סוף

בהתחשב בנסיבות, סביר להניח שאיתי ירוזלם מרוצה מהדרך שבה המוות תפס אותו. אם אתם מאמינים בחיים-שמעבר, אז תאמינו גם שאיתי יושב שם עכשיו בבר ומספר באריכות לצ'ה גווארה ולוויליאם בוני ולג'יימס דין ולדילן תומאס איך הוא שתה כל הערב בסיני, עשה קידוש, שאל את החברים ואת האהבה האחרונה "מתי משחקים וויסט", הלך לישון ופשוט לא התעורר בבוקר. אם לברמן שם יש הילה או קלשון, זאת כבר שאלה פתוחה.

הנסיבות שבהן צריך להתחשב כשמדברים על מותו של איתי לא בדיוק נעימות, אבל אתם יכולים להתנחם בעובדה שמבחינתו הן היו אפילו פחות נעימות: לפני שמלאו לו 27 התגלה אצלו סרטן בבלוטות הלימפה. חוץ מזה - ואיתי, אני באמת מקווה שזה בסדר שאני מספר את זה עכשיו - אם הוא היה מבריא, הוא היה נכנס לכלא על סחר בסמים.

אני הכרתי אותו קצת אחרי השלב של הסחר ועמוק בתוך שלב הסרטן. אחרי שנתקלתי בו כמה פעמים בכל מיני מועדונים וברים בתל אביב הוא שאל אם אני רוצה לכתוב עליו, ועניתי שבטח. הרעיון היה שאיתי יספר איך פעם הוא מכר סמים ואיך היום הוא לא מטפל בסרטן שלו, כי הסיבה היחידה לכך שהמדינה לא מכניסה אותו לכלא היא שהוא עומד למות. חוץ מזה, הוא אמר לי, הטיפולים כואבים יותר מהגסיסה, וממילא אין שום ודאות שהם יעזרו לו לשרוד.

לפעמים כדי לטשטש את הכאב, לפעמים כדי לנצל עד תום את הימים שנשארו לו ובדרך כלל בגלל שתי הסיבות, איתי שתה ועישן והסניף כל הזמן. בעיקר שתה; המשקה האהוב עליו היה "מה שיש", ולא הייתם תופסים אותו בלעדיו. הוא שתה גם בליל הראיון שלנו, בערך חודש וחצי לפני שהגיליון שאתם מחזיקים עכשיו ירד לדפוס, כמעט חודש לפני שהוא נפטר.

הרבה קרה בחודש הזה. "סוף הדרך", סדרת הריאליטי שאיתי השתתף בה זמן קצר לפני מותו, הקדישה תוכנית שלמה לזכרו. כמעט כל כלי תקשורת בארץ עסק בצורה כזאת או אחרת במותו. אבל אף אחד לא עסק בחייו. הרבה התלבטויות קדמו להחלטה לפרסם את הכתבה הזאת, ובסופו של דבר שני טיעונים הכריעו: דבר ראשון, הוא רצה שהיא תתפרסם. ודבר שני, כדי להבין את הסוף של איתי ירוזלם צריך להבין גם את הדרך.

אז הנה, תבינו אותה.

על שיבאס ורשע

נפגשנו בבית פרטי וצנוע במרכז הארץ. שולחן זכוכית נמוך שעליו רשמקול, בקבוק שיבאס ועוד כמה דברים הפריד בינינו. אני התעסקתי מפעם לפעם עם הרשמקול או עם הבקבוק; הוא התעסק מפעם לפעם עם הבקבוק או עם דברים אחרים.

"איפה נתחיל?", הוא שאל.

"לא יודע, אתה קראת לי".

"נולדתי ביום שישי ה-13".

"זאת יופי של התחלה". כלומר, חוץ מזה שמאוחר יותר גיליתי שהוא לא באמת נולד ביום שישי ה-13 אלא ב-13 ביוני 1976, שדווקא היה יום ראשון. למה הוא אמר משהו אחר - אין לי מושג. והאמת, זה נכון גם לגבי רוב הדברים האמיתיים שהוא סיפר לי.

"תמיד הייתי הילד הרע, הכבשה השחורה", הוא סיפר מיד אחרי הקטע עם תאריך הלידה. "בסרטים תמיד הייתי בעד הרעים".

"איפה גדלת?".

