האם יש בעיות פילוסופיות?

ההיסטוריה מושפעת מן התגליות שיהיו לנו בעתיד.

פופר

ביום שישי, 25 באוקטובר 1946, התקיימה הפגישה השבועית של "המועדון למדעי המוסר של קיימברידג'" – קבוצת דיון לפילוסופים ולתלמידי הפילוסופיה של האוניברסיטה. חברי המועדון התכנסו כרגיל ב-8:30 בערב במערכת חדרים בבניין גיבְּס בקִינְגְס קולג' – מספר 3 באגף H.

המרצה האורח באותו ערב היה ד"ר קַרל פּוֹפֶּר (Popper), שהגיע מלונדון. הרצאתו נשאה כותרת תמימה לכאורה: "האם יש בעיות פילוסופיות?". בקהל נכח פרופסור לוּדוויג ויטגֶנשטיין (Wittgenstein), בעיני רבים הפילוסוף המבריק ביותר של התקופה. נכח גם בֶּרְטְרַנְד ראסֶל (Russell), מי שהיה מוּכר היטב לציבור זה כמה עשורים כפילוסוף וכפעיל רדיקלי.

פופר מוּנה זה עתה למִשׂרת פרופסור חבר בלוגיקה ובמתודולוגיה של המדע ב"לונדון סקוּל אוֹף אקונומיקס" (LSE). הוא נולד באוסטריה למשפחה יהודית והגיע לבריטניה לא מכבר, אחרי שבילה את שנות המלחמה כמרצה בניו-זילנד. ספרו החברה הפתוחה ואויביה* (The Open Society and Its Enemies) – מִתקפה חסרת פשרות על הטוטליטריות לצורותיה – זה עתה יצא לאור באנגליה. פופר התחיל לכתוב את הספר ביום שבו נכנסו החיילים הנאצים לאוסטריה, והשלים אותו אחרי שחל המפנה במלחמה. הספר קנה לו מייד קבוצה נבחרת של מעריצים – ביניהם ברטרנד ראסל.

היתה זו הפעם היחידה שבה נפגשו שלושת הפילוסופים הגדולים – ראסל, ויטגנשטיין ופופר. אף-על-פי-כן, השאלה מה בדיוק קרה באותו ערב נשארה שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה. מה שברור הוא שפופר וּויטגנשטיין ניהלו ויכוח סוער באשר למהותה של הפילוסופיה – האם אכן קיימות בעיות פילוסופיות (פופר), או שמא (ויטגנשטיין) קיימות רק חידות (puzzles). חילופי הדברים בין השניים נהפכו מייד לחומר שממנו נוצרות אגדות. לפי גירסה מוקדמת אחת של האירועים, פופר וּויטגנשטיין נלחמו על הבכורה הפילוסופית עם דוקרנים לוהטים. פופר עצמו נזכר מאוחר יותר: "בתוך זמן קצר להפליא קיבלתי מכתב מניו-זילנד, שבו נשאלתי האוּמנם ויטגנשטיין ואנוכי החלפנו מהלומות, חמושים שנינו בדוקרנים".

אותן עשר דקות ב-25 באוקטובר 1946 עדיין מעוררות ויכוחים מרים. בליבה של המחלוקת בוערת השאלה: האם פירסם קרל פופר גירסה לא נכונה של האירועים? האם שיקר?

אם אומנם שיקר, לא היה זה רק שיפוץ אגבי של העובדות. אם שיקר, השקר נגע בשתי שאיפות מרכזיות בחייו: להביס ברמה התיאורטית את הפילוסופיה הלשונית האופנתית כל-כך של המאה העשרים, ולהשיג ניצחון אישי על ויטגנשטיין – המכשף שרדף אותו לכל אורך הקריירה שלו.

גירסתו של פופר מופיעה באוטוביוגרפיה האינטלקטואלית שלו, Unended Quest (חיפוש שלא נגמר), שראתה אור ב-.1974 לפי גירסה זו של האירועים, פופר הציג סידרה של בעיות פילוסופיות ועמד על כך שהן בעיות אמיתיות. ויטגנשטיין פטר את כולן בחטף. פופר נזכר ש"ויטגנשטיין שיחק בעצבנות בדוקרן" והשתמש בו "כמו בשרביט מנצחים כדי להדגיש את טענותיו". כשעלתה שאלת מעמדה של האתיקה, דרש ויטגנשטיין מפופר לתת דוגמה לכלל מוסרי. "עניתי: 'לא לאיים בדוקרנים על מרצים אורחים'. ואז ויטגנשטיין קם בחמת זעם, השליך את הדוקרן על הרצפה, יצא מן החדר בסערה וטרק אחריו את הדלת".

