אני אוהב את תמיר

בבית הספר נכנסו החיים לשגרה, אבל בבית היתה זו תקופה של שינויים.

אורי עבר להתגורר בחיפה, בדירה ששכר עם עמי, חבר שלו מהצבא. הוא חזר הביתה רק בסופי שבוע עמוס בשיעורים, בחוויות ובכביסה מלוכלכת. ועכשיו עמדה לנטוש אותנו גם טלי, שנדרשה למלא את חובתה למולדת.

טקס הפרידה מטלי נערך לפי כל כללי הפרוטוקול של המשפחה הרגשנית שלי. במשך השבת שקדמה ליום הגיוס שלה הוצפנו בביקורים. ראשונה הגיעה דודתי נילי, שדפקה על דלת הבית כבר בעשר בבוקר, והעירה את גילי ואותי. אורי המשיך לישון בשלווה וכלת השמחה כלל לא היתה בבית, היא בילתה את הלילה בביתו של עידו וחזרה הביתה רק בשעות הצהרים, בדיוק בזמן כדי לקבל עדיליון 'שובך בשלום' ושפע נשיקות.

אבא התקשר בצהרים. הוא נפרד מטלי ביום חמישי, לפני שטס לניו יורק, ועכשיו צלצל כדי לאחל לכמעט חיילת הצלחה בהמשך דרכה.

אחר הצהרים הגיעה ניצה, אחותה הצעירה של אמא, ואיתה הדוד חיים ושני בני הדודים שלי. אורי שוב הצליח להימלט מחובת האירוח והסתגר בחדר להכין את עבודות הבית שלו. שימי וחיים ישבו במטבח והתווכחו על פוליטיקה (תחביב מפוקפק של שניהם), טלי ישבה עם אמא ואחותה בסלון, ואני וגילי ירדנו עם דרור וליאור לשחק כדורסל.

אחרי שעה וחצי עלינו הביתה אדומים וצמאים.

"אמא," פנה ליאור אל אמו, עוד לפני שמזג לעצמו כוס מים, "מתי הולכים?"

הילד הזה הפתיע אותי. כבר בן חמש עשרה ועוד לא למד שאין משיחין עם אמא שלו בשעה שהיא אוכלת עוגת שוקולד.

"מה כבר קרה?" שאלה דודה ניצה בקול חמוץ.

"קבעתי עם אפי ללכת לסרט."

"מתי?"

"דיברנו על הצגה ראשונה."

"אבל אמרתי לך שאנחנו נוסעים היום לדודה שלך."

ליאור משך בכתפיו. "כן, אבל באנו לפני שעתיים."

הדודה ניצה לא השתכנעה. "אז מה. לא בכל יום יוצא לך לבקר את הבני דודים שלך, נכון? ואני עוד לא ראיתי אותך אומר שלום לטלי."

"שלום טלי," חייך ליאור.

טלי צחקה.

"נו, אז עכשיו אפשר ללכת?"

"נראה," אמרה ניצה. "אתה יודע שאני לא מרוצה מזה שאתה מסתובב עם הילד הזה."

"למה?" שאלה טלי בעניין.

"אחר כך," לחשה לה הדודה שלי.

"אוף אמא, אל תתחילי עם זה עוד פעם," גנח ליאור.

"אני אחשוב על זה," אמרה אמו. "בינתיים לך תחפש את אבא שלך ותראה אם הוא מוכן לזוז."

באנחת רווחה חזרה הדודה ניצה אל פרוסת העוגה ולא הניחה לה עד שבצלחת נותרו רק פירורים בודדים.

"העוגה פשוט נהדרת, צילה, את חייבת לתת לי את המתכון."

"זה שום דבר," אמרה אמא, "רק כמה ביצים וקצת שוקולד. אין שם כמעט כלום. אולי את רוצה עוד פרוסה?"

"אני לא אתנגד."

אני לא זוכר פעם אחת שבה הדודה שלי התנגדה לעוד פרוסת עוגה.

"אז מה הסיפור של האפי הזה?" תהתה טלי.

חיכינו שניצה תסיים לבלוע. "דרורי, חמודי," פנתה אל בנה הצעיר בחיוך משדל. "אתה יכול בבקשה להביא לי כוס מים?"

רק כשבנה עזב את החדר הסכימה הדודה לענות על השאלה של טלי. "הבעיה היא שהאפי הזה הוא מאלה…" היא נענעה את כף ידה פנימה והחוצה.

"מה?" שאל גילי, שלא הבין את מופע הפנטומימה של דודתי.

"היא מתכוונת שהוא הומו," תרגמה לו טלי לעברית.

"טלי!" נזפה בה אמא.

"מה?" מחתה טלי, "זה מה שהיא ניסתה להגיד, לא?"

הפה של דודה ניצה שוב היה מלא בעוגה, אבל היא הנהנה בראשה לאישור.

"הומו?" חקר גילי.

"מהבנים האלה שאוהבים לעשות את זה עם בנים," פירשה טלי.

"טלי, די!" אמרה אמא.

"לעשות את זה?" גילי רצה לבדוק מי ישתגע קודם, טלי או אמא. הוא לא היה כזה תמים.

"טוב, גילי, אולי תלך לעזור לדרור עם המים?" ביקשה אמא.

"הוא יסתדר לבד," הבטיח לה אחי.

"אבל גם אני רוצה," אמרה אמא.

"דרור, תביא את הקנקן," צעק גילי לעבר המטבח. הוא יכול להיות מאוד עקשן כשהוא רוצה.

"איך את יודעת את זה?" שאלתי את הדודה שלי.

"תאמין לי, אני יודעת. אני יכולה להריח אותם מקילומטרים."

נאלמתי.

"נניח שהוא הומו," אמרה טלי, "מה אכפת לך שליאור ילך איתו לסרט?"

הדודה שלי היתה מזועזעת. "בחייך, טלי, את באמת כזו תמימה? אני לא רוצה שהוא ישפיע לרעה על ליאורי שלי."

"אני לא חושבת שזה מדבק," אמרה טלי.

"באמת, טלי. אף אחד לא אמר שזה מדבק. אבל את יודעת איך זה עם ילדים בגיל הזה. הם מאוד נוחים להשפעה, ובמיוחד ליאורי שהוא כזה עדין ורגיש וקשה לו להגיד לא."

כששיחקנו כדורסל ליאורי דחף אותי בפראות ואני נפלתי על המגרש. עדינות יתר לא היתה אחת התכונות הבולטות של בן דודי.

"אותי אף בן לא יצליח לפתות," קבע גילי נחרצות. "שני בנים ביחד זה מגעיל."

יופי לאמא. לפחות בן אחד יצא נורמאלי.

"לך יש אופי הרבה יותר חזק מלליאור," הסבירה דודה שלי.

"חבל שהלכת," אמר גילי לדרור שהופיע בסלון ובידיו קנקן מים. "אתה לא יודע מה הפסדת כאן."

"מה?" התעניין דרור.

אבל דודה ניצה שוב הצליחה לגרש אותו מן השטח. "דרורי, אולי תלך לחפש את אבא וליאורי, טוב? תראה אם הם רוצים לזוז."

"אני אלך," אמרתי, משתוקק לברוח משם.

"אתם עוד תבינו אותי יום אחד," שמעתי את דודה ניצה מסכמת את הדיון, "כשיהיו לכם ילדים."

שכבתי על המיטה שלי בוהה בתקרה. יותר מהכל הטרידה אותי המחשבה על אמא. הרי ניצה והיא אחיות, הן גדלו באותו בית, קיבלו את אותו החינוך, אם ניצה חושבת ככה, אולי גם אמא חושבת כמוה?

קולה של הדודה שלי נשמע מעבר לדלת.

"דני, אתה שם?" קראה. "באתי להגיד לך שלום. אנחנו הולכים."

הדלת נפתחה ואני התיישבתי על המיטה. ניצה אימצה אותי לחיקה ונישקה אותי ובתנועה שירשה מסבתא שלי מחתה את האודם מלחיי.

"ביי מתוקוש," אמרה.

תזכורת : לעולם לא לספר לדודה שלי את האמת.

זמן קצר אחרי שניצה הלכה הגיעו דורית ועומר לרומם את רוחי. פיניתי לדורית מקום על המיטה שלי והיא התיישבה עליה.

"מה קרה, דני?" שאלה ופרעה את שיערותיי, "אתה נראה מוטרד."

"סתם," אמרתי.

"רוצה לשחק איתי במטוס שלי?" עומר נופף מולי מטוס צעצוע קטן.

"תכף," אמרתי, "אני כבר בא."

"הוא נורא אוהב אותך," אמרה דורית, "כל היום הוא מדבר על זה שנוסעים לדני." חייכתי. רק אני אהבתי לשחק עם עומר במשחקים שלו ולהקריא לו סיפורים. יש לי סבלנות לילדים קטנים.

"הוא ילד חמוד," אמרתי.

"גם אתה," אמרה דורית. "אתה בטוח שאתה בסדר?"

"זה יעבור."

"אם תרצה לדבר אני בסלון עם טלי."

אבל איך יכולתי לדבר איתה? היא אמנם נראית נאורה ומבינה, אבל כך נראתה לי גם הדודה שלי עד לפני שעה בערך.

"אתה זוכר את הדייט שלנו?" שאלה דורית לפני שיצאה מהחדר. "אנחנו הולכים למוזיאון ביום שני."

אוי. שכחתי שקבענו ללכת ביחד לתערוכה של מאגריט.

"מצטער. ביום שני אני לא יכול. יש לי כדורסל."

"לא ידעתי שאתה משחק," הופתעה דורית. "אז נלך ביום רביעי?"

"קבענו."

קמתי מהמיטה והלכתי לחפש את עומר.

ואחרי נילי וניצה וחיים ודורית ועומר הגיעו גם סבא וסבתא, שחיכו לצאת השבת כדי לבוא מחיפה. סבתא התרגשה נורא ונישקה את כולם כל הזמן. היא הביאה לטלי ערכה לחיילת המתגייסת (אורי אמר שעכשיו הוא הרבה יותר שקט לשלוח את טלי לטירונות). אחר כך בא גם עידו, וגם כמה חברות של טלי, ובין כל אלה התרוצצתי אני, שתי ידי פרושות לרווחה, מאחורי רצים עומר וניר, ממהרים למשימת הפצצת חדר השינה.

לקראת עשר נרגעו הרוחות. ניר הלך לישון, ועומר הביט מנומנם בסבתא שלי, שחקרה אותו על הבנות בגן. החברות של טלי נפרדו ממנה בדמעות, והבטיחו לבוא ולהיפרד ממנה שוב, למחרת, בבקו"מ. טלי הבטיחה לכתוב לכולן ("הטירונות שלה תסתיים לפני שהמכתב יגיע," סינן אורי, שצפה במחזה בחוסר אמון). אמא וטלי הלכו לארוז את התיק לצבא, ואני חזרתי לחדר, לשכב עוד קצת בחושך.

אבל אז קרא לי שימי להצטרף לכולם לטקס הרמת הכוסית.

טקס הרמת הכוסית הראשון נערך במשפחה כששימי ואמא הודיעו על נישואיהם. אז עוד לא ידענו שהוא יהפוך למסורת קבועה באירועים חגיגיים, אבל התברר ששימי לא מוכן לוותר עליו, לא על התוכנית האומנותית, שבה נשא נאום קצר, ולא על השקת הכוסות שבאה מיד אחר כך.

כשפגשנו את שימי לראשונה לא היה אפשר לנחש שמתחת לחזות האפרפרה של רואה חשבון גוץ ואדמוני מסתתר כישרון ספרותי, אבל מהר מאוד למדנו ששימי מוכן לנצל כל הזדמנות כדי לשאת דברים. הוא כל כך אהב לנאום עד שלפני הבר מצווה שלי, כשסירבתי לבקשתה של אמא לשאת נאום קצר, הציע שימי שהוא ישא את הנאום במקומי. וכך אמנם היה. שימי עלה לבמה והודה ל"הוריו של דני שהביאוהו עד הלום, וגם לדורית ולעצמי."

בני המשפחה כבר עמדו בסלון, בידיהם כוסות יין. שימי כחכח בגרונו. הכל השתתקו, וציפו למוצא פיו.

"בזמן האחרון חלים בבית שינויים רבים," אמר שימי, והביט סביבו. "אורי התחיל ללמוד באוניברסיטה, גילי התחיל ללמוד בתיכון. אבל אנחנו התכנסנו כאן לכבודה של טלי, שמתגייסת מחר, ולרגל המאורע החגיגי הזה החלטתי לעשות משהו שעוד לא עשיתי אף פעם…"

"לשתוק?" שאל אורי, וסחט פרץ של צחוק מכולנו.

"לא, דווקא לא," חייך שימי. "דווקא כתבתי משהו."

הוא שלף מן הכיס דף מקופל.

"הפעם ניסיתי לכתוב חמשיר. אין לי כל כך הרבה ניסיון בכך, ולכן אני מקווה שלא תשפטו אותי לחומרא." ראיתי שעל הדף יש רק כמה שורות קצרצרות. רווח לי.

הוא עצר לרגע, להגברת הרושם, ואז הקריא:

"לשלוח את טלי לצבא זה לא קל

היא תלבש מדים עם חגור ופק"ל

אבל די נראה לי

שיום אחד טלי

אם תרצה, עוד תהיה רמטכ"ל."

השורה האחרונה התקבלה במחיאות כפיים סוערות, וטלי העניקה לשימי נשיקת תודה, ואחר נתנה נשיקה גם לאמא, שהחלה לבכות וחיבקה אותה, והכל נעשה רגשני להחריד.

"דווקא חמשיר נחמד," אמר גילי. "לא כמו הנאום השמאלצי והדביק שהוא נשא כשניר בא הביתה."

אורי היה אז בצבא, וכך נכחו בטקס הרמת הכוסית רק טלי גילי ואני. אמא מזגה חלב לכוסות היין שלנו (כאות הזדהות עם העולל?) ושימי נשא נאום.

"אין לי שום דבר כתוב הפעם," הוא אמר לאט, מביט בתינוק הזעיר שהיה מונח בסל קל. "אז תסלחו לי אם הדברים שלי לא יהיו כל כך מאורגנים. האמת היא שאני גם די מתקשה למצוא את המילים המתאימות, שיצליחו להביע מה שאני חש."

הבטנו בו בסבלנות. הוא בהה בכוס.

"ידעתי כמה זמנים לא קלים בחיי," פתח שימי.

"זה הולך להיות ארוך," נאנק גילי.

ניר התחיל לבכות.

"לא הייתי יכולה לנסח זאת יותר טוב בעצמי," אמרה טלי.

"טלי!" נזפה בה אמא, והרימה את ניר על הידיים.

שימי לא נראה מוטרד מההפרעה. הוא חכה עד שניר השתתק.

"... אני מניח שמה שאני בעצם רוצה לומר, זה שהיום בא ילד חדש הביתה, ניר, ואני חושב שכולכם שמחים ומאושרים כמוני שהוא כאן, אבל למעשה, כשאני חושב על זה, בשנתיים האחרונות, זכיתי לקבל חמישה ילדים חדשים. אני מדבר עליכם. ורציתי להגיד שאני מאוד מאוד מאושר שיש לי אתכם. די חששתי מהמפגש איתכם. צילה אמרה לי שאתם נהדרים, אבל לא כל כך האמנתי לה. אני יודע שזה לא קל כשאדם זר נכנס פתאום למשפחה, וצריך להסתגל להרגלים שלו ולשיגעונות שיש לו…"

"ולכל הנאומים שהוא נושא," קטעה אותו טלי, מאפשרת לנו לצחוק קצת.

"כן, גם לזה," הסכים שימי, "אבל בסך הכל נראה לי שאנחנו מסתדרים לא רע ביחד. טלי, דני, גילי, אתם אחדים מהילדים הכי מוצלחים שיש לי."

צחקנו.

"סתם, אתם הילדים הכי מוצלחים שיש, שיכולים להיות, וזה תקף גם לגבי אורי, שאיננו כאן. אני אהיה כל כך גאה אם ניר כשיגדל יהיה דומה לכל אחד מכם. זהו, אני חושב, זה מה שהיה לי להגיד. מקווה שלא סבלתם נורא."

אפילו טלי לא אמרה מלה.

"לחיים," אמרה אמא וכולנו השקנו כוסות חלב זו לזו.

כשאני נזכר בנאום ההוא אני שואל את עצמי האם שימי עדיין היה רוצה שניר ידמה לי, לו היה יודע מי אני באמת.

אני, מצדי, איחלתי לניר שיגדל רגיל. ממש, אבל ממש, לא כמוני. 

מתוך "אני אוהב את תמיר" מאת אלי להר, הוצאת "ספרית מעריב".

אלי להר הוא דוקטורנט למתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב. "אני אוהב את תמיר" הוא ספרו הראשון.