה לסורוקה עם שברים בחזה ובפרצוף.

במדינה עם מכת התאונות מהגרועות בעולם, צריך הרבה יותר כדי לעשות כותרת. אבל התאונה הזו, שקרתה לחברתה הטובה ביותר, החזירה את רונית מצליח חמש שנים אחורה, לסיוט של חייה. לאותו לילה שבו איבדה בנסיבות דומות להחריד את בעלה איציק מצליח. לאותו שאון צורם של חבטת מתכת במתכת.

גם כשעשו את דרכם הביתה באותו יום שישי בשתיים בלילה, לא חשבה לרגע שזה יכול לקרות להם. מה להם ולזעמם המתפרץ של הנהגים הבדואים הצעירים, לזלזולם המופגן במוות, לתסכולי הוריהם על עקירתם מאדמות, לאפליה ולשבר החברתי. מצליח: "ידעתי מה זה לנהוג בסביבה הזו, אבל אתה לא רוצה לחשוב שזה יקרה לך". מצליח זוכרת כיצד איציק האט לפני הצומת, שהיום נושא את שמו, כאשר הרמזור התחלף לירוק.

"הוא היה מאוד זהיר" היא אומרת על בעלה בן ה-48. אבל הזהירות שלו לא יכלה להועיל כשהסובארו וחמשת הצעירים שבתוכה שעטה ממש באותה שנייה לתוך הצומת מכיוון השוק של באר שבע במהירות עצומה. אחת ההערכות של הבוחנים בשטח אחר כך היא שנהג הסובארו נסע במהירות של 120 קמ"ש. אולי יותר. בכל מקרה, לא היתה כל מחלוקת לגבי עובדה אחת, הנהג הבדואי מתל שבע הסמוך עבר את הצומת באור אדום מלא.

למה? עד היום אין הסבר. הוא לא היה אפילו שיכור. הוא גם לא נרדם על ההגה. הוא רק לחץ על הגז וחיסל את איציק מצליח. כאשר פקחה רונית את עיניה בתוך המכונית המרוסקת, היא הביטה בראשו השמוט של בעלה. "צרחתי לו איציק, תתעורר, תתעורר". 20 יום שכב איציק מצליח, איש עסקים, פרסומאי ואחת הדמויות הבולטות בבאר שבע, בטיפול נמרץ בסורוקה, לפני שגופו נכנע.

כל אותה עת היתה אשתו מאושפזת במחלקה אחרת, עם טחול קרוע ולסתות שבורות. כשסיפרו לה, לא רצתה להאמין. "לרגע לא חשבתי שהוא ימות". כשקמה רונית על רגליה, עודה אוספת את השברים ומעכלת את הנתונים החדשים של חייה - אלמנה בת 31 עם שלוש בנות לגדל לבד-לבד - החליטה שלא תיתן ל"רוצח ההוא" לצאת מהעניין בלא לשלם את מלוא המחיר. "היה לי חשוב לראות מה קורה במדינה הזו לאדם שבא ורוצח מישהו אחר על הכביש", היא מסבירה.

את זה היא גילתה לאט וכואב. האיתות הראשון היה כשסעיף האישום הומר מהריגה (עונש מרבי של 20 שנות מאסר) ל"גרימת מוות ברשלנות" – "כיסא מפלט אוטומטי" המובטח לרוב הנהגים ההורגים בישראל. לאחר שהורשע החליטה השופטת להתחשב בנסיבות - הוא הביא את אמו וחמשת אחיו לבית המשפט וסיפר שעול הפרנסה מוטל עליו - ולפסוק לו עשרה חודשי מאסר בפועל.

"אין לו נורמות עברייניות" ציטטה השופטת מתסקיר המבחן. הנהג השתחרר לביתו אחרי חמישה חודשים בלבד, בחסות "חוק דרעי" שקיצץ עונשי אסירים בחצי. כשהתדפקה מצליח, נזעמת, על דלתות הפרקליטות בדרישה שיערערו על קולת העונש, נענתה ביובש שאין מה לעשות, העונש שקיבל האיש שחיסל את בעלה הוא "בגדר הנורמה". מצליח: "נורמה? חמישה חודשים על רצח? זו נורמה? זה מה שנותנת מדינה לאדם שהפך אישה לאלמנה ולקח לשלוש בנות את אביהן?"

היא נזכרת איך אזרה את שארית כוחותיה יום אחד, ובלוויית חברתה הטובה ביותר - זו שהפכה זה עתה לקורבן הסטטיסטי החדש של הנהיגה הבדואית בנגב - הגיעה לבית המשפט "כדי להסתכל לו, לרוצח הזה, בעיניים. והוא לא התבייש להסתכל בי בחזרה בעיניים. אם הייתי יכולה לרצוח אותו, הייתי עושה את זה". מובסת היא אספה את כוחה למלחמה החשובה באמת. את בנותיה לקחה מבאר שבע ועקרה לאשקלון, לאפשר למשפחה ולה לנשום מחדש. היום היא סגנית מפקדת כלא השקמה באשקלון.

