לקראת חג סוכות: מכוניות מעץ
האמת, הרבה קשר בין חג הסוכות לעולם המוטורי אין. אבל, אתם יכולים לסמוך על אלי שאולי שימצא משהו. במיוחד לחג - מכוניות שבנויות לא ממתכת, אלא דווקא מעץ...
אז מה אתם אומרים, היכן בדיוק ניתן למצוא עץ במכונית סדרתית, כזו שמותרת לנסיעה על הכביש? סביר להניח שהמיקום היחיד שיעלה בדעתכם יהיה אזור לוח המחוונים, קונסולה מרכזית דיפון דלתות או אזורי אחסון מהודרים במכוניות יוקרה. . וגם אז, במרבית המקרים, מדובר לא פעם בדמוי-עץ פלסטי, ולא בחומר עצמו. ובכן, לקראת חג הסוכות, עם הקשר הברור לפיסות העץ, החלטנו להביא לכם את הסיפור על ימים אחרים. תקופה בה עץ טבעי שימש בתעשיית המכוניות להרבה יותר מקישוט לשיפור האווירה. ימים בהם שימש החומר כמרכיב חשוב במבנה המכונית עצמה. הן מבחינה שימושית, הן כפריט אופנה.
מרצדס SL מעץ (צילום ארכיון: איי פי)
Made In the USA
מכיוון שתעשיית הרכב החלה את דרכה במרכבה רתומה לסוסים, היה זה אך טבעי שהיא תשאף להשתמש בעץ כחומר בניה עיקרי למרכב, ובתחילת הדרך אף לשלדות. אלא שבהמשך הדרך, עם המעבר המאסיבי למתכת, הפך העץ נחלת מכוניות סטיישן גדולות בארה"ב. בארץ כל האפשרויות, שם הואצה ההתפתחות העממית של המכונית, הפכו מכוניות אלה שכונו "וודי" (Woody) לנפוצות למדי. החלק הקדמי נבנה ממתכת, אבל הירכתיים השתמשו במבנה כזה או אחר של עץ. כזה שלא היה מבייש גם את הרב המוטורי הראשי. אחת המטרות הייתה להבליט את השימוש בקורות ודפנות מעץ, כחלק מהצד האופנתי של הרכב.
בין הדגמים שייתכן וזיהיתם בסרטים, היו מן הסתם הטנדר מבית וויליס (לימים ג'יפ) וכמובן שברולט, ביואיק, פורד, קרייזלר. בעצם, מי לא. מדובר כמובן במכוניות גדולות, שחלקן הגיע לממדי אוטובוס זעיר. אמריקה או לא? הפריחה הגדולה של גל ה"וודי" הייתה בשנות ה-30' וה-40', כאשר לרגע קסום אחד השתלב במראה המיוחד גם אלמנט של חיסכון, בגלל מחסור חמור במתכת כתוצאה מעיתות המלחמה. אלא שפרק קצר זה הסתיים במהרה.
בשנים שלאחר מכן כבר נחשבו דגמי ה"וודי" ליוקרתיים במיוחד. בוני מרכבים אף ייצרו מרובי מושבים שכאלה עבור מלונות יוקרתיים בהרים, כדי להתחיל את חווית הנופש כבר בדרך.
עידן הטאפטים
הדודג' קורונט של 1950, תיחשב כנראה ל"וודי" הסדרתית האחרונה באמריקה. אולם כבר אז הודבק העץ על דפנות מפח רגיל, ללא תפקיד מבני ברכב. מכונית זו סמלה את סוף ימי העץ העליזים בארה"ב, ימים שזכו להמשך ישיר ומיידי עם עידן הפורמייקה האמריקני. ה"וודי" האמיתיות נטשו אמנם את העולם, אבל הותירו משקע עמוק באמריקה שחשה חיבה גדולה למראה העץ. רבים שם ראו בכך את אחד מסמלי תעשיית הרכב האמריקנית. ענקי הרכב האמריקניים ששו לנצל זאת בדרך הצינית והקלה ביותר. עבורם הייתה החיבה ל"וודי" טרף קל.
וזו בדיוק הסיבה שכל-כך הרבה מכוניות סטיישן אמריקניות עטו בשנות ה-60' וה-70' מעין ציפוי פורמייקה על הדפנות, למעשה לא יותר מ"טאפט של עץ". אותה פורמייקה "טיפסה" מהסטיישנים אפילו אל המיניוואן. קרייזלר אמנם חשפה את הוויאג'ר כרכב לעולם החדש, אבל לא יכולה הייתה לוותר על דמוי העץ הישן, שפיאר גם את הוואגוניר הקרבי של ג'יפ.
ונכון שנראה כי ביואיק רודמאסטר של 1996(!) נחשבת כאחרונה לשושלת הסדרתית של ימי הטאפט העליז, אבל אנחנו מכירים היטב את האמריקנים. העץ שם עוד יחזור, בגל רטרו כלשהו. וסימנים לכך נראו בשלל דגמי תצוגה ומהדורות מיוחדות כמו ה-PT Woodie של קרייזלר.
אחר כך מגיע העץ הבריטי
לא שכל זה הפריע לבריטים, שהיו בסופו של דבר הגיבורים האחרונים של ימי העץ. ואיך לא? עץ הרי מתאים כל-כך לבריטניה השמרנית, הקולוניאליסטית והרומנטית. סדרות ה"קאנטרימן" של אוסטין, וה"טראוולר" של מוריס עשו שימוש ברכיבי עץ בסגנון אמריקני עוד לפני מלחמת העולם השנייה. והם המשיכו לעשות זאת גם אחרי שהאמריקנים הפסיקו.