הוא גדל בבלומפילד. אמא שלו הגיעה מעג'מי ואבא שלו מיפו רבתי, ואפשר לומר שהם היו גרושים עוד לפני שהתחתנו. מאז שאיתי זכר את עצמו, הוא זכר את עצמו יושב עם אבא שלו בשער 7. "היינו בגווארדיה של כל העבריינים ביפו. תמיד היה מקום לג'רי, אבא שלי, אבל אני לא התעניינתי במשחקים ומרוב שעמום הייתי אוסף פילטרים של סיגריות ומקשיב איך כולם מקללים. כשהייתי בערך בן חמש צעקתי שם 'בן זונה' בפעם הראשונה בחיים, ובמקרה זה יצא בדיוק כשנהיה שקט ביציע. כשאבא שלי הסתכל עלי פחדתי פחד מוות. חיכיתי שהוא יהרוג אותי, אבל בסוף כולם היו גאים בו על זה שקיללתי ונתנו לו כבוד. זה אחד הזכרונות הראשונים שלי. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שייך".

החוויות הנעימות האלה הסתיימו כשאמו התחתנה עם סטודנט לרפואה, שבמשך השנים הפך לרופא (ואותה לאישה עשירה). איתי עבר דירות וערים בעקבות העבודה של אביו החורג, עד שהמשפחה השתקעה סופית בבנימינה. "תמיד ידעתי שאני מכוחות הרשע", הוא אמר לי ברצינות מוחלטת על עוד כוסית שיבאס, "אבל במעבר לבנימינה היתה לי ממש התגלות. לפני שעברנו גרנו בקומפלקס בכפר סבא, עם מחסן משותף לכל הבניינים שנשאר פתוח בזמן שהמובילים עבדו. הוצאתי מהמחסן 14 זוגות אופניים, ואמרתי לאחד המובילים שכולם שלי. לא נראה לי שהוא האמין לי, אבל גם לא היה לו אכפת".

בבנימינה, כשהמובילים פרקו את כל זוגות האופניים, אמא של איתי שאגה עליו במשך שעות - אבל גם אסרה עליו להחזיר אותם, כי "היא פולנייה. מבחינתה, הדבר הכי חשוב היה שהשכנים לא יידעו".

אז הוא מכר את האופניים. זאת היתה ההתגלות.

אמא סמים, סמים אמא

כשאיתי היה בן 16.5 אימו טסה עם אביו החורג לקזינו בטורקיה. הוא עצמו אמור היה להצטרף באותה תקופה למשלחת של בית הספר לפולין, אבל היציאה למסע נאסרה עליו בגלל בעיות משמעת. כדי להתנקם, ולא משנה במי, הוא החליט לפתוח קזינו בבית.

משם כבר היה קשה לעצור את ההידרדרות. כעבור זמן קצר נעצר חבר שלו, שגנב דלק מאופנועים; כדי לשחרר קצת חבל מהצוואר הוא ביקש מהשוטרים שישמרו חבל גם בשביל איתי. הוא היה גנב, אבל לא שקרן: איתי נקרא לתחנת המשטרה והודה שגם הוא היה שותף בעסקי גניבת הדלק. "אבל היה לי מזל, כי מפקד התחנה היה פציינט של אבי החורג. הוא זיהה אותו כשהוא עבר במקרה בחדר החקירות, ושחרר אותי באזהרה".

איתי עישן את הג'וינט הראשון שלו זמן קצר אחרי החקירה ההיא, ואז עשה את הדבר המתבקש והשקיע את חצי השנה הבאה בלהיות מסטול. בגיל 17 הוא הבין שאפשר גם לעשות מזה כסף, והתחיל לקנות בתל אביב ולמכור בבנימינה. "לאט לאט למדתי איך לקנות חרא של חומר ולמכור אותו בתור טופ אוף דה ליין. אז גם הבנתי איפה הכסף. שם".

"איפה היית קונה?".

"בשינקין. זה היה ב-92', ושינקין היה פשוט גבעה עם המון סמים. באותה שנה גם עשיתי קוק בפעם הראשונה, כשהייתי באמסטרדם, ואחר כך גם העיפו אותי מהתיכון כי לא הגעתי".