"עד היום לא רציתי לדבר על הסיפור שעברתי. היה לי נורא קשה לפתוח את זה מחדש". אבל כשנוספה חברתה הטובה ביותר לרשימת נפגעי הנגב, גאה בה הזעם מחדש. "זה משגע אותי. זה מפוצץ אותי", היא אומרת. "מה השתנה? בעצם שום דבר. שום דבר. אולי אנחנו אשמים. אנשים כמוני שנפגעו. אולי הייתי צריכה לזעוק. כולנו היינו צריכים לזעוק יותר. צריך המון כוחות. ואין."

הנהיגה בכמה מכבישי הנגב, במיוחד באזורי היישובים הבדואיים, מזמנת באופן יומיומי מפגשים עם הנהגים הפרועים ביותר בישראל. נהגים שבזים באופן מוחלט לחוק, לועגים לשוטרים שמנסים ללכוד אותם, מגרים אותם למרדפים מסוכנים ומגיחים למופעי התפרעות, שפעמים רבות כל כך גבו את חייהם שלהם ושל אלה שנקלעו שלא באשמתם לסביבתם.

זוהי בריונות כביש מהסוג שהנהג הישראלי הממוצע – גרוע, רשלן ופזיז ככל שיהיה – לא מתקרב אליה. זהו סיפור מקומם במיוחד, משום שהוא נוגד לעתים קרובות את עצם ההגדרה "תאונה". תאונה עיקרה הוא טעות, טעות פושעת אפילו, אבל מאחורי הנהיגה הבריונית והפרועה של נהגים בדואים צעירים רבים עומדת לא פעם התגרות מכוונת.

ולפני שנואשם בסוג של הכללות, הנה מה שאמר ל"7 ימים" ח"כ טאלב א-סאנע, הנציג הבכיר (והיחיד) של הבדואים בכנסת, על התופעה הזו: "נכון שיש כאן ממד של נקמה וממד של התאבדות, אבל הבדואים הם הקורבן גם כשהם משתוללים ועושים על הכביש ומחוצה לו את העבירות הכי חמורות. יש דור צעיר שלם שגדל בכעס גדול, שרואה יישובים יהודיים של וילות כשהם גרים בפחונים, שרואה ילדים יהודים משתוללים בבריכות שחייה, כשלהם אין מה לשתות. אז אני שואל אותך, אם ההורים שלך היו דוחים אותם ומתעמרים בך כך, האם לא היית יורה בהם?"

העדויות למוות פזורות על שולי צומת החיבור בין הכביש המהיר ליישוב שגב שלום, כאילו היתה זו סופת טורנדו שנחתה לכמה שניות קטלניות לפני שהמריאה ליעד הבא. שלושה ימים חלפו מאז האסון, אבל השברים עדיין מתגוללים בשטח לעיניו הכלות של מסרי מוחמד. הנה השמשה הקדמית הסדוקה של הסובארו. ושם מוטלת משענת הראש, מוכתמת בדם שהשחיר. והנה המושב האחורי הקרוע. אנחנו צועדים על רגבי העפר בשולי הכביש ומסרי מצביע בשקט על המקומות שבהם היו מוטלים שלושת אחייניו. "טהאר שכב פה", הוא אומר בשקט. "וחאתם פה". ו"שם אכרם". אכרם עוד זז כשהוזעק הדוד אל הצומת, אבל במהרה נפח את נשמתו. "הכל מאלוהים", אומר הדוד בהשלמה שנראית כנה לחלוטין. "הכל מאלוהים".

יש משהו מאוד מקומם במשפט הזה, גם מפני שהוא חוזר על עצמו כמעט בכל שיחה עם כה רבים מבני העדה הזו. מקומם במיוחד כשהוא בא עכשיו, וכשאתה יודע את העובדות לאשורן. וגם מסרי יודע אותן היטב. הוא יודע ששלושת האחיינים שלו מתו את המוות הכי מיותר בעולם. הנהג פשוט נכנס אל תוך הצומת, מנסה לחצות את הכביש המהיר – הכביש העמוס בין דימונה לבאר שבע – בלי להרפות לשנייה מדוושת הגז. רכב שדהר על הכביש ולא יכול היה לעצור העיף את הסובארו עשרות מטרים אל צידי הכביש. נוסעיו עפו מחלונות הרכב אל מותם. אחר כך יעריכו הבוחנים שאם היו הצעירים טורחים לחגור חגורות בטיחות, הם עשויים היו לשרוד.

הם היו ארבעה צעירים משגב שלום שנסעו למשחק כדורגל. במושב האחורי ישב טהאר אבו בלאל בן ה-16. הוא היה גאוות היישוב כולו. ילד צנום עם פני תינוק, שלמרות מחלת הסוכרת התגבר והפך לשחקן כדורגל מצטיין. ביום העצמאות האחרון נבחר להדליק את המשואה, סוג של מחווה ריקה שהמדינה מעניקה לקהילה שאותה בחרה להזניח כל כך. אבל בשגב שלום היו מאושרים כשראו את טהאר בטלוויזיה מדליק את הלפיד, וטהאר חזר הביתה עם אלבום צילומים מפואר, מונצח לצידם של אלי אוחנה ושמעון מזרחי. רגע של חסד שממנו נותר עתה פסלון השיש הקטן והמאובק שמחזיקה אחותו האנד בת ה-24 בידה. "ככה כתוב לו. הוא היה צריך למות".

