זהירות, פמיניסטית

לוחמי החופש החדשים יוצאים כנגד ה"פוליטיקלי קורקט". הם בעד חופש ביטוי, בלי התנצלויות ובלי הסתייגויות. העולם שהם מציירים בדמיונם הוא צבא שלם של קוראי "בלייזר", שרוצים את הזכות שניתנה להם מן הטבע לצפור לנשים ברחוב ולתת סטירה לנשים בבית. למזלנו, המבצע להציל את אנשי המערות הולך וכשל.

הקול הבודד של גיל רונן אינו אלא הד לתקופה חשוכה, שעמלנו רבות לשים אותה מאחורינו. חופש ביטוי במתכונת האלימה

 והדורסנית הוא השתקה של קולות אחרים, ולכן איננו יכול להיות חופש, גם לא "ביטוי" או "דיבור", אלא כלי-נשק נגד קבוצות המיעוט שכה מעצבנות בעצם קיומן: "נשים, הומואים וערבים". אך השאלה האמיתית היא, מדוע יש אנשים שכה חשוב להם לשמור מלכתחילה על ה"זכות" לביטויי שנאה כלפי אנשים אחרים וקולות אחרים?

גיל רונן כותב כיו"ר ארגון בשם "הקול הגברי". אך דעות כמו שלו לא מייצגות את הגברים כולם. אגדיל ואומר, כי חלקם תומכים ופעילים במאבק למען חברה שיוויונית יותר ובהמית פחות. "הקול הגברי" הוא ארגון תמוה, משום שאנחנו כמעט ולא מכירות קולות אחרים. נראה שארגון כזה יכול להיווסד רק מתוך היסטריה וצורך לשמור על שוביניזם בגרסת ימי הביניים, משום שהגרסה המודרנית לא עובדת בשבילם.

אחרי שאימצנו את ה"פוליטיקלי קורקט" האמריקני, מציע גיל רונן להמשיך בעקבות אמריקה ולהתנער ממדיניות הפי.סי. בצדק הוא מקשר את השינוי שחל בשיח שם לנפילת מגדלי התאומים. אסונות לאומיים נוטים להיות מנוצלים לעידוד פטריוטיזם, גזענות וליבוי שנאה כלפי מיעוטים אתניים. פונדמנטליזם חילוני, לא פחות. החוסן הלאומי, הכוח הצבאי, האון הגברי - כל אלה מועלים על נס. בל נשכח כי בשביל להפגין חוסן לאומי, צריך להילחם בלאום אחר. בשביל כוח צבאי, צריך לכבוש עם אחר, אולי להפציץ אוכלוסיה אזרחית. בשביל און גברי - במתכונת המיזוגנית שלו - צריך אשה שתשכב, תכאב ותשתוק. אלימות מינית, שלא במפתיע, הולכת יחד עם אלימות צבאית.

לשתוק? לא עוד. נשים כבר מזמן לא מוכנות להסתפק בפירורים של החברה הפטריארכלית. אין פה רק דילמה מוסרית, כפי

שמציג זאת רונן. יש מאבק פוליטי על אופי החברה שבה אנחנו חיות. הסצינות התנכ"יות שמתאר רונן - למען "הרמוניה בין המינים וחיזוק מוסד המשפחה", כהצהרת "הקול הגברי" - יכולות להיות פסטורליות רק למי שלא נחנק, הוכה, נאנס ונרצח במסגרת אותה הרמוניה או בתוך מוסד המשפחה המסורתי. הרמוניה שמושגת על-ידי השתקה של סבל נשי (לעיתים גם גברי) איננה הרמוניה; היא טרור. את האשליה הזו דורש הפמיניזם לחשוף ולפרק. על עצם קיומה הוא מאיים - לא על עצם קיומנו. מי שמפחד משבירת קשר השתיקה, מפחד בצדק.

בדבר אחד אוכל כמעט להסכים עם רונן. "הפמיניזם הוא תורה פציפיסטית, אנטי-לאומית, המטיפה למרד נשים ללא סוף וללא תכלית, ומעודדת חופש מיני מוקצן ופירוק משפחות". פירוק משפחה במובן הניאנדרטלי שלה - כן, אבל מדוע פירוק משפחות טוטאלי? התיאור הזה כמעט עשה לי חשק עז למצוא פמיניסטית ולהתחתן איתה כאן ועכשיו.

אינה מיכאלי, פעילה ב"קואליציית נשים לשלום"