לשם שינוי, איתי החליט ללכת עד הסוף עם ההחלטה הזאת של מערכת החינוך ועבר לתל אביב, לדירה של אחותו הגדולה: "העברתי את הידע של הביזנס מבנימינה. הסצינה של הטראנס רק התחילה בארץ, ומי שהיה הולך היה קונה הרבה סמים, אז אני הייתי מוכר הרבה סמים".

הכיף נפסק כשאיתי התגייס, ונמשך אחרי חצי שנה בעקבות שחרור מהקב"ן. הוא שוב טס לאמסטרדם, הפעם עם שלושה חברי ילדות מבנימינה שלא התגייסו. אמו של אחד מהם היתה ציירת שהחזיקה דירה בעיר, והם גרו אצלה. הם גם עישנו אצלה הרבה מאוד סמים, ומבחינתו של איתי זה כבר היה גורל.

"איפה שאני לא הולך בעולם, הסמים והאנשים שקשורים אליהם מגיעים אלי. אז אתה יכול לתאר לעצמך שבאמסטרדם זה היה קל מאוד. אתה יודע איך התחלתי למכור שם? פגשתי שניים בקופי-שופ, לגמרי במקרה. אחד מהם שם לי ביד שקית של 200 כדורים, שזה כמו גרעינים שם, ואמר לי למכור אותם. עבריינים תמיד אהבו, אוהבים ויאהבו אותי. לא יודע למה, אולי כי יש לי פנים יפות. בכל אופן, ככה חיינו בדירה ההיא. מכסף של סמים".

"כמה זמן?".

"חודש. ומכל האקסטות שלקחתי נכנסתי לקטע קצת רגשני ובכיתי כל הזמן, עד שיום אחד הזמנתי את אמא שלי לאמסטרדם שתראה איך אני חי. כשהיא הגיעה פרשתי על המיטה שמונה סוגים של סמים, הצבעתי עליהם אחד-אחד והסברתי לה מה זה מה. 'אמא, זה חשיש, זה חשיש מרוקאי, זה גראס רגיל, זה הידרו, זה קוקאין, זה אקסטה, זה פטריות, זה אל.אס.די'. ואז אמרתי לה: 'אני עושה מהחשיש ועד הסוף'".

"איך היא הגיבה?".

"היא בכתה. היא היתה יושבת איתנו כל היום ובוכה על זה שאני לא מוכן לחזור לארץ".

עד שיום אחד נכנס לתמונה בני מבת ים, שהיה ערס כבד בארץ ומלך אמסטרדם. אמא של איתי זיהתה אותו מילדות, וביקשה ממנו שיכניס קצת שכל לראש של הבן שלה. בני הסכים. "הוא הסתכל לי ככה בעיניים ופשוט אמר: 'תחזור עם אמא שלך, תחזור לארץ'. אני עוד ניסיתי קצת לענות, אבל הוא אמר לי שאם מישהו ימכור לי כאן כדור הוא יקבל כדור. אז שתקתי וחזרתי".

מספיק כסף בשביל קוק

איתי אמנם חזר לארץ, אבל מהר מאוד החליט לטוס להודו - דרך אמסטרדם. מתחת לאף של בני הוא קנה אקסטזי וטריפים והעביר אותם למזרח. "זה בכלל לא היה מסובך. אתה לוקח עשרה אקסטזי עטופים טוב-טוב, בולע וזהו. כדור עלה אז באמסטרדם חצי גילדן, והיית מוכר אותו בהודו ב-60 שקל. ככה, פתאום, נהייתי בינלאומי".

בהודו התברר שלעסקי הסמים נלווה בונוס משמעותי לא פחות מהרווח הכספי - סקס-אפיל. "הרגשתי שם כמו כוכב. הייתי מסתובב בכל מקום ונותן לכולם להבין מי אני. עד שביום הולדת שלי במנאלי אכלתי יותר מדי טיפות, וקיבלתי הארה. בא אלי אורי זוהר ואמר לי שאם אני חי בסרט, אז כדאי לי כבר לעשות מזה מקצוע".

לכם אולי אין עכשיו ביד כוסית שיבאס והאוויר לא מלא בעשן, אבל גם אני הופתעתי.