המוריס מיינור טראוולר שהוצגה בתחילת שנות ה-50', הייתה כנראה המכונית הסדרתית האחרונה בה שימש העץ כחלק מהמבנה, ולא רק כקישוט. היא מן הסתם הייתה גם האחרונה שהתפארה במבנה ה"וודי" המסורתי. והיא זוכה לתארים אלה פשוט בגלל תקופת ייצור ארוכה - כ-20 שנים, מ-1953 ועד 1972. כשהוצגה הייתה חלק מחידוש מסורת הטרוולר של מוריס, כאשר מעט לפניה הושקה האוקספורד טראוולר הגדולה והנשכחת. בהתאם למסורת הבריטית, יצורה לא היה יעיל במיוחד. בריטים או לא - החלק האחורי יוצר במקום אחר, והועבר למפעל בתהליך ארוך ומסובך.
מוריס מיינור בישראל. שימו לב לעץ מאחור (צילום: ליאור ברוך)
אחר-כך עברו גם הבריטים לקישוטי עץ, הגם שלטעמנו לפחות, הם הפגינו טעם טוב יחסית לאמריקנים. המיני, כטרוולר במדי מוריס או קאונטרימן בבגדי אוסטין, השתמשה בחלקי עץ חיצוניים אמיתיים לחלוטין למטרות קישוט.
אחרונת המוהיקניות של שימוש בעץ כיום, היא כמובן יצרנית מכוניות הספורט הבריטית-נוסטלגית-ייחודית, מורגן. המכונית הבסיסית של מורגן עושה גם בימים אלה שימוש ברכיבים מסוימים בשלדה בעץ. אולם בניגוד למה שנהוג לחשוב, השלדה אינה מעץ בלבד ויש בה לא מעט מתכת.
וזה ממש עוד לא הכל
תאמינו או לא, בתקופה המוטורית המודרנית הייתה גם מכונית מירוץ חד-מושבית שעשתה שימוש מאסיבי בעץ. היא הגיעה כמובן מבריטניה, תוכננה על-ידי פרנק קוסטין ונבנתה עם בריאן הארט. המירוצים בהם השתתפה נקראו "פורמולה 2", ונחשבו באותם ימים תחרותיים למדי, ומשכו קבוצות בכירות. המכונית שכונתה "פרוטוס" אפילו סיימה באחד המירוצים (נורבורגרינג) במקום השני. בעייתה העיקרית הייתה משקל כבד, אם כי בניגוד למה שאתם עשויים לחשוב, עמידותה בתאונות נחשבה דווקא לטובה.
אגב, אם כבר עץ. הידעתם שהחומר הזה הגיע גם למכוניות פורמולה 1 סופר-מודרניות של השנים האחרונות? בשנות ה-90' חויבו הקבוצות לשים לוח כזה בתחתית רצפת המכונית, כדי להגביל אותן בהנמכת המרכב - שחיקת הלוח שמשה עדות נגדן.
קצת מוקדם יותר, ב-1907 ליתר דיוק, עשה יצרן רכב אמריקני בשם "בראש" מה שנראה באותם ימים כצעד קיצוני מדי בשימוש בעץ. הוא לא הסתפק במכונית עם שלדה ומרכב מעץ, אלא אפילו עשה שימוש בגל הינע וציריות מאותו חומר. לא ברור אם ניתן היה לתקן אותם עם מסמרים.
קרוב יותר לימינו אנו, גם אם לא ממש אתמול. בתחילת עידן הרכב השתמשו מרבית המכוניות בגלגלי עץ. רק אחרי כן החלו חישוקי מתכת לתפוס את מקומם. אז אם כבר היסטוריה, מרצדס נורבורג של 1939 תזכר ללא ספק כמכונית הסדרתית האחרונה שעשתה שימוש בחישוקי עץ.
מרצדס נורבורג
והיום הוא רק עץ השדה?
לא בדיוק. למרות ששימוש בעץ נחשב בעיקר לעניין היסטורי, הוא לא איבד את כוח המשיכה שלו, ועדיין מקסים משוגעים לדבר. ראשית, ברחבי העולם קיימים מועדונים רבים שמשמרים את מורשת מכוניות ה"וודי" המקוריות, בין אם כאלה שיוצרו על-ידי החברה עצמה, בין אם כלים שיוצרו בצורה עצמאית (לעיתים דגם אחד בלבד) על-ידי סדנאות שהתמחו בכך.
מעבר לכך קיימות גם חברות לא מעטות שמתמחות בבניית "מרכבי "וודי" תואמים למכוניות קלאסיות יותר או פחות. ביפן, אך לא רק שם, אוהבים למשל להסב את החיפושית לסטיישן בסגנון "וודי", אך מוכנים לעשות זאת גם לדאטסון אפרוריות. אגב, מדבקות טאפט בנוסח הפורמייקה מוכרים שם אפילו לסובארו לגאסי וטויוטה יאריס וורסו עכשוויות...
אזכור נוסף לכוח המשיכה של העץ נתנה לנו חברת "קסטנה" האיטלקית, המתמחת בבניית מרכבים. שנה וחצי לפני שעשתה זו ב.מ.וו בתערוכת פרנקפורט, הציגה קסטנה גרסה מוארכת של המיני עם אזכור ברור לקאונטרימן ולטרוולר הנושנות. זה כלל כמובן שימוש בחלקי עץ חיצוניים. בניגוד לטרוולר התצוגתית של ב.מ.וו (שהינה נטולת-עץ) את המכונית של קסטנה ניתן לרכוש - במחיר מופרז כמובן.