למה היה צריך למות?

האנד מחרישה, וכך גם אחיה שאדי, היחיד ששרד את התאונה כמעט בלי שריטה. "לא זוכר כלום. כלום", הוא מתעקש. לא הוא לא יודע מי דאג להסיר את לוחיות הרישוי מהרכב שניות אחרי התאונה, כאשר הגופות עדיין מוטלות בשטח. ולא, הוא לא ידע שלנהג אין רישיון נהיגה. לא, אין לו מושג שלרכב לא היה רישיון בכלל והוא לא יודע למה מספר השלדה טושטש.

זו בעיה שחוזרת על עצמה בתאונות רבות. פקד חיים ריבה, ראש מדור תאונות דרכים במחוז הדרומי, וקצין הבוחנים הראשי שלו אהוד מרציאנו כבר ראו הכל. כשהתברר שמזירת התאונה בצומת שגב שלום נעלמו בצורה מסתורית לוחיות הרישוי של הרכב המרוסק, היה להם גם המניע. זה קורה כל הזמן, מהלך שנועד למנוע מהמשטרה לעלות על עקבות הנהג או בעל הרכב.

לפני זמן מה עקף ג'יפ סופה נהוג בידי בדואי מכונית אחרת, גרם לה לסטות מהכביש, התנגש ברכב ממול והעיף אותו על רכב נוסף. שתי בחורות ישראליות נפצעו קשה. ריבה: "כשהגענו לזירת התאונה מספרי הרישוי כבר נעלמו. גם לנהג לא היה זכר. נעלם. אף אחד לא רצה לספר מי נהג. דרשתי לבדוק את הג'יפ. שנברר ממספר השלדה למי הוא שייך. שלחנו מישהו שיגרור את הג'יפ לתחנת המשטרה. אחרי 20 דקות אני מקבל טלפון מהשטח. 'יש בעיה', אומר לי הבוחן. 'אתה לא תאמין, אבל כבר אין ג'יפ'. התברר שכ-50 בדואים עשו מארב לנהג הגרר. עצרו אותו בצד והסתלקו עם הג'יפ. עד היום הזה לא מצאנו אותו. וכמובן שלא איתרנו את הנהג ולא היה את מי להעמיד לדין".

החוקרים של ריבה חושדים שגם בתאונת הדמים בשגב שלום יש קשר שתיקה. הגרסה הנוכחית של היישוב ובני המשפחות היא שמאחורי ההגה ישב אחד הדודנים שנהרג, אכרם בן ה-17. נכון, הם מודים, לאכרם לא היה רישיון נהיגה. אבל העובדה שכמעט כל צעיר בדואי נוהג מגיל צעיר מאוד – לפעמים אפילו בגיל שבע או שמונה – היא הסוד הגלוי ביותר במגזר הבדואי. באחד המבצעיים המשטרתיים שאליהם הצטרפנו התאפר נהג בדואי שנתפס לאחר מרדף ש"אני נוהג כבר מגיל עשר". ביישוב אל סיר הצביע בפנינו אב על בנו ואמר בגאווה, ש"הוא נוהג על המשאית שלי כבר מגיל 11, ועכשיו", דחף לעברינו את בתו הפעוטה בת החמש, "היא כבר מנדנדת לי שהיא גם רוצה ". אותו אב העריך שאין היום ילד מעל גיל 12 ביישוב שלו שאינו נוהג.

רוב הילדים הללו נוהגים "בתחילת דרכם" בתוך שטחי היישובים, מנצלים את העובדה שהמשטרה כמעט שאינה מכניסה רגל לשם. המדינה אמנם אינה מכירה ביישובים האלה, "מענישה" אותם בהתעקשות מרשימה לא לספק להם מים וחשמל – אבל גם כמעט לא טורחת לשגר את החוק לשם. חאר אלבז, איש רווחה בדואי ותיק ומוערך, אומר שכניסות רכבי משטרה אל יישובו (החוקי ומוכר) תל שבע, "הן גנובות, נהיגות ללא רישיון. אנחנו רוצים שהמשטרה תגן עלינו. אנחנו לא שולטים על רבים מבני הדור הצעיר שלנו. יש סוג של התפרקות. אבל הצעירים הללו לא מזלזלים רק בהוריהם, הם מזלזלים לחלוטין במשטרה. מידת ההרתעה של המשטרה היא פשוט אפסית".

חוסיין, מכפר לא מוכר סמוך לבאר שבע, כבר לא ילד. בן 28, מובטל, 200 מטר מהכביש המהיר. אין שביל גישה. קשה לקרוא למקום שבו הוא גר "יישוב". הוא מורכב מתערובת של מבני פח ואוהלים. אין שבילים. אין סנטימטר של אספלט. ריח צחנה כבד עולה מדירי העיזים. ילדים משוטטים מסביב, יחפים. מרחוב נראה ילד נוהג במכונית בין הפחונים.

חוסיין: "אתה רואה את הילדים האלה שמסתובבים פה בלי לעשות כלום? כך היו החיים שלי כשהייתי בגילם. אין חינוך אצלנו. בשביל להגיע לבית ספר אתה צריך ללכת הרבה. בחורף אי אפשר לזוז כאן בכלל. הכל מלא בוץ. אתה רואה את הכביש? רק 200 מטר, אבל זה 200 מטר שאתה לא יכול לעבור. אין חשק ללמוד. אנחנו חיים בלי תקווה, בלי עתיד. אולי חמישה אחוז מהצעירים כאן עובדים. כשיש לי מזל, אני עובד בשמירה בבאר שבע. אבל ככה, מה יש לנו לעשות חוץ מלנהוג? אם היה איזה מועדון פה, אולי מגרש כדורגל קטן, אז לא היית מרגיש חשק להשתולל על הכביש.

"מה זה נהיגה בשבילנו? נולדנו לנהוג. אותי לימדו בגיל 12 גם את אחי מה אני אגיד לו? שלא ינהג? רוב הילדים לא מעיזים לצאת עם המכוניות מתוך היישוב לכבישים אבל אם אח שלי יחליט לצאת, איך אני אגיד לו 'לא'? כמו שלא אפשר היה לדבר איתי. כשאתה צעיר, לילה ויום זה אותו דבר. לא עושים כלום. משעמם אז מחפשים לעשות משהו. אתה לא חושב על מה יכול לקרות לך ועד שזה קורה, כמו התאונה בצומת בשגב שלום, אף אחד לא חושב על זה. אבל גם הזיכרון הזה יעבור.

"כשאתה צעיר בדואי, אתה לא מרגיש שיש לך חיים ששווים משהו. ששווה לשמור עליהם כשאתה עולה על הכביש. תגיד, מה נראה לך שיש לנו להפסיד? מה הבעיה שלי כצעיר בדואי להתאבד על הכביש? זה לא חיים ששווים הרבה. אתה רואה את החומות האלה לא רחוק מפה? זה בית הסוהר של באר שבע. אנחנו מסתכלים על בית הסוהר ואומרים לעצמנו שבכלא הזה יותר טוב מאשר החיים שלנו פה. שם יש חשמל, יש מים. פה יש גנראטור. אולי שלוש שעות ביום. אולי ארבע. בחורף, כשקר ובוץ. אז אני אומר כל יום לעצמי: בית הסוהר יותר טוב ממה שיש לי פה.

"המשטרה לא נכנסת לפה. אנחנו לא מעניינים אותם. גם לא שכולנו פה נוהגים מגיל קטן או שלרכבים פה אין רישיונות והם לא חוקיים. הם נכנסים רק כדי להרוס לנו את המבנים. שלשום באו והרסו. בכביש הם מחפשים אותנו. כל הזמן מחפשים. הם כבר החליטו שאנחנו מסוכנים. כששוטר עוצר אותי הוא ישר אומר בגללך אני עובד בחגים. בטח שאני בורח כשאני רואה שוטר בניידת שרוצה לעצור. אני מפחד מהם. אין בינינו קשר.

הם באים מהמדינה שהזניחה אותנו, בעיניהם אנחנו לא מלומדים. הם מתנהגים אלינו בזלזול. כשתופסים אותך אתה מרגיש כמו איזה מחבל. ישר אומרים לך 'תצא מהאוטו'. לוקחים לך את המפתחות כמו איזה גנב שהולך לברוח. שוטר ירד אליי פעם עם אקדח. לנהגים היהודים הם מתייחסים אחרת. פעם אחת, שיבואו לנהגים הבדואים הצעירים ויעשו איזה הרצאה על תנועה ואיך אפשר לנהוג אחרת. אבל אף אחד לא חושב שאפשר לשנות אותנו".

מהיר ועצבני

בערך פעם בשבוע מספקים המשטרה והבדואים את ההצגה הכי טובה בנגב. אקשן מהסרטים שהגיבורים הגדולים שלו - גם השוטרים וגם הגנבים - מפיקים ממנו מנות מופרזות של אדרנלין. כל צד מבצע את תפקידו בנאמנות רבה. השוטרים רודפים מהר. הבדואים בורחים עוד יותר מהר. יש הרבה ענני אבק, המון קמ"שים, שפע ריגושים. מה רע. אות הפתיחה לדרמה מופיע כמעט תמיד על צג הרדאר בניידת של סייר התנועה גדליה ממן. כשהספרות הדיגיטאליות האדומות מהבהבות "135" או "150", מניח סייר התנועה ממן את הרגל על הגז, מפעיל את הזינזנה ומאותת לנהג העבריין לעצור.