"אמרתי לכל מי שהיה שם שאני הולך להיות שחקן. אחרי יומיים כבר דפקתי על הדלת בבנימינה וסיפרתי לאמא שלי שאני הולך ללמוד משחק, והיא היתה בטוחה שאני מסומם. גם אחותי. אבל הלכתי למבחנים בבית צבי וב-97' התקבלתי, למרות שאין לי מושג איך. כולם שם רצו להיות שחקנים, ואני רציתי להיות אורי זוהר. אבל פתאום גיליתי שם משהו. עשיתי את כל הסמים בעולם, מאקמול ועד הסוף, אבל הסטלה הכי טובה שהרגשתי היתה מחיאות הכפיים שקיבלנו בסוף השנה".

בפעם הראשונה מאז שהערב התחיל, איתי נראה נרגש כשהוא נזכר בחוויה ההיא. אבל באותה נשימה היה לו חשוב להבהיר שבית צבי לא היה רק בית ספר. "שכנעתי את כולם שם לעשות סמים, מכל הסוגים. הייתי מוכר קופסאות גפרורים במחיר כפול ממה שהלך אז בשוק, ולא התביישתי בזה. הייתי נכנס עם מעיל מלא סמים ויוצא עם 5,000 שקל".

הכיף נגמר הפעם בסוף שנת הלימודים הראשונה, כשהוא הלך מכות ("בגלל בחורה") ונשלח לשנת חופש. הוא חזר לגור בשינקין ומכר סמים בכל הזדמנות. בעיקר אקסטזי וטריפים - קוקאין היה אז סם לאליטות.

"התחלנו להביא סמים מאמסטרדם. לי היה קונקשן ולמישהו אחר ברווז, שזה אחד שלוקח את החומר על עצמו. לשלישי היה כסף להשקיע. היינו טסים יחד להולנד, מעמיסים את הברווז וטסים יום אחריו. עשינו המון כסף בשביל ילדים בגילנו, וחשבתי שהגיע הזמן להיכנס גם לקוק". אז הוא נכנס.

איך לכבוש את קולומביה

כשאיתי חזר להודו הוא הכיר בחורה ישראלית שביקשה ממנו להעביר כמה תמונות למשפחתה בארץ. כשנחת כאן הוא יצא קשר עם אביה, "ואיך שפגשתי אותו הוא נתן לי את הסטירה הכי חזקה שקיבלתי בחיים. התברר שעצרו אותה עם חברה ביפן אחרי שהן ניסו להבריח מהודו חמישה קילו צ'ראס בשביל מישהו. נתנו לכל אחת מהן 5,000 דולר, החומר היה שווה אולי 60 אלף שקל לקילו, והן די הסתבכו".

"ואתה חטפת סטירה כי?".

"האבא חשב שהייתי קשור לעניין. גם השוטרים בארץ חשבו ככה, ואז התחילו הצרות שלי איתם. חזרתי אז לגור בשינקין, היו לי בדירה סמים למכירה, והם היו באים אלי הביתה בלי צו חיפוש ודופקים על הדלת. הייתי שומע אותם בקשר: 'אני ליד הדלת, הוא לא פותח, אני מחכה'. הייתי יושב ומפחד פחד מוות, אבל המשכתי. עד שבסוף תפסו גם אותי וגם את החברים שלי".

איתי חזר לשנה השנייה בבית צבי זמן קצר לפני המעצר, אבל התיק שנפתח לו סגר בפניו את דלתות בית הספר. "היה שם מורה שהערצתי, שאמר לי תמיד לעשות מה שאני רוצה כל עוד הריח של הביוב לא ייכנס לבית ספר. אבל כשלא הגעתי כמה ימים הוא גילה שנעצרתי ואמר לי ללכת. מכל האנשים שהכרתי בחיים שלי, רק אותו אני ממש מצטער שאכזבתי".

"איך היה המעצר?".

"איך אתה חושב? גיהנום. הייתי עצור באבו כביר יותר משבוע, ומסביב קריזים של נרקומנים, גנבים, אנסים, המיץ של הזבל. גיהנום". אז הוא ברח. לא מהמעצר, אלא מיד אחריו - ממעצר הבית ומהמשפט שאמור היה להתקיים אחריו. ובאופן אירוני, זה השתלם לו: כעבור חמש שנים, כשאיתי חזר לארץ עם מסמכים רפואיים שהעידו כי הוא חולה בסרטן סופני, הוחלט לעכב את כל ההליכים המשפטיים נגדו עד שיתברר מצבו הרפואי. היום מצבו הרפואי ברור לגמרי, וכבר אין את מי להעמיד למשפט.

איתי ברח ממעצר הבית ישר לחבר בברזיל, מדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל ("איזה איטלקייה הכירה לי שם את אחייל דה אג'ורו, ראיס של כפר קטן, שנתן לי סמים למכור"). בשנת 2001, כשהחבר חזר לארץ, איתי החליט לעוף לקולומביה. "כבר בארץ שמעתי על בחור ישראלי שניהל מלון בבוגוטה, ונסעתי לבדוק את המקום. זה היה מקום עם 55 מיטות, שאת רובן אכלסו גברים ישראלים. תמיד היו שם גם 30-20 זונות, רובן מקומיות. היו שם אורגיות של עשרה אנשים פלוס. ותבין, זה היה בקולומביה. ליגת העל. המקום של הקוק, החלום של כולם. להגיע לרמה כזאת זה יפה".

טוב, אין ספק שזה היה יפה בשביל איתי ועוד עשרה עבריינים ישראלים שהסתובבו איתו ועשו כסף גדול. ממש גדול. "עבדתי בעיקר עם שני ערסים מאשקלון, והיינו מבריחים קוק נוזלי. אז עוד לא ידעו מה זה. היינו ממלאים בקבוקים, למעלה ליטר יין ולמטה ליטר קוק נוזלי. מחיצת אלומיניום באמצע, וזה היה עובר כל בדיקה".

איתי התחיל לדבר עכשיו בקצב מהיר יותר. הוא תפס לי את היד בכוח וניסה להסביר איך זה מרגיש כשאתה מלך. "אתה רק נכנס למועדון וישר מושיבים אותך מול שקית עם 30 גרם עלי קוקה ועוד אחת עם 40 כדורים. קח, קחי את, קחו, מי שתרצה, מי שאני רוצה. באותה תקופה היינו מעבירים ברווז כל שבוע, עם לפחות שישה קילו עליו. אין אפס, היינו בטופ".

כשהוא סיפר לי את כל זה לא הייתי בטוח שאני אמור להאמין לו. איתי נראה בריא ומלא חיים כמו כוכב קולנוע (עד כדי כך שזמן קצר לפני מותו, הביטוח הלאומי הוריד מאחוזי הנכות שלו) וגוסס מסרטן או לא, פשוט לא הבנתי למה שמישהו ירצה לחשוף דברים כאלה על עצמו. ופתאום היה לי קשה להאמין שהוא באמת עומד למות. לא רציתי להאמין לו כי התחלתי לחבב אותו, ואתה לא רוצה לחבב סוחרי סמים עם נטיות סוציופטיות. אבל גם לא רציתי לא להאמין, כי אתה לא רוצה לשבת ליד מישהו שמשקר ככה. ובטח שלא רציתי להיות כומר או פסיכולוג או ביוגרף, שיושב ומקשיב לווידוי של פיראט בימיו האחרונים. אז החלטתי פשוט להקשיב ולהמשיך לכתוב.

גם היום, כשאיתי כבר לא פה, אני מזכיר לעצמי כמה הוא שתה בערב האחרון ההוא ומבין שהסרטן הוא לא בהכרח מה שהרג אותו. אבל אפילו עכשיו, כשאני פשוט ממשיך לכתוב ומתאמץ לא לשאול שאלות, לא ברור לי למה שמישהו ירצה שדברים כאלה יתפרסמו עליו לפני - או אחרי - מותו. אבל הוא רצה, אז אולי כדאי שאני אפסיק לבלבל את המוח ופשוט אמשיך עם הסיפור.

חשבון, בבקשה

החגיגה הגדולה של קולומביה נגמרה במכה אחת, במובן המילולי של הביטוי. איתי ושות' נכנסו לעסקים עם האנשים הלא נכונים ("חבורה של נתנייתים ממיאמי שעשו המון כסף באקסטזי"), ומשלוח אחרי משלוח הגיע לידי המשטרה. "מהר מאוד הבנו שהכל חם עלינו, עד שיום אחד צלצל אלי איזה בחור שמכרתי לו עוד בישראל. הוא בדיוק עבר לבוגוטה ופגש נציג של משטרת ישראל, איזה ויקטור, ששתה קצת ואמר לו שעוד מעט הולכים להיכנס חזק בכל הישראלים בקולומביה. אז ההוא אמר לי בטלפון: 'עוף מפה, אתה מבין מה זה? פשוט עוף מפה'".

אז הוא עף משם. דרך גרמניה לאוסטרליה, הבית החדש של אמו ואחותו. אבל מתברר שהשינוי בנוף לא הזיק לעסקים. "הייתי מוכר 150 גרם קוק בשבוע, מסניף המון, עושה עסקאות מול אנשים במסעדה. הסתובבתי אז במרצדס צהובה, אשכרה נראיתי כמו סרסור. אמא שלי ואחותי היו מסתכלות מהצד ומתביישות בי".

בשנת 2003 איתי חזר לביקור בהודו. הוא חלה שם בדלקת ריאות קשה, שהלכה והחמירה במשך חודשיים. כשהוא חזר לאוסטרליה והדלקת איתו, אביו החורג לקח אותו למכון רפואי - יחד עם 25 מנות שהיו לו במקרה בכיס החולצה - כדי לעשות בדיקת סי.טי בצבע. "אתה יודע שזאת המצאה ישראלית שבגללה אי אפשר היום להעביר סמים במזוודה?", הוא שאל אותי. לא ידעתי. אבל לפחות לא פספסתי את האירוניה: ההמצאה שקלקלה לו את העסקים היא גם זאת שמצאה אצלו את הסרטן באותו יום במכון. בכיס היה לו קוק, ומעבר לכיס גוש בגודל אגרוף, שגם אותו אפשר לראות היום ברנטגן בשדה התעופה. סרטן בבלוטות הלימפה, שמכונה "מחלת הודג'קינס". וגם "סרטן הצעירים".

"הגוש נמצא אצלי בין הלב לריאה השמאלית", הסביר איתי והצביע על נקודה דמיונית בחזה שלו. "אתה יודע שבמדינת ישראל יש הכי הרבה סרטן והכי הרבה התקרחות? איך אתה מסביר את זה?".

לא הסברתי, אבל חייכתי. בעיקר כי הקרחת שלי מעולם לא נראתה לי כך כך בלתי מזיקה.

"אתה מחייך, אה? אבל תשמע, בוא אני אגיד לך מה למדתי: אתה לא יכול לאכול כל החיים במסעדת קרן ובסוף לשלם חשבון של פלאפל אלמליח".

יש בזה משהו. "ועכשיו? מה קורה עם המחלה עכשיו?".

"עכשיו אני לא מטפל בעצמי. בשביל מה? זה סיוט, ואם אני אעבור אותו זה יהיה רק בשביל להיכנס לסיוט אחר, לכלא. ועכשיו הסרטן התפרץ אצלי בפעם השנייה. כשקיבלתי את זה בפעם הראשונה התייחסתי לזה כאל עונש, והאמת היא שאני עדיין רואה את זה ככה. אבל כשזה בא פעם שנייה זה כבר לא מצחיק. בטח לא אותי".

"ואיך אתה מרגיש?".

"אני הולך למות. כואב לי בחזה, אני רועד, יש לי קוצר נשימה, אני מזיע בלילות ומתגרד בכל הגוף. אני לא יודע איך זה ירגיש בהמשך, אבל תקשיב: הסנפתי, בלעתי, שאפתי, עשיתי הכל - רק סרטן עוד לא. ואתה יודע מה, אני הולך על זה".

אז מתי משחקים

אז הוא הלך על זה. ובדרך גם הספיק להפוך לכוכב ב"סוף הדרך". ולסחוף מדינה שלמה, שישבה וראתה את הפרק שהיטיב כל כך לסכם את מותו אבל מיעט כל כך לעסוק בחייו.

אז כן - בהתחשב בנסיבות, סביר להניח שאיתי ירוזלם מרוצה מהדרך שבה זה תפס אותו בגיל 29. אם אתם מאמינים בחיים שמעבר, אז תאמינו גם שאיתי יושב שם עכשיו בבר ומספר לצ'ה ולוויליאם ולג'יימס ולדילן איך הוא שתה כל הערב בסיני ובבוקר פשוט לא התעורר. אני עדיין לא יודע אם לברמן יש הילה או קלשון, אבל בכל מקרה, אני חושב שאיתי סובל שם פחות.

ואני נורא מקווה שהם בקטע של וויסט.

מתוך גליון מס' 48