מי אוהב אותי יותר ממני?
היא רצתה להיות דוגמנית, עשתה הסבה למשחק והיום היא בעיקר כוכבת מדורי רכילות מתוסכלת. תכירו את קריינית הרצף שלכם לענייני ביצת הזוהר
הלחץ הזה קיים כמעט אצל כל המפורסמים שאני מכירה. זוכרים את ה"אין לי זמן" ההיסטרי של דודו טופז? ככה בדיוק אני מרגישה כל יום כשאני קמה בצהריים. לא מעט אני מטרידה את התאים שלי בשאלה הפילוסופית למה, למה לעזאזל כל כך הרבה אנשים רוצים להיות מפורסמים? מה באמת מניע את כל המשתכשכים בשלולית המיקרובים הזאת הקרויה ברנז'ה? אצלי, כמו אצל הרבה אחרים, זה נובע מהרצון שכולם יאהבו אותי. הדבר היחידי שלא לקחתי בחשבון זה שכשסוף סוף אתפרסם - אקבל המון חום ואהבה, אבל באותה מידה גם לא פחות בוז, קנאה ואפילו שנאה. לכן אני משתדלת להקיף את עצמי בקבוצה של אנשים שאוהבים אותי אפילו יותר ממני. החלוקה של האנשים בחיי כוללת את ה"משפחה", שמורכבת מאמא שמעריצה אותי בלי פרופורציות ומנהלת עליי ארכיון עיתונות בקלסרים, אבא שלא מבין למה לא הלכתי להיות רואת חשבון, אחות שרוצה להיות אני, ואח שרוצה להיות אחותי (הילד מפתח תסמינים של אסי עזר). הקבוצה השנייה היא "הפמיליה". סוג של משפחה חורגת וקרובה יותר, שכוללת אחד שחקן, אחד מגיש פינה בחדשות המקומיות, אחת רקדנית שגם עושה פרסומות, שתי שחקניות (עם התמחות בהצגות ילדים לאחת, וקריירת טלנובלות במיל' לשנייה, מה שלא מונע ממנה לחשוב שהנה, עוד שנייה היא גילה אלמגור), יחצנית מתחילה שדואגת לעדכן לנו את הפאלם עם אירועי השקה בעיר הגדולה, פליטת ריאליטי (אי אפשר לברוח מהם!), זמר עם שני להיטים (טוב, רק אחד. אבל אני הופעתי בקליפ של השני, אז זה כבר אומר שדרוג רציני), עיתונאי רכילות (שכמובן כותב עלינו אחת לשבועיים) וספיחי "וואנבי", שדואגים להסיע אותנו ממקום למקום או סתם להיות כר לתסכולים שלנו.
בהיעדר חיים אנחנו מתכנסים שלוש פעמים בשבוע בקפה התורן על סלט עלים וחלבונים, משמיצים את הברנז'ה, מתעדכנים באודישנים ובעיקר מקטרים ומקטרים ומקטרים. אבל האנשים שבאמת מניעים את חיי הם ה"עושקים" וה"ניגס'ים". ה"עושקים", או אם תרצו "סרסורי הכישרון", הם אלה שדואגים לתווך ביני לבין בימאים ומלהקים וליידע אותי על אודישנים חשובים לתפקידי אורח ב"השיר שלנו", "הופ קטנטנים" ופרסומות לטמפונים. למרות שכל כוכבן בעיר מחזיק עושק אחד, אני החלטתי על שניים. עושק ועושקת. בשביל הצלבת המידע וגם בשם שיוויון המינים. אני עושה שני אודישנים בחודש ואם קורה נס, אני עוברת בהצלחה ומפרישה בין עשרים לשלושים אחוז מהשוטף פלוס תשעים שלי לחשבון הבנק התפוח שלהם.
את הקבוצה השנייה אני כבר יותר אוהבת. אח, ה"ניג'סים". הם האנשים שבכרטיס הביקור שלהם כתוב "יחסי ציבור", ותפקידם בחיים מתמקד בלשחד אותי בהזמנות חינם למסעדות, מסיבות ובתי מלון ובהדלפת סיפורים "פיקנטיים" לעיתונות. וכן, גם הפעם ההיא שאיבדתי את הכלבה של ההורים שלי זה ברייקינג ניוז בשבילם. לרוב האהבה של הניג'סים אליי היא ללא תנאים. חוץ מהפעם ההיא שהתפתיתי ונסעתי לסופשבוע חינמי במלון ספא צפוני, ובתמורה הייתי צריכה להפגין שבוע אחרי נוכחות בתצוגה של אופנה למידות גדולות, למרות שאני בכלל מידה 36 (טוב, אחרי פסח - 37).
כרגע אני מסיימת תקופת גמילה מניג'סים וממסיבות מתוקשרות, בגלל אובר צביקה דויטשים ומישליות בעיר (מזל ששוורץ נסע), ובעיקר כי העושקת המליצה לי להוריד פרופיל בגלל שיש עליי דיבור שהפכתי להיות שיבוט של נעמה נטיב. אז ניצלתי את הזמן הזה כדי לחשוב לאן אני ממשיכה מכאן. בינתיים, הדבר היחיד שאני יודעת זה שעוד שעה אני מתייצבת בפתיחה של "המסבאה". אין לי ממש מה לחפש שם, אבל הניג'סית שהתקשרה להזמין אותי הבטיחה הרבה אלכוהול בחינם. חוצמזה שכבר שלושה שבועות לא היה עליי אייטם, אפילו לא כיתוב תמונה. טוב, זה גם לא שיש לי ללמוד טקסט לתפקיד אופי בסרט החדש של אבי נשר.
נ.ב. עכשיו, כשאני סוג של אילנה דיין בשליחות "פנאי פלוס נקסט ג'נריישן", אני חייבת להיכנס לרשימת העיתונאים שמוזמנים להקרנות בכורה של סרטים. קיציס, סוקניק ודני רופ כבר שם, וזה לא שהם כותבים על סרטים או יודעים באמת מה ההבדל בין פליני לגודאר.
כל קשר בין הדמויות והאירועים המוזכרים הוא לא מקרי ביותר.
anni-celeb@pnaiplus.co.il