עד כאן תמונה שמתרחשת בכל כבישי הארץ. חסרים עברייני מהירות במדינה? אבל זה הנגב, ואלה הם הנהגים הבדואים הצעירים, ועל מה שיקרה עכשיו יש להם פטנט רשום. ממן בקשר: "אותתי לו לעצור. אבל הוא מצפצף לי שהוא לא שם עליי". הרבה פעמים הצפצוף מלווה באצבע משולשת. זה כל מה שדוד גז צריך לשמוע כדי להיכנס לפעולה.

עיניו של מי שהיה עד לפני שבועות ספורים מפקד משטרת התנועה בדרום (הוא הודח לאחר שנתפס על ידי המפכ"ל נוהג במהירות מופרזת) נפערות, מבטו מתחדד וכולו אומר ריכוז. בתוך שניות גז יירה לקשר את הפקודות לכוח. המשימה: יש לחסום את נתיבי הבריחה לבדואי המצפצף ולעשות את המקסימום כדי ללכדו. מיד יישלח ג'יפ מג"ב לפה, ג'יפ כחול לשם, ואם שיחק המזל של גז אז למרדף יצטרף גם מסוק משטרתי.

אלא שהמצפצף לא פראייר, וההונדה סיוויק הלבנה שלו מזנקת מהכביש המהיר אל תוך נתיבי המדבר, וכך מתנהל לו מרדף מאובק במשך דקות ארוכות. עד לא מזמן היו הבדואים מנצחים כמעט בכל המרדפים. השוטרים המסכנים במאזדה היו מתחפרים באבק. אבל עכשיו המג"בניקים תורמים פעם בשבוע שלושה ג'יפים משלהם למבצע, וגז יכול להתהדר בשלושה ג'יפים כחולים חדשים שהגיעו לפני חודש. וכך מצא לו נהג הסיוויק הלבנה יריבים הולמים. אחרי כמה דקות של מרדף הרים דגל לבן. על הפגוש האחורי שלו אפשר היה לראות עכשיו את הסטיקר הבא: "מהיר ועצבני".

אחר כבוד הובל הנהג החוצה אל הכביש הראשי. זה נוהל קבוע. אף אחד לא רוצה להסתכן בהתקהלות של בדואים זועמים מסביב לקורבן התפיסה, ועוד בטריטוריה עוינת. לא פעם זה נגמר ברגימות שוטרים ובהיפוך תפקידים. השוטרים הפכו לבורחים. לרב פקד פיני 'חג'ג, סגן מחלק התנועה, זה כבר קרה. "היינו צריכים כולנו להימלט עד שהגיע כוח מג"ב למעצרים.

ומה הם חטפו על זה?

חג'ג: "כלום. זקני השבט באו למשטרה וסגרו פשרה שהנהג העבריין שאחריו רדפנו יגיע לתחנת המשטרה ויחטוף דו"ח. אפשר לשמוע את העלבון בקולו, אבל הוא כבר רגיל למה שהוא קורא "התסכול המתמשך הזה". ידי השוטרים קשורות לאחור גם כאשר פורעי הכביש האלה נלכדים. החוק למשל אינו מאפשר לעצור נהגים רק מאחר שנהגו בפסילת רישיון, אלא אם כן ניתן להוכיח חד משמעית שהיו מודעים לפסילה.

כך נאלצו אנשיו של גז לשחרר לדרכם נהג אחרי נהג למרות שלחלקם נפסלו הרישיונות לחופשי. שוחררו נהגים שנסעו במהירויות שיא, נהגים שברחו לשוטרים, נהגים עם רישיונות פסולים ונהגים ללא רישיונות רכב. כולם קיבלו דוחות, אבל הדוחות האלה בדרך כלל לא שווים את הנייר שעליו הם מודפסים. מכיוון שרבים מהם גרים בכפרים הבלתי מוכרים, למעשה אין להם כתובת ואין איך לאתר אותם כדי לגבות את הקנסות.

"המהיר והעצבני" מהסיוויק היה כמובן בקיא בפרטים הללו, ובכלל לא נראה עצבני. הוא ידע כנראה שעוד רגע ישוחרר לדרכו למרות שרישיון נהיגה לא היה בידיו, שטס על 135 וגרר את השוטרים למרדף מאובק. שלוש שעות לתוך המבצע, ונספרו שמונה מרדפים. כולם, חוץ מאחד, הסתיימו לטובת השוטרים. על כביש דימונה באר שבע, עאמר כאמל בן ה-19 נהג במהירות של 135 קמ"ש וסירב לעצור. כשהבחינו בו הזמין את השוטרים למרדף בצפצוף של זלזול. לבסוף נתפס בשטח.

עאמר, נסעת נורא מהר

"כמה?"

135 קמ"ש

עאמר מחייך: "נכון. משהו כזה אני חושב".

לא מסוכן?

"מסוכן. בטח מסוכן".

אז למה?

"אני מת על זה".

למה ברחת מהשוטרים? למה המרדף הזה?

"לא ראיתי אותם".

אחרון הנתפסים באותו יום היה פראג', בן 30, בסובארו כחולה. אחרי שעבר במהירות עצומה ברמזור אדום נכשל ניסיון לעצור אותו על הכביש. ליד שגב שלום הוא דהר לתוך השטח הפתוח. ארבעה ג'יפים ניהלו אחריו מרדף של כמה דקות בשטח. כאשר חסמו את דרכו, נכנע, לא לפני שכמעט ונגח את הניידת של מפקד משטרת התנועה שבה ישבנו. הוא יוצא מהאוטו סר וזעף על התבוסה. "לא הולך לנו לבדואים היום עם הבריחות", הוא יאמר אחר כך. במושב האחורי יושבת רעייתו. מפוחדת. בתחילה טען שעמד לקחת אותה לבית החולים, אבל סירב להצעה לשגר אותה לשם עם קרוב משפחה אחר. מבט קצר על המכונית מגלה כיצד סיכן את חייו שלו ושל אשתו: גלגלי המכונית היו מחוזקים למרכב הרכב בחוטי ברזל במקום ברגים. למכונית לא היה רישיון רכב. הוא עצמו "סוחב" שש פסילות רישיון.

למה ברחת?

"כי אין לי טסט".

אתה יודע שנפסלת לנהוג?

"לא".

למה לא הגעת לבית המשפט כשזימנו אותך?

"לא ידעתי. אני גר בכפר לא מוכר. אין לי כתובת. לא מקבל דואר".

הקצין גז: "אנ זוכר אותך, אתה כבר ברחת לי פעם אחת".

פראג': "לא, זו הבריחה הראשונה שלי היום".

גז: "זו היתה בריחה גרועה. נסעת ישר אליי. הגשת את עצמך כמו פיצה במשלוח".

פראג': "בבריחות, זה לא היום שלנו".

חג'ג': "לפעמים אני לא תופס למה הם בכלל טורחים לברוח הרי הם ממילא לא מתייחסים לדוחות. והם ממילא ימשיכו לנהוג גם אחרי שאנחנו לוקחים להם את הרישיונות. הם לא מתייחסים אלינו. הם לא חיים על פי החוק ולא נוהגים על פי החוק. ככה הם רגילים להתנהג".

המשטרה, בכוחותיה הדלילים, יכולה להרשות לעצמה לקיים רק מבצע אחד לשבוע בממוצע. בשאר הזמן, סייר התנועה ממן יכול רק להסתכל על הכביש ולאכול את הלב: "אתה נוסע אחרי ג'יפ, אבל במחשב הוא מופיע כסיטרואן. אתה מפעיל אקדח מהירות, אבל הוא לא שם על זה ויחזור אליך 20 פעם, רק כדי לגרות אותך שתרדוף אחריו. בסוף הוא יעצור לידך, יסתכל עליך וייתן גז. אשכרה מגרה אותך לרדוף. אבל אתה לא מתייחס אליו, כי אין לך את היכולת לטפל בו".

זה לא משפיל? זה לא מתסכל?

"אני משתדל לא לקחת את זה אישית. הוא לא צוחק עליי אלא על כל המערכת. נשאר לי רק להתפלל שאני אתפוס אותו במבצע הבא, ושעד אז הוא לא יהרוג אף אחד".

אבל הם הורגים. המשטרה נזהרת מאוד שלא להיכנס למלכודת האפליה הגזעית, ולא עשתה מעולם פילוח תאונות על פי מוצא הנהג. אבל אחרי כל ההסתייגויות סיפר קצין משטרה בכיר בדרום, שלפי אומדן המשטרה "הבדואים מעורבים ב-45% מהתאונות הקטלניות בנגב, למרות שהם מהווים בסך הכל 17% מהאוכלוסייה כאן. בכלל התאונות בנגב, אנחנו מעריכים שמדובר באחוזים גבוהים בהרבה".

מכות רצח

שמו של האיש שמור במערכת. זו היתה בקשתו. הוא טען שאנחנו עלולים לסכן את חייו. הוא טען שהוא כבר שילם מספיק. שגולגולת מנותצת ואובדן פרנסה של שנה שלמה הם מחיר גבוה דיו. שזה קרה לו בדרך לטיול ג'יפים בשטח. על כביש לא הרחק מבאר שבע. משאית נהגה באיטיות לפניו. "פתחתי בעקיפה", הוא מספר, אז כשקדמת הרכב שלי כבר נשקה לאחורי המשאית, אני רואה במראה האחורית מראה שלא ייאמן: "רכב שמגיע אליי מאחור במהירות של טיל".

הנהג קלט, לאימתו, שהרכב שהגיח מאחור מנסה לעקוף אותו מימין כדי לחדור לתוך המרווח הקטן בינו לבין המשאית ולחלוף על פניו, לא היה לו סיכוי. הרכב הפרוע התנפץ אל תוך המשאית, עף למעקה ההפרדה וניתז ממנו לג'יפ של המטייל.

"יצאתי מהרכב. נפגעתי בראש אבל נשארתי בחיים. נהג הרכב עמד שם. הוא היה בדואי. הייתי מלא כעס הודעתי לו שהוא לא הולך לשום מקום עד שבאה משטרה. אבל תוך דקות הגיעו עשרות בדואים ופשוט היכו אותי מכות רצח". אחר כך בבית החולים, אבחנו הרופאים שלושה שברים בגולגולת. שמונה חודשים נותר מרותק לביתו. לפני שהובל לאמבולנס שהחישו משם, זיהה את אחד מתוקפיו והצביע עליו בפני השוטר שהגיע לשטח. אחר כך התגלה לו לתדהמתו שאיש מהבדואים לא נעצר. "לא יכולתי לוותר", הוא מספר. "זה לא הניח לי, חוסר הרצון הזה של החוק להתעמת אתם".

מה שקרה לו על הכביש חבר לשורה של מכות שספג, כולם לדבריו משכניו הבדואים. "בהתחלה גנבו לי את הג'יפ. אחר כך את חומרי הבנייה. אחר כך קניתי ג'יפ חדש וגנבו לי גם אותו. אחר כך פרצו לי לבית. בסוף באה התאונה. הכל בשלוש שנים. עכשיו, רק לפני חודשיים תפסתי צעיר בדואי בתוך הרכב שלי, שנייה לפני שהספיק לגנוב אותו, ומה אתה חושב שחטפתי? קללות". הוא פנה לחבריו ביישוב. כולם טעוני חוויות דומות מישהו הציע להקים אתר אינטרנט ולתעד את תלאותיהם. "כל אחד מסתובב פה עם בטן מלאה". אבל בסופו של דבר החליטו שמוטב לוותר. "לא רצינו שיקראו לנו שונאי בדואים".

המתח בין השכנים היהודים והבדואים הולך וגואה. אין כמעט תושב יהודי הנוסע בכבישים הסמוכים ליישובי הבדואים שאין לו סיפור אישי מאוד על חוויית חוט השערה שעבר מול צעיר בדואי שעקף אותו ב-130 קמ"ש על השוליים, או שהגיח מולו אל תוך הכביש מדרך עפר צדדית. ראשי מועצות, כמו פיני בדש מעומר, מקבלים גלי תלונות מתושבים על בסיס קבוע. "שנים אף אחד לא רצה להתעסק איתם. המשטרה התעוררה קצת בשנתיים האחרונות, היא מנסה לעשות מבצעים, אבל עדיין יש מרחק עצום עד שנרגיש ביטחון".

סגן ראש עיריית ערד, דוד אוחנינה, מדבר על ציבור שפשוט מאבד את הביטחון על תחושה שאנחנו לא מוגנים. אני מדבר על טרור. ממש טרור". הוא מספר על נשים שהתלוננו בפניו, שהן מפחדות לנסוע לבד על הכביש בלילה, לאחר שצעירים בדואים ניסו להוריד את מכוניותיהן מהכביש. על בנו של איש עסקים בעיר, שהורד מהכביש על ידי נהג בדואי ומצא את עצמו בתוך רכב הפוך בשולי הכביש.

אוחנינה: "לפני כמה חודשים, לפני ביקור של שר המשטרה, בא אלינו מפקד המחוז וכל הקצינים שלא ראיתי כבר שנים. הם שמעו את התלונות ואמרו שייתנו לנו יחידת מג"ב שתסתובב על הכביש ותגביר את תחושת הביטחון. אז היא הסתובבה שבועיים, השר בא והלך, ומאז לא ראינו אותם יותר".

בערד הקימו פלוגת מתנדבים על ג'יפים המסיירת בלילות ברחובות. העיר, שהבנייה הבלתי חוקית הבדואית הגיעה עד מפתנה, חסמה את כבישי הגישה אליה והותירה רק אחד. עכשיו מאיים אוחנינה לנעול את שער הכניסה לעיר בלילות. ספק אם יש תקדים לעיר של 28 אלף איש שנועלת את שעריה. "לא ניתן לאף בדואי להיכנס לעיר בלילה", הוא מאיים.

זה,קיצוני, וזו הטלת כתם על קהילה שלמה.

"אין לי ברירה. לא אפקיר את התושבים שלנו. הם מפחדים. נמאס להם".

לא משתלטים על הילדים

איברהים אל טראבין יושב במרכז אוהל האבלים, איש צנום ועז מבט, נאה בגלימתו הלבנה. 19 ילדים יש לו לאיברהים משלוש נשותיו. "עכשיו 18", הוא מתקן. אכרם מהסובארו המרוסקת שבצומת היה הבן שלו. ובעיניו גם הכישלון שלו. "אני מאשים את עצמי", הוא אומר בכנות. כבר כמה שנים שהכתובת על הקיר. כשהנער החל להשתמט מהליכה לבית הספר, כשחבר לנערים מהכפרים הלא חוקיים.

כשבן דודו, סגן ראש המועצה, בא לגלות את אוזנו שראה את בנו נוהג בכפר. "אנשים פה לא אוהבים להגיד את האמת, אבל אני אגיד: אנחנו לא משתלטים עוד על הילדים שלנו. הכפר הבדואי, המשפחה הבדואית הם כבר לא מה שהיו. יש לנו בעיית סמים, יש לנו בעיית אלכוהול. הילדים נוטשים את בית הספר. והם לא שומעים לנו. אנחנו לא יכולים לעצור אותם".

האסון האישי של איברהים אל טראבין הוא סיפור האסון של החברה הבדואית. סיפור של התפוררות ערכי משפחה ומסורת, ביחד עם גורמים מאיצים כמו אפליה, שבעיני המנהיגות הבדואית היא הסיבה המרכזית לאובדנו של הדור הצעיר.

כמה נתונים: כמחצית מהבדואים בנגב גרים ביישובים שהמדינה מסרבת להכיר בהם, בטענה שמדובר בהתנחלויות בלתי חוקיות 75 אלף אזרחים ישראלים גרים בתנאים גרועים בהרבה מהפאבלות המדכאות ביותר של ברזיל, בפחונים ואוהלים בלא מים, חשמל, סניטציה בסיסית וכבישי גישה.

15 אלף תלמידים עד כיתה ח' לומדים בבתי ספר בכפרים הללו "בתנאים של ימי הביניים" כהגדרת ח"כ א-סאנע. בתיכונים הנשירה עצומה ומגיעה ל-40% בממוצע. אפילו יישוב מוכר כשגב שלום סובל מנתונים מדכאים. לדברי סעיד אל חארימי, ראש המועצה הצעיר של שגב שלום, מסיימים את התיכון ביישוב רק כ-50% מהתלמידים.

האבטלה עומדת על 20%, אבל ביישובים הלא מוכרים היא מטפסת ל-60. לפני שנה הגיע שרון לביקור חגיגי בשגב שלום כדי להניח את אבן הפינה למפעל העופות החדש, שאמור היה לספק ליישוב 300 מקומות עבודה.

"אתה רואה את המפעל?" שואל אל חארימי. "גם אני לא רואה אותו". ממשלת שרון גם קיבלה החלטה להזרים 1.1 מיליארד שקל לפיתוח תשתית ויישובי קבע עבור הבדואים. אז החליטה. לבדואים נמאס כבר לבכות אצל שר התמ"ת אהוד אולמרט ולשמוע הבטחות שלעולם אינן מתממשות. במהלך ביקורו ביישוב אולמרט לא התאפק, וכשראה את הכבישים שאל אם "כאן זה מחנה פליטים".

שאלה לא מצחיקה. בדרך הראשית של שגב שלום נהרגו בשנים האחרונות תשעה צעירים לפני שמישהו החליט לשפץ את הכביש. רק בסוף שבוע אחד נהרגו שישה צעירים מהיישוב. שלושה בצומת, שניים בהתנגשות עם משאית ברמת חובב ואחד שפרץ לכביש על סוסו ונדרס.

חאר אלבז: "המהירות המטורפת הזו להוכיח שאתה שולט. לצעיר היהודי יש הרבה יותר תחומי חיים שבהם הוא יכול להוכיח את היכולות והאנרגיה שלו. אבל לצעיר הבדואי המובטל והמתוסכל - איפה הוא יכול להראות את זה חוץ מהכביש?"

מנהיגים מתונים כחאר אלבז אינם מוכנים לזרוק את כל הבוץ על המדינה. אפילו ח"כ א סאנע אומר ש"יש בעיות קשות שעל החברה הבדואית לטפל בהן בעצמה, כמו ריבוי נשים ושיעור ילודה כה גבוה. אנחנו נושאים בחלק מהאחריות, ויש אצלנו אדישות. אבל זו תוצאה של ייאוש עמוק. דווקא המשטרה עושה את המקסימום. אי אפשר להפוך אותה לשק חבטות.

הבעיה היא שאתם, היהודים, לא הפנמתם שאנחנו תושבי המדינה הזו וצריך להשקיע בנו ובצעירים שלנו כמו בכם. אם תעשו את זה, תראו איך הצעיר הבדואי יתנהג אחרת. עובדה שלפני 15 שנה היינו אחרים. היינו מוכרים כאנשים טובים, מכבדים זקן, מקבלים אורחים. לא גונבים. לא שותים. לא לוקחים סמים. השחתתם אותנו. אז אם בא לכם להמשיך לקרוא לנו מופרעים, תמשיכו אבל לא תפתרו כלום. אתם רק תשלמו פי עשרה".

בסוכה נותר לו האב, מתעטף באבלו, מתחשבן עם בנו המת, אבל ללא כל טרוניה. "הוא לקח את החיים של עוד שני ,ילדים זה מה שהכי כואב לי", הוא אומר ומתנחם ש"תודה לאל שמי שנהרג היו קרובי משפחה שלנו. עוד הייתי יכול להיות עם בעיה של נקמת דם". הורי שני ההרוגים לחצו לו ידיים בשתיקה. העסק הלא נעים הזה ייסגר בתוך המשפחה. בתוך הכפר.