| |
דו"ח דברת - בעד ונגד
נמרוד אלוני מתנגד ליישום דו"ח דברת ללא שיתוף המורים, יובל אלבשן מברך על בשורת צמצום הפערים. שתי דעות
שתי דעות
| נמרוד אלוני |  | |
נגד: מתעלם מהמורים
בכל דבר בחיים, ובחינוך בצורה בולטת במיוחד, ה"איך" לא פחות חשוב מה"מה".
רעיון זה רלוונטי היום במיוחד לדברת וללבנת, כאשר הם מציגים את הגירסה הרשמית של
המלצות "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל". בשונה ממסגרות צבאיות וכלכליות, היכן שלגיטימי להנחית פקודות והוראות, החינוך כולו מושתת על דיאלוג של אמון וכבוד הדדיים. ה"איך" של החינוך מורכב מיחסים של היגיון והגינות ולא של כוחנות ושרירות.
חשוב שדברת ולבנת יתנו דעתם לעניין זה, משום שבו תלויים הצלחתם או כישלונם. ה"איך" האחד נוגע ליחסי הוועדה עם ציבור המורים בכלל ועם ארגוני המורים בפרט. כפי שלא מחזקים תלמיד חלש על-ידי הזנחתו, אי אפשר להעצים מורים על-ידי התעלמות מהם.
אם דברת ולבנת חפצי הצלחה, טוב יעשו אם יכריזו היום קבל עם ועדה שהם מזמינים את ארגוני המורים בלב חפץ ובכוונה כנה לקחת חלק בוועדת ההיגוי למימוש דו"ח דברת. רק שותפות אמת של משרד החינוך, ארגוני המורים ומשרד האוצר יכולה להניב אמנה חינוכית חדשה, שתקדם את איכותם ומעמדם של המורים, תרבה את הטוב ותמזער את הרע.
ה"איך" השני נוגע למשאב שמצד אחד הוא המשמעותי ביותר בחינוך, ומן הצד השני ועדת דברת כמעט שלא טיפלה בו – דמות המחנך והאקלים החינוכי שהוא מצליח לחולל מכוח אישיותו וכישוריו.
כפי שלמדנו מגדולי המחנכים היהודים במאה ה-20, מרטין בובר ויאנוש קורצ'ק, חינוך ראוי לשמו אינו נמדד במבחני בקיאות, בציוני בגרות ובכישורים מינהליים. אנשי חינוך אמיתיים, שכולנו רוצים שילדינו יפגשו בגן הילדים ובבית הספר, הם אמנים של נגישות וגישור אל כל ילד וילדה; הם מצליחים להתניע בתלמידים את אותן תנועות נפש שמקדמות את הילדים אל המיטב שבחשיבה, במוסר ובאמנות.
ה"איך" הזה של אמנות החינוך הוא התשתית לעשייה החינוכית כולה, ואסור שתטבע ותיעלם בתוך ים הרפורמות הארגוניות והמינהליות. את התינוק, כידוע, רצוי לא לשפוך עם מי האמבט.
ד"ר נמרוד אלוני, ראש "המכון למחשבה חינוכית" במכללת סמינר הקיבוצים
| יובל אלבשן | | |
בעד: ציון דרך חברתי
אין דבר קל יותר מאשר לבקר את הרפורמה הזאת. מוצעים בה כל-כך הרבה שינויים מהותיים, שאין אדם שלא ימצא בה למצער עשרה דברים שהוא לא מסכים להם. העובדה שהיא מוצעת דווקא על-ידי הממשלה האנטי-חברתית הזו רק מחזקת את ההתנגדות האוטומטית. שאנחנו נתחיל להאמין לדברים של נתניהו?
זה קשה, אני מודה, אבל האמת היא שכל מי שמגדיר עצמו כחברתי חייב לתמוך בקול רם ברפורמה הזאת, שאם אכן תמומש, היא תהפוך לחקיקה החברתית החשובה ביותר שידענו בעשור האחרון.
ראשית, היא שמה במרכז את צמצום הפערים הבלתי-נסבלים בין מה שלא מקבל התלמיד באופקים לבין מה שמקבל התלמיד באפקה. הדו"ח מחזק את החינוך הציבורי ומפסיק את הקומבינה הישראלית המקורית של חינוך פרטי במימון ציבורי. לפי ההצעה, בית ספר שימיין תלמידים בקבלה או ינשיר אחר-כך – ייפרד מהכסף הציבורי.
הדאגה לחלש מתבטאת גם בהעדפה התקציבית הניכרת שניתנת לתלמיד העני. כך, למשל, על כל 16 תלמידים בעשירון תחתון יהיה מורה, בעוד שבעשירון העליון היחס יעמוד על מורה לכל 24 תלמידים. זהו תיקון לחרפה הנוכחית, שבמסגרתה ילדי העשירים (שצריכים פחות את הכסף הממלכתי) מקבלים יותר, ובני העניים מקבלים פחות.
גם המעבר ליום לימודים ארוך הוא קריטי למוחלשים. האחרונים מתקשים לממן מכיסם את תעשיית הצהרונים. ולכל הטוענים ש"זה לא אפקטיבי" – מומלץ שיציצו לבתי הספר הפרטיים בשעות הצהריים. רק עשו זאת בשקט, לומדים שם.
החשוב מכל הוא שהוועדה הבינה שאם רוצים באמת לשפר את החינוך, לא די לעשות תעלולים קוסמטיים עם ציוני הבגרויות, סטייל ההגרלות של אמנון רובינשטיין, אלא להשקיע בגורמים החשובים ביותר למערכת, במורים: להעלות את שכרם, לבנות להם סביבת עבודה ראויה ולטייב את הכשרתם. אם זה ייעשה בתיאום עם ארגוני המורים, בהסכמים קיבוציים, קשה להתנגד לזה.
הרפורמה מציעה טיפול שורש נכון למערכת שמצבה כה גרוע ששום סתימה לא תעזור לה יותר. כמו כל טיפול שורש, זה יכאב בהתחלה אבל ישפר את העתיד. העתיד של כולנו.
עו"ד יובל אלבשן, מנהל מרכז זכויות האדם של האוניברסיטה העברית
|