כאשר פופר מת, בשנת 1994, צוטטה גירסתו בהספדים שהופיעו בעיתונים (לרבות טעות שהופיעה בספרו לגבי תאריך המפגש – 26 במקום 25). כשלוש שנים אחרי מותו התפרסם זיכרון ברשומות של אחד הגופים המלומדים ביותר בבריטניה, "האקדמיה הבריטית", ובו גירסה דומה לאירועים. הפרסום הצית גל של מחאות שהושלכו לעבר הכותב, פרופסור ג'ון וַוטְקינס (Watkins) -- יורשו של פופר ב--- LSE והוביל לחילופי דברים חריפים במדור המכתבים של המוסף הספרותי של הטיימס הלונדוני (ה-TLS). פרופסור פּיטר גִיץ' (Geach), מחסידיו האדוקים של ויטגנשטיין ומי שהיה נוכח במפגש המדובר, איפיין את הגירסה של פופר כ"שקרית מתחילתה ועד סופה". זו לא היתה הפעם הראשונה שפרופסור גיץ' העלה את ההאשמה הזאת. עדים נוספים או תומכים מאוחרים יותר של שני היריבים הצטרפו בעקבותיהם לתיגרה שהתנהלה מעל דפי העיתון.

בעדויות הסותרות היתה אירוניה משעשעת למדי. הן באו כולן מפי אנשים שעיסוקם המקצועי הוא תיאוריות של אֶפִּיסְטֶמוֹלוֹגיה (היסודות לידיעה), של הבנה ושל אמת. והנה, העדויות כאן נגעו ברצף של אירועים שבו הצדדים למחלוקת, כולם עדי ראייה, לא הצליחו להסכים על העובדות העיקריות.

הסיפור שבה את דמיונם של כותבים רבים: נראה שאף ביוגרפיה, סקירה פילוסופית או רומן העוסק באחד מן השניים אינו שלם ללא גירסה כלשהי, לעיתים קרובות ציורית, של המפגש. הסיפור נהיה כבר מעין משל על מגדל-השן, אם לא אגדה אוּרבּנית של ממש.

אבל מדוע אירוע שהתרחש לפני יותר ממחצית המאה, בחדר קטן, במפגש שיגרתי של מועדון אוניברסיטאי נידח ואשר עסק בנושא שאינו נגיש אלא ליודעי ח"ן בלבד, עורר כעס עז כל-כך? הזכרונות מהאירוע נותרו טריים בחלוף השנים, והם אינם מתמקדים בתיאוריה פילוסופית מורכבת או בהתנגשות בין אידאולוגיות, אלא באימרה שנונה אחת ובנפנוף – או משהו דומה לזה – של מוט ברזל קצר.

מה נוכל ללמוד מן האירוע וממה שהתרחש בעקבותיו על ויטגנשטיין ועל פופר, על האישיות היוצאת-דופן של כל אחד מהם, על יחסיהם זה לזה ועל אמונותיהם? איזו חשיבות יש לכך ששניהם הגיעו מווינה של סוף המאה, וששניהם נולדו למשפחות יהודיות מתבוללות אבל שונות מאוד זו מזו מבחינת עושרן והשפעתן? ומה באשר לעצם העניין באותו עימות: המחלוקת הפילוסופית?

הן לוויטגנשטיין והן לפופר היתה השפעה עמוקה על הדרך שבה אנחנו ניגשים לסוגיות הבסיסיות ביותר בציביליזציה, במדע ובתרבות. שניהם תרמו תרומות מכריעות לשאלות עתיקות-יומין כמו מה אנחנו יכולים לטעון שאנחנו יודעים, כיצד אנחנו יכולים להתקדם בידיעותינו, ומהו שלטון ראוי, וגם עיצבו את הדיון בחידות של זמננו על גבולות השפה והמשמעות ועל מה שנמצא מעבר לגבולות האלה. כל אחד מהם האמין כי שיחרר את הפילוסופיה מן הטעויות שבעברה, וכי הוא נושא באחריות לעתידה. פופר ראה בוויטגנשטיין את אויבה המובהק של הפילוסופיה. אבל סיפור הדוקרן חורג אל מעבר לאופיָם ולעמדותיהם של שני היריבים. הוא ארוג בסיפורה של התקופה שבה הם פעלו, ופותח צוהר להיסטוריה הסוערת והטרגית אשר עיצבה את חייהם ואשר הפגישה אותם בקיימברידג'. זהו גם סיפורו של הקרע הגדול בפילוסופיה של המאה העשרים סביב חשיבותה של השפה: פילוג בין אלה שראו בבעיות הפילוסופיות המסורתיות סימפטום לבלבול לשוני, לבין אלה שחשבו כי לבעיות האלו יש קיום מעבר ללשון. בסופו של דבר, כמובן, זהו סיפורה של חידה לשונית בפני עצמה: מה אמר פופר, ולמי, באותו חדר מלא עדים, ומדוע?

לפני שנתחיל לצלול אל מעמקי נפשם של גיבורינו ואל נבכי ההיסטוריה והפילוסופיה של אותן עשר דקות ב-H3, נציג את מה שקבוע ומוסכם על הכול: המקום, העדים, וזכרונותיהם כפי שהצהירו עליהם.

"הדוקרן של ויטגנשטיין" מאת דייויד אדמונדס וג'ון איידינאו, תרגום מאנגלית יובל אילון, מתוך סדרת "אנשים" של הוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג