הנה נינט!

הכל התחיל משיחת טלפון מ"הצפוני", יחצן שפועל מעבר להרי הסושי ואגמי השמפניה ומנהל ביד רמה את עירו הקטה והצפונית והעיתונות המקומית שבה. כמו בעיר הגדולה, רק בזעיר אנפין. "מספרת ז'וזו" נפתחת? מזמינים את מורן אייזנשטיין לתחזק את הבלונד בחינם, "אטליז משה" חוגג חצי יובל? מזמינים את חיים צינוביץ' לארוחת שחיתות על חשבון בעל הבית, ולפתיחת המועדון החדש מזמינים את כונפות "רצים לדירה" ו"כוכב נולד 3".

"אני יודע שזה בעייתי מבחינתך להצטלם בפתיחת בוטיק 'אופנת התאומים', אבל את יכולה להירגע, כי חוץ מעיתונות מקומית שהיא סוג של עלון בית ספר אף אחד לא יראה את זה", אמר "הצפוני" והוסיף פאנץ' למשמע קולי המתחמק, "ועבור הטרחה והדלק קבלי צ'ופר, וויקאנד במלון הכי טוב בצפון".

אז כן, שלושה ימים אחרי מצאתי את עצמי מצטלמת עם מירי, בעלת בוטיק "התאומים", שלושת הילדים שלה, שלושים השכנים שלה וכל משפחתה שנפלה עליי בחיבוקים וקולולולו. הגילוי הכי מרעיש שהיה לי (קוראים לזה "תובנה", לא?) הוא שהמרחק בין תל אביב לצפון הוא לאו דווקא מרחק גיאוגרפי, כי אם ובעיקר מרחק רוחני. בעוד שבתל באביב שנות האלפיים כבר פה ובאירועי פתיחה מנשנשים סושי ושותים יין בוטיק, הרי שמחוץ לתל אביב החיים עדיין תקועים בשנות השמונים. המוזמנים הנרגשים מתלבשים כאילו הוזמנו לחתונת השנה של פנינה רוזנבלום, חרוכים בפאן גרושות, שותים קינלי (עוד מייצרים את זה?) בכוסות פלסטיק ואוכלים פסטלים, פיתה עם חומוס ובמבה.

חמש דקות ארוכות מדי של פוזות לשני הצלמים שהיו במקום (אחד עם מצלמת פוקט שנת ייצור 87'), חובי לפריפריה נפרע וקיבלתי את המפתחות לסוויטה המשקיפה אל עבר הכלום הגדול של הצפון. רק שהסימנים לסוף השבוע הגיהנומי שצפוי היה לעבור עליי נתנו אותותיהם כבר בכניסה לחדר, אז נחתה עליי יחצנית המלון, מגובה בילדיה, בשביל להצטלם איתי ולאחל לי במשך רבע שעה בהצלחה בשישי-שבת. היא כנראה ידעה על מה היא מדברת, כי בהמשך בהחלט הייתי זקוקה לאיחולים שלה.

הזוועה התחילה בארוחת הערב, כשבכל כף אורז שהעמסתי לצלחת מאות עיניים בחנו אותי. הסלב שגדלתי עליו ומכונה "הוותיק" (קומבן גם הוא על ידי "הצפוני") סימן לי להצטרף לאשתו, ארבעת ילדיו, האחיינית של אשתו וחבר שלה. כן, הבן אדם יודע לנצל את מעמדו הבחינמי, בניגוד אליי, שאפילו לא שקלתי לגרור מישהו נוסף לחגיגה. לא הספקתי לעכל את עלי הרוקט שהכנסתי לפה ותור ארוך של ילדים, מבוגרים ואנשים שאין להם מושג מי אני, אבל פועלים בשיטת העדר, עמדו ליד השולחן על מנת לקבל ממני חתימה. "הוותיק", שהתגלה מרגע לרגע כ"החזיר", עיקם פרצוף לילדים שלא זיהו אותו ותקע בי מבט מאיים על שגנבתי לו בלי להתכוון, אני נשבעת, את תשומת הלב. מבוכה גדולה עוד יותר נרשמה כשגיליתי ששומשום שחור מחלת השבת היה נעוץ לי בפה, בעודי מחייכת לכולם חיוך רחב.

"רואים שיש לך עוד מה ללמוד", מלמל בחמיצות "החזיר", "ברגע שאת נותנת לעם את האצבע הם רוצים את כל הסלב. את חייבת להיות פחות נחמדה ובכלל, תתחילי לנצל את המעמד שלך", אמר וביקש מהמלצרית שמונה בקבוקי קולה און דה האוס.

מסע הפינוקים העצמיים של "החזיר" נמשך כל הערב, כשאני מסרבת לקחת חלק בגזילה. בלובי הציעו לי קפה ועוגה. סירבתי. גם ברחצה הלילית סירבתי למשקה אלכוהולי בחינם וכנ"ל במופע של צוות הבידור. בשלב מסוים התחלתי להבחין שבכל פעם שאני אומרת לאנשים "לא, תודה" מתוך צניעות, הם רואים בזה העלבה אישית. אחרי הכל, הם הציעו לי את נדיבותם ואני, "הסלבריטאית" סירבתי. אז התחלתי להגיד "כן".

למחרת אמרתי "כן" לארוחת בוקר בחדר האוכל ואחר כך לארוחה נוספת בלובי, קיבלתי מסז', לקחתי עיתונים מחנות העיתונים בלי לשלם, שתיתי יותר מדי קפה ואכלתי יותר מדי עוגות. שיניתי את הגישה, הפסקתי להגיד "לא" לפינוקים והתחלתי להגיד "לא" לדורשי החתימות שישבו לי על הווריד. עד צהרי היום השני פשטה בכל המלון השמועה על נוכחות "החזיר" ועליי. חדר האוכל קיבל שיק של מסיבת עיתונאים ממוצעת עם הרבה מצלמות, דפים וסקרנים. בדרך למילוי הצלחת נדבקה לי לרגל ילדה, בחזרה חייך אליי סבא חיוך ממזרי חושף שיניים תותבות וליד השולחן חיכה לי גדוד זאטוטים. "תגידי, יש פה עוד מפורסמים חוץ ממך?", שאל אותי ילד קטן ומנוזל במיוחד. שתקתי. הרמתי את הראש לילד המקסים, חשפתי שיניים (הפעם בלי שומשום) ואמרתי ברכות מלאכית: "בטח, נינט פה. עם רן. הם בלובי. עושים קבלת שבת. "נינט בלובי? נינטטטטטטטטטטטטטט!", צווח הילד ונעלם, כשמאחוריו נשרך שובל אנושי שנטש אותי. בפעם הראשונה אחרי יומיים, הצלחתי להתייחס לסלט העלים שלי בכבוד הראוי לו. היה טעים.

נ.ב

לידיעת "הניג'סים". את החינמים הבאים שלי אני לוקחת רק ממלונות בוטיק, 5 כוכבים ומעלה. הרשימה היוקרתית נמצאת עימי.

כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.

לטור הקודם של הסלבריטאית